החיבור בין גנץ ללפיד הוא נישואי תועלת. לא בשמחה הם הלכו אליו, אלא באילוץ. הלחץ בא מלמטה: בכל פעם שהזכירו באוזני תומכיהם את האפשרות שילכו יחד, הציף אותם גל של מחיאות כפיים. הם ידעו שישלמו מחיר כבד בקלפי אם הציבור שלהם ישתכנע שהם אשמים בפיצוץ. אין להם אופציה לשאת באשמה; אין להם אופציה להאשים. המשפטים הספורים שאמרו זה נגד זה, לפיד ביום שני וגנץ ביום שלישי, לא הועילו לשניהם. ברגע שנכנסו לווילה של הלל קוברינסקי, איש אמונו של לפיד, בסביון, הם היו חייבים לדעת שהפּוּר נפל: הם לא יוכלו לצאת משם בלי הסכם.
"זה היה קשה", אמר לי גבי אשכנזי אתמול. "עוד יהיו בעיות בהמשך. אבל בסוף יש רגע שבו אתה אומר, זהו זה, יוצאים למלחמה. כשאתה יוצא למלחמה, אתה לא רוצה להתעסק בשטויות".
לא בטוח שהחיבור מבטיח מהפך. הרשימות התחברו – המספרים עדיין לא התחברו. הסיכוי שהמהלך יסתיים בפאדיחה, כמו שנסתיימה הרפתקת המחנה הציוני, משתווה לסיכוי שהממשלה הבאה תקום בראשותו של בני גנץ. דבר אחד בטוח – הסיכוי להחליף את נתניהו היה נמוך יותר כאשר שתי הרשימות רצו בנפרד.
וייתכן שתידרש סבלנות: ההכרעה עשויה להידחות שנה ויותר, עד לשלב שבו יסתיים השימוע בתיקי נתניהו, והיועץ המשפטי לממשלה יקבל את החלטתו. לא יהיה פשוט להחזיק את החבורה הזאת יחד, לא בממשלה ולא באופוזיציה.
אחת הטענות של לפיד נגד גנץ הייתה שהוא מסרב להתחייב לא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו אם ירחף מעליו כתב אישום לקראת שימוע. המשא ומתן, כך אני מבין, לא הביא לוויתור של גנץ בסוגיה הזאת. לא רשמית. מה שהוחלט הוא שוועדה מטעם השניים תדון בנושא ותכריע. כל החלטה תחייב את כל הסיעה. אבל כאשר שניים מהארבעה, לפיד ויעלון, מחויבים לסירוב, גנץ יצטרך, קרוב לוודאי, לקבל את הדין.
אשכנזי היה דמות מפתח בדרמה שהובילה להסכם. הייתה לו נקודת פתיחה טובה: שני המועמדים חיזרו אחריו. הם פעלו תחת ההנחה שהצטרפותו עשויה להעביר אליהם חמישה מנדטים מגוש הימין. הוא הציב להם אולטימטום – אני אצטרף למרוץ רק ברשימה משותפת. האולטימטום תרם ללחץ על שניהם.
בסוף כולם נאלצו לוותר. גנץ ויתר על העמימות: החיבור עם לפיד קושר אותו עם כל מה שלפיד מייצג לאחר שבע שנים בפוליטיקה, עם כל מה שלפיד אמר וכתב; לפיד ויתר על השליטה שלו במנגנון, בסיעה, באלפי התומכים שטיפח. כמוהו כמי שהקים עסק פרטי והחליט להוציא אותו לבורסה: העסק גדל, אבל המניות שלו כבר לא בכיסו. אם ייכשל, ספק אם יוכל להקים אותו מחדש. הוא המיר חלום אחד, לרוץ לראשות הממשלה, בחלום אחר, מורכב יותר, לנצח את נתניהו ולחכות בסבלנות עד לבחירתו לראש ממשלה. יעלון ויתר על הבולטוּת של המועמדים שהביא, בולטוּת שהייתה מופרזת מלכתחילה; אשכנזי ויתר על בכורתו.
