מוּזה שמוזה

מה לך נשמונת // אגי משעול - הקיבוץ המאוחד - 74 עמ'

אגי משעול עושה את זה שוב: מפרסמת ספר חדש שאינו נופל במקוריותו ובכוחו מקודמיו הלא־מעטים, ומשרטט פרק חדש במסעה הפואטי של אחת המשוררות הכי שמחות - או אם תרצו, הכי פחות סובלות - שהשירה העברית ידעה. הספר נפתח בשיר שזכה לכותרת 'ליום הולדתי ה־71', ומעלה מיד, כבר בשורות הפתיחה שלו, את שאלת אופייה של שירת משעול אחרי גיל 70: "איזו מוזה תבחר בי עכשיו / כשתחלוף על פני הכפר / ותבחין בי יושבת על המדרגה עם החיות / בטרנינג מהוה, שיער סתור וקפקפים? / זיק בעיניים היא לא תפגוש כאן, / גם לא נוצות טורקיז / או לחיי תפוחים..."

כשקוראים את השיר בפעם הראשונה נוצר הרושם שזהו שיר תלונה שאומר משהו כמו: שום מוזה כבר לא תבחר בי עכשיו, אחרי שנעוריי אבדו והתחלתי את העשור השמיני לחיי. רק במחשבה שנייה נזכרים שאף על פי שמוזות נוטות להתגלות לאוהביהן בדמות עלמות, הן עצמן מעולם לא ייחסו חשיבות מיוחדת לנעורים, בטח לא לנעורים נשיים. להפך - במשך דורות רבים הן הפגינו העדפה עקבית למדי דווקא למשוררים גברים, לא פעם למשוררים זקנים. רק אז אנחנו מבינים שהשיר מבלבל, בכוונה גמורה אבל גם בנונשלנטיות נהדרת, בין משורר למשוררת, משוררת למוזה, מוזה למאהב. ואז נזכרים שזה שיר של אגי משעול: משוררת שמתחת לפני השטח של שיריה, גם אם יש בהם לפעמים תלונה, מסתתר תמיד משהו נוסף: אירוניה, הומור, תשוקה.

יותר מזה: הרי ברור שהמוזה נמצאה. השיר נכתב. לא מדובר אפוא בשיר תלונה, אלא בדיוקן עצמי מושחז של המשוררת כאישה כבר־לא־צעירה, ובעיקר כשיר שמנסח שאלה רצינית - איזו מין שירה המשוררת עתידה לכתוב אחרי שהתרחקה כל כך מנעוריה? ואף על פי שהשיר עונה לשאלה הזאת רק ברמז, השירים שבאים אחריו מנסחים את התשובה בישירות הולכת וגדלה, ומתברר שזוהי תשובה סבוכה שלא מפסיקה להפתיע באיזונים העדינים שלה; תשובה שהמילים הרלוונטיות לתיאורה הן חוכמה, מתינות, זיכרון ארוך והשלמה, ולפעמים גם אובדן ומפח נפש. אבל הקוטב השני, המנוגד כביכול לכל אלה, לא נעלם ממנה - התשוקה כל הזמן שם, מתגלה מחדש כמעט בכל שיר, נוכחת תמיד, חשופה גם כשהיא מופנמת, שלמה עם עצמה גם כשהיא נתקלת בתגובה אירונית ואפילו לגלגנית במקצת מצד המשוררת עצמה.

הספר גדוש בשירים נפלאים. בשיר שהעניק לספר את שמו, 'מה לך נשמונת', מוצגת התשוקה כנערה בת 16 מעידן אחר ששרה בקולי קולות שיר עתיק של פול אנקה - יוּ אַר מַיי דֶסְטִינִי - בלי להבחין בכך שגורלה הפך כבר מזמן ממשאלת לב רומנטית למציאות, והוא חרות בגוף בן השבעים־פלוס שממנו היא מנסה להתנער. ב'שיר סיפורי ארוך', מהמצחיקים שמשעול כתבה, חוטפת המשוררת יריקה של אלפקה, ובשיר 'העכביש' נחשפת דמותה המדויקת של המוזה המבוקשת בשיר שפותח את הספר - מתברר שזוהי מוזה עכבישית במקצת, שמעניקה למשוררת את חסד השכחה העצמית, הבדידות והעזובה.

אבל השירים היפים ביותר בספר הם דווקא שירי האהבה המעטים הכלולים בו, שיש בהם משהו מסתורי, בלתי ממוקד, כאילו אמת המידה שמבחינה בין אהבה לאי־אהבה הלכה והתערפלה עם השנים עד שאבדה כמעט לגמרי. יפה מכולם הוא השיר 'אני נואמת לעצמי', שחוזר גם הוא למה שנרמז בשיר הפותח - לזיקה שבין מוזה למאהב, ארוס לשירה - ומתאר בגילוי לב מסחרר את חיי האהבה של המשוררת, על כל כאביהם ומורכבותם. •

עץ הלימון

בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹתָיו

וּכְמוֹ לְהַצְדִּיק אֶת קִיוּמוֹ

הֵנִיב הָעֵץ הַזָּקֵן

לִימוֹן אֶחָד

אֵינֶנִּי קוֹטֶפֶת

רַק בָּאָה כָּל יוֹם

לְהָרִיחַ

כָּל הַכָּבוֹד!

אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

אֵיזֶה לִימוֹן יָפֶה.