מיום שאיבדה את בעלה, סרן יגאל שפירא, במלחמת יום כיפור, הרגישה רות שפירא שהיא לא רוצה ולא מסוגלת להיכנס למשבצת של האלמנה הקלאסית — זו שמרבה לבקר בבית הקברות ועוסקת בהנצחה. "במשך 40 שנה לא דיברתי על האובדן שלי בגלל התחושה שאני מטילה פצצה שבעקבותיה משתררת בחדר דממה מעיקה", היא אומרת. "ברחתי בכל מאודי מחשיפת הפרט הזה בביוגרפיה שלי. האובדן מלווה אותי, אבל הוא לא חלק מהזהות שלי. אני עוד כמה דברים חוץ מאלמנה".
עם זאת, דווקא שפירא, מתרגמת בכירה של ספרות יפה מהשפות הסקנדינביות, היא זו שהרימה את הכפפה והקדישה את שלוש השנים האחרונות לראיונות עם אלמנות צה"ל, בנות זוג של נופלים, אחיות שכולות, נשות פדויי שבי והלומי קרב, יתומות ונכות צה"ל וחיילות שנקלעו למצבי קרב. ספרה "בקולן — נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות" ("ידיעות ספרים") הוא פסיפס מטלטל, ראשון מסוגו, שמתאר את עולמן וכאבן של הנשים שנותרו מאחור.
מה הניע אותך לחקור ולכתוב דווקא בנושא הזה?
"קיים פער גדול בין האבל הציבורי לבין ההתייחסות לאבל הפרטי. מצד אחד, יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום ממלכתי, רווי בטקסים, הרדיו מנגן שירים עצובים והטלוויזיה מקרינה סרטים תיעודיים על מלחמות ומבצעים. מצד שני, מה קורה עם האינדיווידואל שחי את האובדן בכל אחד מימות השנה?"
מה באמת?
"באחד מימי הזיכרון, לפני שנים, ירדתי למרכז המסחרי הסמוך לביתי בצפון תל־אביב. בעלת החנות לאמנות, שהיא בת כיתה שלי מהתיכון, עמדה בחוץ ועישנה. היא שאלה אותי בחיוך רחב, 'מה נשמע' ועניתי, 'ככה'. היא שאלה למה, וכשעניתי, 'היום יום הזיכרון', נפלה בינינו שתיקה מביכה. השכול הוא סוג של פיל לבן בחדר, תפוח אדמה לוהט שאף אחד לא מסוגל להתייחס אליו בטבעיות. בערב יום הזיכרון אני מקבלת טלפונים מאנשים שלא שמעתי מהם זמן רב, והשיחה איתם מאולצת עד כדי כך, שפעמים רבות אני לא עונה ובמקרים הטובים יותר אני לא בארץ. במיוחד לא ביום כיפור. המצב הזה הניע אותי לשמוע מנשים אחרות איך הן מרגישות ומתנהלות".
גם ההצגה "סיפור אהבה ארץ־ישראלי", שכתבה וביימה פנינה גרי, דחפה אותה לצאת לדרך. "העובדה שפנינה יצאה בהצגת יחיד 60 שנה אחרי שאיבדה את ארוסה, עלי בן צבי, בנם של יצחק ורחל ינאית בן צבי, גרמה לי לחשוב למה אנשים, לא רק נשים, נזקקים לכל כך הרבה שנים עד שהם מתחילים לדבר על זה".
למה בחרת להתמקד בנשים?
"הושפעתי מכתיבתה של סבטלנה אלכסייביץ', ילידת בלרוס, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2015, שכתבה את 'פני מלחמה אינן פני אישה'. פרויקט תיעודי רחב שבו אספה עדויות מפי נשים מימי מלחמת העולם השנייה. אחרי זכייתה היא אמרה, 'אני רוצה לדבר על נושאים שאנשים לא רוצים לשמוע', וזו הייתה מטרתי: להשמיע את קולן של נשים בישראל שלחלק גדול בציבור לא תמיד נוח לשמוע אותן ואת סיפוריהן, נשים ששילמו ומשלמות מחיר אישי כבד על אובדן במלחמות ובמבצעים צבאיים. כשבאתי למו"ל עם ההצעה לספר, הוא נקרא 'שוברות שתיקה', שם שנפסל מיד בשל האסוציאציות הפוליטיות שלו".