הרשימה הממוזגת נראית קצת יותר טוב משתי הרשימות הנפרדות: מי שקודם טיפסו במעלה הרשימות, מעבר למעמד הציבורי שלהם, נסוגו למיקומים טבעיים יותר. ההחלטה היא לנהל את הקמפיין באמצעות מטבחון בן ארבעה גברים, שלושה מהם רמטכ"לים בדימוס: גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי. לשלושה יש שפה משותפת והיכרות רבת־שנים; לפיד בא ממקום אחר. האתגר שהוא מתמודד איתו לא פשוט. גם האתגר של גנץ לא פשוט: שניים היו מפקדים שלו; השלישי פוליטיקאי מנוסה ממנו, נואם אפקטיבי ממנו.
ההחלטה היא לאחד מטות. מטה אחד, סניף מקומי אחד, מנגנון אחד. אנשי גנץ ואנשי יעלון הסתדרו ביניהם לא רע. בתוך ימים היטשטש ההבדל בין קבוצה לקבוצה. אף אחד מביניהם לא באמת מחויב לראש שבחר בו. השילוב עם המנגנון של לפיד יהיה יותר מסובך.
אשכנזי הציע לקרוא לרשימה המשותפת "חוסן לעתיד", שם מאולץ, כבד. השם החזיק מעמד כמה שעות, עד שמישהו מצוות העוזרים הציע שם מוצלח הרבה יותר – כחול לבן.
ואליה לא בא
מי שחלם לממש את המפץ הגדול, היה אהוד ברק. מי שמילא תפקיד מרכזי במימוש החלום, היה אשכנזי, האויב שלו מפרשת הרפז. ברק נשאר בחוץ – מנגד ראה את הארץ, ואליה לא בא. יש לא מעט אירוניה בהתגלגלות הזאת. ברק בירך אתמול על המיזוג וקרא לראשי מפלגת העבודה ומרצ לאחד גם את הרשימות שלהם, הכל כדי לחזק את הסיכוי להחליף את ממשלת נתניהו. מישהו אמר לי שברק ביקר בהתבטאות נפרדת את אשכנזי. ייתכן שמדובר בשמועה: בזמן שעמד לרשותי, לא איתרתי את הטקסט.
מה שבטוח, אחרים יבואו איתו חשבון. פרשת הרפז נגמרה משפטית, אבל לא נסתיימה רגשית. מה שהפוליטיקאים שוכחים, העיתונאים זוכרים. לפעמים הם מאוהבים עד כלות בשנאותיהם. אשכנזי השלים עם זה. הוא ציטט באוזניי אמרה של אוסקר ויילד: "אני לא מכיר אף צדיק שאין לו עבר. פניי אל העתיד".
בסוף הסיפור הוא לא אשכנזי – הוא נתניהו. יש כל מיני דרכים לחלק את ציבור המצביעים בישראל. כרגע הוא נחלק בעיקר בין אלה שרוצים בהמשך שלטונו של נתניהו לבין אלה שסבורים שהגיע זמנו ללכת, הוא והנורמות שלו, הוא ומשפחתו, הוא ותיקיו. זה העניין שמחבר את מצביעי גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי. נתניהו הוא המאחד הגדול בבחירות האלה: אין עוד מלבדו.
נטע זר במגזר
לפני הבחירות הקודמות התקיים באחת המכינות החילוניות שבוע פוליטי: החניכים, בוגרי י"ב לפני צבא, ביקשו להכיר מקרוב את ראשי המפלגות ונציגיהן בכנסת. המכינות, כמפעל, כתופעה, מעניינות אותי. נסעתי להיפגש עם החניכים.
הפגישה התעכבה. לפני החניכים הופיע מיכאל בן ארי, ממשיכו של הרב כהנא. בן ארי פירט באוזניהם את משנתו ונפרד במחיאות כפיים. תגיד, שאלתי את המדריך. בתור מי הזמנתם אותו. "בתור נציג הציונות הדתית", השיב.
