סיכום שבוע מטורף, מרתק, מצחיק, מבהיל, עצוב, ובעיקר מלא בתובנות מרתקות שרק מקצתן אפרוש כאן.

אז איך זה התפרק כל כך מהר? התשובה מורכבת. ואוי ואבוי אם מישהו יעז לצטט מכאן משפט אחד לצורך תעמולת הבחירות הקרובה. ראו הוזהרתם.

לא תכננתי לרוץ לפוליטיקה, בטח לא כשאני מגדלת בשמחה חמישה ילדים, הצעירה שבהם רק בת 6. אבל כשהתברר שהבית היהודי, שננטש בהפתעה על ידי ראשיו, מתנדנד על אחוז החסימה באופן שמסכן את כל גוש הימין, התחלתי להבין שאולי אוכל לתרום משהו בעניין.

אנשים שונים ורבים פנו אליי והציעו לי להגיש את שמי למועצה של הבית יהודי, שהוטל עליה לשריין אישה למקום השלישי. התלבטתי. שעה לפני המועד האחרון להגשת השמות החלטתי לשלוח מייל ישיר. בשביל מה צריך מתווכים? הבהרתי שאני מתלבטת, אבל אסכים להגיע להתראיין.

ביומיים שחלפו עד להודעה שהוזמנתי לראיון, השאלה הכמעט יחידה שהטרידה אותי היתה איך משלבים שליחות ציבורית עם אימהות. ערכתי סקר שוק מהיר בין חברות כנסת ושרות שונות. נדהמתי. רובן פשוט לא זוכות לראות את הילדים. לשליחות הציבורית האינטנסיבית הכל כך חשובה שלהן יש מחיר משפחתי כבד.

יום למחרת זומנתי למועצה הציבורית של הבית היהודי. רואיינתי במשך שעה. האמת שניסיתי לשכנע אותם שאיני מתאימה לתפקיד. אולי ליברלית מדי. נמצאת בתוך המסגרת ההלכתית, אבל לפעמים על הקצה. משתדלת להתפלל כל בוקר, אבל מרשה לעצמי לשנות את ברכת שלא עשני אישה. עיתונאית עם זהות פוליטית ברורה, אבל כזו שמתרחקת מאוד מבחישה בתוך הפוליטיקה הפנים־מפלגתית או פוליטיקה בכלל. לא פוליטיקאית בנשמה. בכל מקרה הבהרתי שיהיה קשה לי מאוד לעכל חיבור עם עוצמה יהודית. הבהרתי גם שנשים מבחינתי הן לא ועדת קישוט אלא צריכות להיות בחזית ההנהגה, לפחות במקום שלישי או רביעי. לאו דווקא אני. הובהר שזו הכוונה גם אם יהיו איחודים. כשנשאלתי למה בית יהודי ולא ימין חדש או ליכוד, עניתי מהבטן: הבית היהודי זה הבית שלי.

לקבל ברכה מסבתא

נפרדתי מהוועדה לשלום. היה נעים, אבל התחושה היתה שאינני מתאימה לתפקיד. אחת מחברות המועצה שיש לה הכרות אישית איתי, וגילתה לתדהמתה ברגע האחרון שאני ברשימה, החליטה להסתער על המשימה. לא ביקשתי ממנה. אמרתי לה שאני מתלבטת. חוששת מהמחיר האישי, המקצועי, המשפחתי. אבל היא, כישרונית שכמותה, הצליחה לשכנע את הוועדה לבחור בי. זה לא קרה לפני שיחה מעמיקה ומעניינת ומרתקת וכמעט קסומה עם אחד מחברי הוועדה, רב בציונות הדתית, על שאלות דת ומדינה, על גבולות ההלכה וגם על אחת השאלות המרתקות ביותר — תפקידם של רבנים בהנהגה ציבורית פוליטית.

חלפו עוד יומיים־שלושה שבהם ישבה המועצה תוך במסירות אדירה, עד השעות הקטנות של הלילה, ודנה במועמדות של נשים רבות אחרות. כולן מרשימות מאוד, מביאות איתן עולם תורני ואקדמי עשיר, או עשייה ציבורית מעוררת הערצה.

