ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    מסלול • 21.02.2019
    ספר טיסה: אוטוביוגרפיה של דלת - נורית זרחי
    אלעד זרט

    אוטוביוגרפיה של דלת נורית זרחי

     

    אין הרבה סופרים שמצליחים לנוע בין סוגות בטבעיות משכנעת כל כך. נורית זרחי הצטיינה בכך כבר לפני עשרות שנים. היא כותבת לילדים, היא כותבת למבוגרים. היא כותבת פרוזה, מסה ושירה מכשפת. זרחי היא בעצם מכונת כתיבה מולטי־טסקינג, שמצליחה לכפוף תחת קורת גג אחת את נפלאות הכתיבה. וגם אם זה לא עובד לה בכל פעם עד הסוף, אי־אפשר שלא להעריץ אותה על הניסיון.

     

    כזה הוא "אוטוביוגרפיה של דלת" (הוצאת אפיק). ספרון צנום אך עשיר בתוכן, שמשלב בתוכו מסות ושירה, עולמות וזמנים נפרדים, ושאלות על גורל, על אמהות, על נסיבות הכתיבה ועל משא האהבה, כשהבדידות היא הטריגר של זרחי לדבר עם היוצרים האהובים עליה והשונים זה מזה — מאמילי דיקנסון, דרך פרוסט, רילקה, ביאליק, משוררות המפתן ודבורה בארון. לא פשוט להגיע לספר הזה בלי להבין את ההקשר הרחב של היוצרים שזרחי מעמידה במרכזו. קריאה שכזו תהיה משולה לקריאה במשנה בלי להכיר את המקרא. אבל זרחי מקלה במעט ומצרפת בסוף הספר סיכומים קצרים, בגוף ראשון, של כמה ממושאי הכתיבה שלה.

     

    יש משהו קסום בניסיון להבין עצם דומם. הדלת של זרחי נעלבת אם מדמים אותה לקיר, שכן "מה שמייחד אותי", היא כותבת בשם הדלת, "הוא התנועה המהפכת בין חוץ לפנים. זה מעניק לי ממד נוסף, ניתן אולי לקרוא לו נפש". זרחי פותחת אמנם עם הדלת החיה והנושמת שמעדיפה לפעמים לא לחוש ולא להרגיש, משמע להיות קיר. אבל זהו רק השער שמאפשר לזרחי להיכנס לעולמם של אנשים שלא יצאו מפתח ביתם.

     

    וזה יכול להיות הרבי מק' המסתתר מאחורי הדלת הנעולה, כשהוא גוזר על עצמו עשרים שנות הסתגרות מבלי להבין מדוע ומה חיפש, כש"כל שאלה מוטטה את תשובת קודמתה עד נקודת השתיקה". וזאת רוזה האדומה (רוזה לוקסנבורג) שכותבת מכתבים מבית הסוהר על סיבת היעלמן של ציפורי השיר; כי מהו חופש כשחצי עולם מדוכא בידי השלטונות? וזאת אפילו אמא של נילס הולגרסון שמנסה להבין בשיחה עם המחברת סלמה לגרלף מהו הפנים ומהו החוץ, וכיצד הכנפיים הן בעצם תולדה של הצורך הפנימי לעוף.

     

    יש הרבה קסם ב"אוטוביוגרפיה של דלת". וחכמה של ילד המתבונן מן הצד על תהליכים גדולים מאוד, שכבר הפכו זרים למבוגר. או כפי שזרחי כותבת "הילד יושב במקום בו מתעקלות המדרגות כדי לראות את העולים מבלי שיבחינו בו".

     

     

    מס עמודים: 99.

     

    ציטוט: "לפעמים חודר ריח הים חריף כל כך פנימה, עד שאם אעצום עיניים ארגיש שאני שם. לא, לא על החוף אלא ממש בקרקעיתו".

     


    פרסום ראשון: 21.02.19 , 20:03