נזפתי בו על בורותו. סיפרתי לו על תרומתה של הציונות הדתית לבניין הארץ. בן ארי, מרזל, בן גביר וגופשטיין הם לא הציונות הדתית, אמרתי. הם חבורה של פרחחים גזענים, אלימים, אנטי־ציונים, שונאי חוק, ניאו־כהניסטים. במקום שבו הם נמצאים לא תמצא את הנציגים האמיתיים של הציונות הדתית.
הוא צדק; אני טעיתי. השבוע זה קרה: הכהניזם הולבן. הוא נשלף על ידי ראש ממשלה מבוהל מהפינה החשוכה שנועדה לו, נרחץ בדטרגנטים של ימין מול שמאל והוכר כגורם לגיטימי, כחלק מהציונות הדתית. הרשימה שתרוץ בבחירות לכנסת היא נטע זר בתוך המגזר. כמו בסרטן אלים, ההידרדרות הצריכה לא יותר מכמה שבועות. בשלב הראשון נטשו בנט ושקד את המפלגה והותירו מאחוריהם חורבן. בשלב השני נבחר הרב רפי פרץ לראש הבית היהודי. הרב פרץ שירת כטייס בחיל האוויר. בהתנתקות מעזה, כראש הישיבה בעצמונה, הוא נהג באחריות ובאיפוק, מה שהכשיר אותו, בצדק, לתפקיד הרב הצבאי הראשי. אבל פרץ הוא חניך של זרם דתי שולי, קנאי, על גבול החרד"לות.
השותף שלו להנהגת הרשימה הוא בצלאל סמוטריץ', איש זרם עוד יותר קיצוני, עוד יותר שולי. סמוטריץ' חי מפי הרבנים שלו – אותם רבנים שיגאל עמיר חי מפיהם. אין הבדל ערכי בינו לבין הכהניסטים. יש הבדל בדפוסי הפעולה ובמעמד החברתי. הכהניסטים הם כת נבדלת. הסמוטריצ'ים הם בשר מבשרה של תנועת ההתנחלות.
נתניהו דאג שגם הגשר הזה ייחצה. ייתכן שקולות הכהניסטים יבטיחו שהרשימה ששידך תעבור את אחוז החסימה. יבושם לו. לבוחרים דתיים שמסרבים לאמץ את סולם הערכים של כהנא, אין מה לחפש שם.
אתמול התקשרה אליי שלומית רביצקי טור־פז, בתו של פרופ' אבי רביצקי, מהוגי הדעות הבולטים של הציונות הדתית. "אבא שלנו לחם על חילול השם בתופעת הכהנאות", אמרה. "אנחנו יודעים בדיוק מה הוא היה אומר על מהלך האיחוד בימין הדתי, כי ערכיו חקוקים גם בליבנו. מוסדותיה הפוליטיים של הציונות הדתית נתנו אתמול גט כריתות לתורת ישראל. יש בציונות הדתית קולות רבים שמתקיימים מחוץ למוסדות שלה. אלה צריכים להתנער היום מהמינות הכהנאית. במקום שיש חילול השם, אין חולקים כבוד לרב".
מפלגה להשכיר
המטרה שסימן לעצמו נתניהו בבחירות האלה איננה ניצחון הליכוד: המטרה היא להגיע לתוצאות שיבטיחו את חזרתו שלו לרחוב בלפור, למרות כתבי האישום. הוא ולא הליכוד: ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה יוצרת ניגוד אינטרסים ברור בינו לבין מפלגתו. מועמד אחר מהליכוד היה יכול להקים בקלות יחסית קואליציה חזקה שבנויה על רשימות הימין, פלוס רשימה או שתיים מהמרכז, גנץ או לפיד או גבאי. לא נתניהו.