בימים שחלפו אצלי עדיין ניקר הספק, בעיקר מהזווית האישית והמשפחתית. החלטתי להתייעץ עם סבתי שורדת השואה, שאין לה דבר יקר יותר מאשר צאצאיה. היא התרגשה עד דמעות מהרעיון. שאלתי אם היא בטוחה שהצעד נכון. תשובתה היתה ברורה: ודאי. בזכותך גם אני אצביע פעם ראשונה לבית היהודי, הבהירה הסבתא ההונגרית המקסימה שלי. תברכי אותי, סבתא, ביקשתי. חשבתי שתאחל בהצלחה, אבל לפתע בירכה אותי בברכת הבנים: "יברכך ה' וישמרך יאיר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

כך או כך, באותו הרגע החלטתי שאם יקראו אותי לדגל, אסתער עליו. לא שיערתי עד כמה ההסתערות תהפוך לסערה. רגע לפני ההכרזה שלחתי הודעת התפטרות ל"ידיעות אחרונות". לא בקלות ויתרתי על הבית המקצועי שלי בשנים האחרונות.

ההכרזה על מועמדות לתפקיד פוליטי היא כמו סוג של שאלטר שיורד. בשבריר שנייה אינך עוד אדם פרטי. אינסוף הודעות וטלפונים, ברכות כאילו זכית בפיס. ומיד אינסוף משימות, בתוך קלחת פוליטית גועשת ורועשת, מלאת אמוציות, חשדנות, בריתות, כיפופי ידיים, חיבוקים, צחוק, אומץ, תושיה ויצירתיות.

ועכשיו אפתיע אתכם: כבר אחרי חצי יום המניות של כל הפוליטיקאים באשר הם עלו בעיניי. כמה קל להיות עיתונאי, לשבת מול מקלדת ולהביע את עצמך, וכמה קשה ומורכב ומסחרר להיות שליח ציבור. כן כן, זו בהחלט שליחות. במציאות הכאוטית של השבוע הכי סוער של הבחירות, רגע לפני ההכרזה על המועמדים, טעמתי מעולם אחר. בפרק זמן קצר נפגשתי עם אלפי פעילים של הבית היהודי: כנים, מחבקים, ישרים, תוססים, עולם זר וחדש שלא הכרתי קודם. נפגשתי עם נשים מסורות המנסות לגבש זהות מפלגתית ברגעים של שבר בבית היהודי. לילות בלי שינה, נסיעות מוטרפות, חוסר יכולת טכנית לענות לאלפי הודעות וטלפונים, ניסיון לנתח את המצב הפוליטי לעומקו, וגם להשפיע עליו כמעט בחירוף נפש.

חשתי ששלוש משימות מוטלות על כתפיי. האחת, להתחבר ולייצג לא רק את המתנחלים, אלא בעיקר את המיינסטרים הדתי־לאומי, הצעירים העירוניים של מצביעי הבית היהודי, כפי שהתבקשתי על ידי המועצה שמינתה אותי. השניה, לשמור על מיקומן של נשים בחזית ההנהגה. ומעל כל זה – המשימה לשמור על הבית היהודי ועל הבית הלאומי. בדיעבד, קצת יותר מיד משימות על כתפיים של עיתונאית בגרוש. זו שפעם צייצה איזה סוג של בדיחה בטוויטר על האישה הראשונה, ותוך רגע גילתה כמה קשה לשמור על שלווה ורוגע בתוך הקלחת הפוליטית.

מבול של מסרונים

אז כמו כל פוליטיקאי ברגעי פרישתו, הגיעה העת לחלק לעצמי שבחים. כשמסתכלים כעיתונאי על רגעים כאלה מבחוץ יש בהם משהו מעורר גיחוך. אבל אחרי שבוע בפוליטיקה, הציניות שלי כלפי מעמדים מביכים כאלה צפויה בהחלט לרדת. אתם רשאים להמשיך לגחך.

משימה א': ייצוג הקהל העירוני. רבים מבין הקהל הצעיר והעירוני של הבית היהודי מתקשים מאוד להכיל את החיבור לעוצמה יהודית. הוא לא טבעי להם. כך גם חבריי בעפרה בפרט, ורחבי הציונות הדתית בכלל. התחושה בבית היהודי היא שהאיחוד הלאומי בראשות בצלאל סמוטריץ', איש מוכשר ללא ספק, עושה כל מאמץ כדי לבלוע את הבית היהודי אל חיקה של מפלגת האיחוד הלאומי. מעל כל זה מרחפת תיאוריית קונספירציה על עיתונאים, רבנים ופוליטיקאים שסגרו דיל, היוצרת אווירה של חשדנות בין הפעילים. גם אני נבהלתי כשהתחלתי לקבל מסרונים מעיתונאים בכירים שביקשו לנהל משא ומתן על מיקום ברשימה.