"הרגשתי שקרה אסון"
הספר "בקולן" פותח בפנינה גרי, המרואיינת המבוגרת ביותר (91), שהייתה אמורה להינשא לעלי בן צבי מקיבוץ בית־קשת ב־25.03.1948. תשעה ימים לפני חתונתם, נהרג עלי במארב של שבט בדואי שכן. פנינה שמעה את היריות במהלך יום עבודתה בגן הילדים. "הרגשתי שקרה אסון", היא מספרת. "רצתי הביתה ובדרך פגשתי אנשים. אישה אחת עצרה, נישקה אותי, חיבקה אותי והתחילה לבכות".
אף אחד, לדברי גרי, לא הודיע לה רשמית שארוסה נהרג, אבל כולם מסביב בכו והיא הבינה. אמה הגישה למנחמים את המרק, הפשטידות והשטרודלים שהוכנו לחתונה. "לא הייתי חזקה", היא מודה, "רציתי לבכות. לצרוח. רצתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת ולבשתי את שמלת הכלה ואת ההינומה. עמדתי מול הראי ובכיתי".
הפסלת בתיה לישנסקי, אחותה של רחל ינאית, הזמינה את פנינה אליה לשבוע השבעה. בקאמרי הועלתה אז ההצגה "הוא הלך בשדות", והיא צפתה בה מדי ערב, מהשורה האחרונה ביציע. "בכי נחשב אז לחולשה, ובהצגה יכולתי לבכות", היא אומרת. כיוון שלא הייתה מסוגלת לחזור לנהלל, היא התנדבה לעבוד כגננת במחנה העקורים בגרמניה, שם הכירה את רוברט גרי, עיתונאי אמריקאי. היא אמרה לעצמה, "כמו שאנחנו אוהבים כל ילד מהילדים שלנו, כך אפשר לאהוב שני בחורים, כל אחד בצורה אחרת". את טבעת הנישואים שקנתה עם עלי, יום לפני שנהרג, היא שמרה בתוך תעודת הזהות שלה. רק אחרי מותו של בוב, אבי שתי בנותיה, הוציאה את הטבעת מתעודת הזהות וכיום היא עונדת על הקמיצה שתי טבעות נישואים.
מאיה אוחנה־מורנו, אלמנתו של סגן אלוף עמנואל מורנו, שנפל במלחמת לבנון השנייה, נישאה לפני כעשר שנים לאלירן אוחנה הצעיר ממנה בתשע שנים. "כשהחלטתי לחזור לחיים", היא מתארת בספר, "החלטתי גם להכניס קצת שינויים בבית ואלירן היה הקבלן. בסיום העבודה הוא הציע לי לצאת איתו וסירבתי, כי זה לא היה נראה לי הגיוני. עם הזמן נזכרתי שאהבה היא לא דבר הגיוני". כפי שהיא לא רואה את עצמה כאלמנה של אייקון, גם אלירן, לדבריה, לא מרגיש כמי שנכנס לנעליו הגדולות של בעלה הראשון. "עמנואל נמצא בבית במקום מאוד נוכח, הקשר עם משפחתו הדוק וחם. זה לא היה ככה בהתחלה, זה לא עבר חלק, אבל לכולם היה חשוב להיות משפחה".
אוחנה־מורנו (46) מעידה על עצמה שלא הפכה את השכול למכביד. "לא אגיד שאני לא מתגעגעת, לא אגיד שאני לא מייחלת שיחזור, אפילו רק לשעתיים. זה קיים, אבל אני לא רואה בזה ערך. אני שלמה, אבל מודה שהלב שלי שבור. אני לא פוחדת לגעת בכאב וללוש אותו. זה המסר שאני מעבירה לילדים".
המרואיינת הצעירה ביותר ב"בקולן" היא גלי ניר (29) שאיבדה את ארוסה, רב־סרן בניה שראל, במבצע צוק איתן — עשרים ימים לפני חתונתם. הם הכירו בצבא, אהבתם גישרה על הפערים שנבעו מהיותם בני עולמות ורקעים שונים (הוא גדל בחברון והיא בשפיים), ובדירתם השכורה בתל־אביב הם התכוננו לחייהם החדשים. "זמן קצר אחרי הפסקת האש, כשהייתי לבד בבית, חברה התקשרה וסיפרה שיש שמועות על חטוף מגבעתי, הדר גולדין, שהיה קצין תחת פיקודו של בניה. התקשרתי למיכל, אמא של בניה, שענתה לי תוך שהיא ממררת בבכי. היא כבר ידעה. שאלתי מה קרה והתפללתי שתגיד לי שהוא בבית חולים. היא העבירה את הטלפון לבעלה, שלום, והוא זה שבישר לי שבניה נהרג. הרגשתי פיזית שהאדמה נפערת מתחת לרגליי. הייתה לנו תקופה כל כך יפה, חוץ מחליפה לבניה הכל היה מוכן".