לכן הוא מרשה לעצמו להתערב בהחלטותיהן הפנימיות של מפלגות אחרות. את הישרדותו הוא קונה בכסף של מפלגתו. הוא מבטיח, בין השאר, לשריין ברשימת הליכוד, במקום ריאלי, נציג של הבית היהודי. הנציג יפרוש מסיעת הליכוד מיד לאחר הבחירות ויצטרף למפלגת האם שלו: הליכוד היא עכשיו מפלגה להשכיר, כמו רחם להשכיר; בעצם, לא את המפלגה משכיר כאן נתניהו, אלא את בוחריה. חשבתם שאתם מצביעים ליכוד? טעיתם. הצבעתם לבית היהודי. נדמה שערוצי הטלוויזיה, שמתחרים בשבועות האחרונים במרדפים אחר נוכלים, החמיצו את האיש הנכון.
לא הנאמנות לימין עומדת כאן למבחן אלא הנכונות לסכל את ההליך המשפטי. אם נתניהו יצליח להקים ממשלה, הוא ינסה להעביר חוק שימנע את העמדתו לדין. ספק אם כחלון ובנט יתמכו בחוק כזה; מרזל בטוח יתמוך; גם דרעי. ש"ס הציבה השבוע בצידי הכבישים שלטים שעליהם מתנוססת תמונתו של דרעי ולצידו נתניהו. הרב עובדיה מת – יחי הרב ביבי. אני לא מכיר תקדים שבו מפלגה העלתה על נס בתעמולת הבחירות שלה מנהיג של מפלגה מתחרה. ייתכן שדרעי שובר כאן שיא עולם. ובחברת מי? מנהיג ש"ס משווק את עצמו לצד אוכל שרצים.
אכן, השינוי שחולל נתניהו בכללי המשחק הפוליטיים בעשר שנות כהונתו מרחיק לכת. קודם הצליח להפוך את השמאל לטאבו, למילה שאסור לומר אותה בחברה מהוגנת; אחר כך קידש את הימין בתור אופציה יחידה: מי שאיננו ימין איננו פטריוט, איננו לגיטימי; ואז בא השלב השלישי: להיות ימני לא מספיק. ביבי, רק ביבי.
המחנה שסוגד לו משתרע מעבר לגבולות המפלגה שלו. שימו לב לקמפיין המינורי של מפלגת הימין החדש, מפלגתם של בנט ושקד. לכאורה, הסיכוי היחיד שלהם בנוי על הסתייגות של אנשי ימין מנתניהו - אחרת מה ההבדל בין הימין הישן לימין החדש. למרות זאת, הם לא מעיזים לגעת בו. הם בונים על מנדלבליט, שיעשה למענם את העבודה.
שמח בשכונה
על גבעות החול ממערב לעיר שדרות בונים תשעה בתי מגורים בני שמונה קומות – מתחם ממש. המרפסות בקומה השמינית נפתחות אל הנוף – קיבוץ אור הנר והשכונות הוותיקות של העיר, אדומות הרעפים, שדות ירוקים, מנומרים במרבדים של חרציות צהובות שזה עתה התחילו לפרוח, ועזה. הגשם שירד בתחילת השבוע טיהר את האוויר, ובית חנון ובית לאהיא, שתי העיירות השכנות, נראות קרובות במיוחד. אני חושב על החיים בשיכון החדש אם וכאשר תתחדש האש. את שכונת גילה בירושלים עטפו במהלך האינתיפאדה בקירות חוסמי נוף ובחלונות מוגני ירי. איך יגנו על רבי־הקומות החדשים בשדרות.
שר האוצר משה כחלון עומד על המרפסת; עזה מאחוריו. הוא לא חושב קסאמים – הוא חושב בחירות. 80 אחוז מדיירי הבתים זכו בדירותיהם במסגרת תוכנית הדגל שלו, מחיר למשתכן. הפרויקט בשדרות יימסר לקונים שנה וחצי לפני הזמן, אירוע יוצא דופן בתעשיית הנדל"ן. הזכאים שילמו על דירה בת ארבעה חדרים 660 אלף שקל; על דירה בת שלושה חדרים, 560 אלף שקל, 30 אחוז פחות מהמחיר בשוק החופשי. כל הדירות נמכרו.