ברגע שנודע לעוצמה יהודית כי אני מתנגדת לאיחוד איתם, זכיתי למתקפה חסרת תקדים. קשה לתאר את כמות המסרונים שמנטרלת לחלוטין את היכולת לתקשר עם העולם. לצד הודעות מבזות זכיתי לקבל אינסוף הודעות תמיכה מכל רחבי הארץ על עמדתי הנחרצת נגד צירוף עוצמה יהודית.

בסופו של דבר רוב הפעילים, כך הוכרע במרכז, בהליך דמוקרטי תוסס ומכובד, מוכנים לסתום את האף ולתמוך באיחוד כבלוק טכני. רבים מהם כבר התאהבו ברב רפי פרץ, איש מקסים ומרשים, שגם הוא הושלך פתאום אל הקלחת הפוליטית וכבר כעת ניתן לחוש איך הודות להנהגתו הבית היהודי מתחיל להמריא.

משימה ב': יצוג נשים. מרוב להט, או שוב, בגלל האופי הישיר מדי שלי, עשיתי טעויות של פוליטיקאית מתחילה. הקלפים פתוחים. הכל בחוץ. כך או כך, בסופו של דבר הוצבה אישה במקום השישי ברשימה. מקום בהחלט ריאלי. אם כי יש בהחלט לאן לשאוף.

אגב, במסגרת מאמציי להגביר את הייצוג הנשי התקשרתי לאיתמר בן גביר. הוא הופתע. שוחחנו בידידות. שאלתי אותו האם יסכים להביא ייצוג נשי מטעם עוצמה יהודית, ושאם כך יהיה, אולי אשקול שוב את עמדתי. בן־גביר כמובן סירב. משום מה רק גביר כמוהו יכול לשמור בכנסת על ארץ ישראל. בן גביר התראיין בלי סוף ודחק בכולם לוותר על האגו ולהסכים לבלוק טכני. רק לוותר על האגו של עצמו שכח. כולנו שכחנו לרגע לומר לו שאם ארץ ישראל חשובה כל כך, בידו הבחירה פשוט לא לרוץ לכנסת ברשימה עצמאית. במקום לבחור בצעד הזה הוא איים על הציונות הדתית במסע מתוזמר ואגרסיבי, הכולל סקרים מוטים והטרדה המונית. מילא. זה מה שצפוי לנו, כנראה, בכנסת בשנים הקרובות.

המשימה האחרונה והחשובה מכולן: שמירה על הבית היהודי והבית הלאומי, אפשר לומר בצניעות שתרמתי משהו. הודות ללחץ שהפעילו פעילי הבית היהודי נגד החיבור לעוצמה יהודית, שוריין עוד מקום לבית היהודי בליכוד. הבית היהודי הרוויח.

לא הייתי טרול

בניגוד לכל מיני שמועות זדוניות מטעם "בכירים", העזיבה היתה החלטה שלי, אחרי לבטים, בעקבות השילוב של עוצמה יהודית. בשיחה בארבע עיניים הבהרתי לרב פרץ כי לא אוכל להגן באופן ציבורי על צירוף עוצמה יהודית, ולכן ברצוני לפרוש. התרשמתי שהוא הופתע והצטער על ההחלטה. הצעתי שאהיה זו שתוצב בליכוד ובמקומי תוצב אישה נוספת, וכך יגבר הייצוג הנשי, אבל פרץ לא אימץ את הרעיון.

ועכשיו, כשבכל מקרה גוש הימין גדל, מה נותר לי? לפרוש לביתי מן הסחרחורת הזו, ולהפקיד את השליחות בידי טובות ומוכשרות ממני. זו אכן שליחות. ולאנשים המקסימים והמסורים שפגשתי בבית היהודי, רק הבהרה: לא הייתי טרול של בנט, גם לא של "ידיעות אחרונות". הגשתי את התפטרותי מהעיתון ברגע שנודע שנבחרתי. אז החל דיון אם אצא לחל"ת או שעליי להתפטר. כך או כך, הטור שנכתב כאן כעת הוא אישי. איני מקבלת עליו שכר. את החודש וחצי הקרובים עד הבחירות אבלה בשחייה בבריכה, כתיבה, והרבה שעות בית.