חצי שנה אחרי האסון היא חזרה לשירות קבע, ובמשך שנה וחצי המשיכה לבדוק בתיבת הדואר אם הגיע ממנו מכתב. "מצד אחד אני רוצה שיידעו שאני גלי של בניה", היא אומרת. "מצד שני אני לא רוצה שירחמו עליי, לא יכולה עם המצב שבו אנשים כמו דורכים על ביצים. חשוב לי שלא יסתכלו עליי ויבכו, שלא ירחמו עליי. בניה לא היה רוצה שייזכרו בו ויבכו. הוא היה רוצה את ההפך. הוא לא היה רוצה שאני אשאר סמל".
"קרב מיותר"
שפירא (69) עלתה בגיל 13 מהלסינקי לרמת־השרון, התמודדה עם קשיי קליטה ושפה, ובתיכון הכירה את יגאל, בן גילה. הקשר הזוגי ביניהם נרקם בגיל 21, בנסיעה ספונטנית לים המלח. "שנינו היינו קצת פריקים, ילדי פרחים", היא מספרת. "התנגדנו לחתונה גדולה. בגיל 23 התחתנו אצל הרב אבידור הכהן בכפר־שמריהו, ואחרי הטקס, בלי להחליף בגדים, נסענו לאכול פיצה בדיזנגוף וכולם מחאו כפיים לכלה ולחתן. למדתי ספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, יגאל למד כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטת תל־אביב וניהל את אחד מעסקי המזון של אביו. שכרנו בית קטן בתל ברוך הישנה וגרנו על המזוודות, מפני שתיכננו לטוס לקליפורניה בחורף 73'. יגאל רצה ללמוד רפואה ואני רציתי ללמוד עיצוב וטקסטיל. יגאל רצה ילדים ואני העדפתי לדחות אותם עד גיל 30. חיכיתי לנסיעה לארצות־הברית כמו למשיח. הרגשתי שנכון לנו להתרחק מכאן".
נישואיהם ארכו שנה ויומיים. "בערב יום כיפור נסענו לאכסניית נוער בכפר נחום", היא משחזרת, "ובבוקר, כשראינו שיש מכוניות בכביש, עלינו לצמח, לבקר את אחד מאחיי שהיה אז חייל בסדיר. אחי יצא אלינו במדים ושאל, 'אתם יודעים שפרצה מלחמה?' חזרנו לרכב, הדלקנו את הרדיו ושמענו את הנאום של גולדה, שפתח ב'כוחות סוריה ומצרים תקפו'. הפקקים היו איומים. נסענו להוריו של יגאל, הוא לקח את המדים, השאיר אותי בבית הוריי והמשיך. יגאל היה מילואימניק שלא נקרא למילואים כיוון שהשמיעה שלו נפגעה במלחמת ההתשה. הוא התגלגל מיחידה ליחידה תוך כדי לחימה, עבר את כל המלחמה ללא שריטה ונהרג כמה שעות אחרי הפסקת האש, בקרב המיותר על העיר סואץ, כשהפיקוד העליון רצה תמונת ניצחון והגחמה הזאת הסתיימה באבידות כבדות — 80 הרוגים ו־120 פצועים".
היא עברה את המלחמה בבית הוריה ("לא הייתי מסוגלת להיות לבד ובבית השכור שלנו לא היה טלפון") וניזונה מגלויות. "יגאל כתב 'רק חול וחול' והבנתי שהוא בדרום. כשהוא כתב, 'לא חשבתי שהנסיעה הראשונה שלי לחו"ל תהיה לאפריקה', הבנתי שהוא צלח את התעלה. הוא כתב ששוב יש הפסקת אש ושהוא מקווה שהפעם היא תחזיק מעמד. המילואימניקים התחילו לצאת לחופשות ורק יגאל לא בא. חמותי אמרה, 'הוא בטח נותן לחיילים שלו לצאת לפניו', אבל לא הגיע אף מכתב. שמו לא הופיע ברשימות החללים, הנעדרים או הפצועים. פחדתי שהוא זרוק, מחוסר הכרה, באיזשהו מדבר ולעולם לא נדע מה עלה בגורלו. רק שלושה שבועות וחצי אחרי שנהרג הגיעה אלינו ההודעה. לא נעים לומר, אבל מבחינתי נלוותה אליה הקלה. סוף־סוף הבנו".