יפעת שאשא־ביטון, שמונתה על ידי כחלון לשרת השיכון לאחר שיואב גלנט הלך לליכוד, עומדת משמאלו, ראש העיר אלון דוידי מימינו. "גם בקדנציה הבאה נמשיך בעזרת השם להילחם בשביל מחיר למשתכן", אומרת שאשא־ביטון. "אני אצביע ביבי", אומר דוידי, "אבל את כחלון אני מעריך. הוא שר האוצר הטוב ביותר שהיה במדינת ישראל".
זאת הבעיה הגדולה שבפניה ניצב כחלון ערב הבחירות: מספר הישראלים שמבקשים לעשות איתו סלפי עולה על מספר הישראלים שישימו את הפתק שלו בקלפי. "ימין שפוי", זאת הסיסמה החדשה של כולנו: ימין, כדי להיבדל מגנץ־לפיד; שפוי, כדי להיבדל מנתניהו. השאלה היא אם במציאות הפוליטית הנוכחית שתי המילים האלה אינן אוקסימורון, שני הפכים שמקזזים זה את זה: בעיני הימין, שפוי הוא שמאל; גרוע מזה, שמאל מתנשא. טירוף הוא עכשיו מחמאה; שפיות היא מחלה. יעידו הרשתות החברתיות.
משפחת פלטי תגור בדירה בת ארבעה חדרים בקומה 6: עידן, איילת, שניהם בני 36, והבת, עלמא אור, שנתיים וחצי. עידן מסורתי; איילת דתייה ("מסתדרים", היא אומרת). הוא קירח; היא קושרת את שערה בצעיף; הוא נולד בקריות ועבר למרכז; היא נולדה במושב זמרת, סמוך לשדרות. "בצוק איתן קראו לי למילואים", מספר עידן. "פגשתי את איילת בשטח הכינוס, ליד נחל עוז, והתאהבנו".
בבחירות הקודמות רוב מצביעיו של כחלון באו ממרכז הארץ, משכבות מבוססות. הצביעו ונטשו: בניגוד ללפיד, כחלון לא טיפח ציבור בוחרים, לא תיחזק מפלגה. הפעם הוא הולך בעיקר על המעמד הבינוני הנמוך, המעמד שלמענו פעל כשר האוצר. הזוג פלטי הם בוחרים קלאסיים.
עידן מנהל אירועים בבן אנד ג'ריס, יצרנית גלידה. משרדי החברה בקריית־מלאכי, כמעט קל"ב. הם זכו בהגרלה לסדרה א' של מחיר למשתכן. "אני לא חושב שהיה לנו סיכוי להגיע לדירה בדרך אחרת", הוא אומר.
איילת הצביעה לפני ארבע שנים ללפיד; עידן למפלגת העבודה. שניהם יצביעו הפעם לכולנו. "אני נותן לו מנדט לעוד קדנציה", אומר עידן. "יש שתי נקודות שלא הספיק לטפל בהן – הנכים והגיל הרך".
רוב האנשים לא מכירים תודה, אני אומר לכחלון, בוודאי לא בקלפי. "מספיק לי שאני רואה את הפרצופים שלהם", הוא אומר. "תראה איזה אושר".
הסקרים, אמרתי, מציבים אותך קצת מעל אחוז החסימה.
"הייתי באותו מקום באותו זמן לפני הבחירות הקודמות", אמר. "אני אופטימי. בסוף זה יחזור להתכנס".
התקשורת הכלכלית מבקרת קשה את התקופה שלך כשר האוצר, אמרתי.
"זה עניין של השקפת עולם", אמר. "אני בעד יותר תקציבים לבריאות, לרווחה, לדיור, לחברה. העשירים לא צריכים את הממשלה – יש להם די כסף לספק את כל הדברים האלה לעצמם. התקשורת הכלכלית הולכת איתם – היא רוצה ממשלה דקה, מכווצת. אין לי טענות אליהם. הם הפועל, אני מכבי".
חשבתי שאתה בית"ר, אמרתי.
"אני מכבי חיפה", אמר. ¿
