לא צריך צלב

"מתיאוס פסיון", יצירתו הקאנונית של באך מ־1727, אורטוריה לקולות סולו, מקהלה ותזמורת, מתארת את סיפור צליבתו של ישו בעקבות בגידתו של יהודה איש קריות לפי הבשורה על פי מתי מתוך הברית החדשה. תמיר גינץ, שבחר למקם את היצירה שלו ללהקת קמע בעתיד, בשנת 2727, אלף שנים אחרי חיבורו של באך, הוא הכוריאוגרף השני אשר התמודד עד כה עם היצירה המאתגרת הזו. מי שקדם לו הוא הכוריאוגרף האמריקאי ג'ון נוימאייר שהעלה אותה עם בלט המבורג בתחילת שנות השמונים.

גישתו הכללית של גינץ היא הצגת סיפור הפסיון כדרמה פנימית של אדם עם עצמו. אדם באשר הוא אדם יכול להתלבט, לחטוא, להתחרט, להצטער. נוצר טשטוש של ההבחנה בין ההורג והקורבן. כולנו ישו. ואין כאן כמעט מימוש קונקרטי של התרחשויות - אין צלב על הבמה בכלל ואין צליבה ממש, הדמות העירומה שמתגלה מתחת לסדין לבן בפתיחה נישאת כשידיה פרושות לצדדים, מסמנת צלב. כבילתו של ישו מסומנת שוב ושוב על ידי שילוב והצלבת ידיים. גופי הרקדנים משלימים צלבים בעזרת זרועות חשופות. חלוקי נחל שחורים מסמנים את הסקילה, ולפתע בקומפוזיציה שמתארגנת במהירות הרקדנים משחזרים במדויק את "הסעודה האחרונה" של דה וינצ‘י, קופאים בה לרגע.

בעזרת התאורה היפה של ירון אבולעפיה, קומפוזיציות חזקות ומרשימות, ורקדנים שעומדים בכבוד רב במשימה, מציב לנו גינץ יקום רגשי מתפקע שכולו דרמה אינטנסיבית. כמו בעבודות הקודמות, גם בעבודה החדשה שלו ניכרת התנופה הרגשנית והשפה הסימבוליסטית הדשנה. עם זאת, ב"מתיאוס פסיון 2727“ ניכרת קוהרנטיות בדרכו האמנותית של גינץ. הדרמטיות, ההתכתבות עם מוצא משפחתי וההתחשבנות עם הקונפליקטים שבין קדושה לבין חילון, בין כיליון לגאולה, מתקבלים כאמירה אותנטית.