שפירא זוכרת כמה חיכתה שיגאל יבוא לחלץ אותה מהשבעה בבית הוריו. דברי ניחומים כמו "את עוד צעירה" ו"מזל שאין לך ילדים" מרטו את עצביה. כיוון שלא היו להם ילדים וליגאל היה אח רווק, נער בן 16, היא נאלצה לעבור טקס חליצה משפיל בבית הדין הרבני, שבסיומו קיבלה תעודה המאשרת שהיא גרושתו של היבם. כעשרה חודשים אחרי הקבורה הזמנית בבאר־שבע, היא מצאה את עצמה מתכוננת להלוויה שלו בקריית שאול.
"היה לי, ועדיין יש לי, קושי עצום עם ניכוס חללי צה"ל על ידי הרבנות הצבאית בכל מה שקשור ללוויה ולאזכרות", היא מספרת. "אם הדבר היה תלוי בי, הייתי מוותרת באזכרה האישית על שירותיו של החזן הצבאי. בנוסף, אני לא טובה בבתי קברות, והמצבה מרחיקה ממני את מי שיקר לליבי, אבל עליתי לקבר ביום השנה מתוך כבוד לחמותי. לפני שנתיים היא נפטרה, בגיל 96, ומאז אני לא הולכת. זה מרגיש לי כמו הצגה".
את מוגדרת כאלמנה שהשתקמה?
"בעיני החברה הישראלית להשתקם זה להתחתן. הכרתי הרבה אלמנות שהתחתנו מהר רק כדי להרות וללדת. אצלי זה היה להפך. הרגשתי קפואה מבפנים וברחתי מקשרים מחייבים, מפני שפחדתי להיות תלויה בגבר ולאבד אותו. אבל לא נכנסתי למנזר, היו לי שני רומנים גדולים, ולקח זמן עד שהבנתי שגם הם קשורים במלחמת יום כיפור. הראשון היה אב שכול, היינו כמו שני ניצולים על אי בודד, והשני היה איש תקשורת ששהה באיזור שבו יגאל נהרג".
וילדים?
"לא הרגשתי שאני משוועת לילד, אבל אחרי גיל 40 עברתי טיפולים וזה לא קרה. את בתי, נועם, אימצתי בווייטנאם כשהייתה בת חודשיים. כיום היא בת 22, חיילת משוחררת. הוריו של יגאל היו בשבילה כמו סבתא וסבא. עם צה"ל אני לא בקשר. בכל פעם שמגיעה קצינת נפגעים חדשה, היא מצלצלת לוודא שאני בסדר. הקשר עם משרד הביטחון הוא בעיקר בענייני כספים. אילו היו לי ילדים, אולי הייתי נעזרת במשרד הביטחון בענייני בר מצווה וקייטנות ליתומים".
בספר לא כללת אף אם שכולה.
"בכוונה. אני לא מסוגלת להציג לאם שכולה שאלות כמו לאן התגלגלו חייה ואיך היא בנתה את עצמה. השבר עמוק מדי. אבל אחיות שכולות שראיינתי סיפרו שלאבד אח זה לאבד חלק מהמטען הגנטי שלך, ובמקביל גם לאבד את ההורים, מפני שבבת אחת מוטלת עליהן החובה להוות מקור לשמחה".
תצלום של יגאל תלוי רק בחדר העבודה שלה, מעל המחשב. "לא בסלון ולא בחדר השינה. הדרגות ופריטים אחרים שהחזירו לי שמורים במגירה ייעודית. כשקיבלתי לידיי את הספר, מודפס וכרוך, הרגשתי שיש בו מנחה ליגאל ולחללים האחרים. אולי בזכותו הם לא יהיו נשכחים לחלוטין".
איך, לדעתך, אפשר לצמצם בישראל את הפער שבין השכול הציבורי לפרטי?
"פחות פאתוס ביום הזיכרון, יותר חמלה למשפחות ביום־יום. חייבים להקשיב לאנשים שעברו את הטראומות שבזכותן אנחנו עוד איכשהו יושבים כאן. יש בהם צורך עצום לחלוק את העומס שהוטל עליהם מרגע שהפכו לחלק מקולקטיב. אם מישהו רוצה לדבר, תן לו הזדמנות להשמיע. אל תחטט. מספיק שתקשיב".
