שבת 23 במרץ 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 26.02.2019
    האיחוד הגדול באמת
    שלמה ארצי

    והסרט הזוכה הוא? / אחד הדברים הכי כיפיים אחרי שזוכים באוסקר, במיוחד אם אתה ישראלי שלמד בקמרה אובסקורה (ברחוב ריב"ל בת"א) זה ללכת למסיבה שעושה אחרי הטקס סר אלטון ג'ון ולהפוך בשנייה לסלב. אז זה מה שקרה לגיא נתיב ושותפיו שזכו בפסלון על הסרט הקצר בן 19 הדקות "סקין".

     

     

     

    "תברך אותם כמו שצריך ואל תהיה פוץ", הייתה אמא אומרת לי. אז ברכות, ברכות, ברכות, גיא נתיב, מכולנו בשכונה שמתים להכרה ולפרסים. וחוץ מזה, כל סרט נגד גזענות מתקבל בברכה. ולנושא אחר: "אין זוגיות ממש מאושרת ,יש רק זוגיות מאתגרת", אמר לי פעם מישהו שאכל אותה בזוגיות שלו. אז היום, ילדים, נעסוק בזוגיות מאתגרת – כלומר, באיחוד בין שניים. אבל לא בזה שבין לפיד מ"במחנה", שצפויים לו עוד הרבה לילות חניה עם שלושה רבי־אלופים שבוודאי יספרו לו פיירי־טיילס (סיפורי מעשיות) על פשיטות לילה בדימוס, בעוד הוא מספר להם על אגרוף, בוהמה ורמי קלינשטיין.

     

    אז היום נעסוק באיחוד מפתיע שקרה לי בין שני ספרים תמימים, שעוררו בי רגש ישן וחדש. רוצים לשמוע? כי זה באמת דורש ריכוז בבקשה.

     

    הייתי מוזיקה / "הייתי מוזיקה, אבל אתה חתכו לך את האוזניים". במשפט המתריס הזה נתקלתי בוקר אחד בתוך ספר קטן שהגיע בדואר ושנקרא "חלב ודבש". וכיוון שהספר הזה, יחד עם ספר אחר (שתכף אדבר עליו), עמד להיזרק לפח על ידי המנקה הקפדנית שלנו, שמשליכה ושואבת הכל עם הדייסון, עצרתי אותה ברגע האחרון, פתחתי את הספר ועיינתי בשורות הפתיחה שלו: "לבי העיר אותי בבכי אתמול בלילה... לבי אמר: כתבי את הספר..."

     

    אז ישר נדרכתי והסתקרנתי, כי מי זו שליבה העיר אותה לכתוב את הספר הזה? ואז גיליתי ששמה רופי קאור, קנדית ממוצא הודי, בת 26. שמגדירה את סִפרה בעל השורות הקצרות כמסע של הישרדות דרך שירה ב־21 שנים. "אלה דמעות הדם והזיעה. זה לבי בידך, הכאב, האהבה, הפרידה והריפוי", היא כותבת בהתרגשות.

     

    האמת היא שבהתחלה הספר עיצבן אותי מרוב קלישאות. כמו למשל הקלישאה המריחה מפולניות: "אולי לא מגיעים לי דברים טובים, כי אני משלמת על חטאים שאני לא זוכרת". אבל אז התרככתי והמילים של קופי החלו לחדור לי לנשמה. כי מי מכם לא יזוז באי־נוחות למקרא שורות נעורים חודרות כמו, "הבן הראשון שנישק אותי, אחז חזק בכתפיים שלי כמו בכידון של האופניים, כשהייתי בת חמש. היה לו ריח של רעב על השפתיים, שהוא סחב מאבא שלו שחגג על אמא שלו בארבע לפנות בוקר".

     

    אז זה לא רק חלב ודבש הספר הזה. זה יותר ספר נשי מפוצץ במלח על השפתיים הצורבות, חשבתי. וכיוון שכך, פניתי בתחינה למנקה ששואבת וזורקת הכל ואמרתי לה: "פליז, אל תזרקי את הספר כמו שזרקת לפני שנה את 'מלחמה ושלום', בטענה שהוא עבה מדי ותופס המון מקום בחדר".

     

    כינויי חיבה / ועכשיו לספר השני, שהיה לי יותר מסובך לקרוא בו כדיסלקט שמתקשה לקרוא עמודים שלמים מההתחלה עד הסוף. אבל שמו "מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים?" משך את תשומת ליבי. כי מה זה אומר שמטוס נופל מהשמיים או כשאדם נופל למצב רוח מחורבן, אני יודע. אבל מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים? זה סיקרן אותי בתור גבר. רק כשנכנסתי לעומק הספר נתקלתי דווקא בסיפורים מרגשים על יחסים שבין בנות לאמהות.

     

    ואז צד את עיניי משפט שלא יכולתי לעמוד בפניו: "כשביבי מגיעה לגיל 21 והוריה מתקשים לשלם את שכר הלימוד באוניברסיטה, היא פוגשת את גודווין... ומתאהבת".

     

    "ביבי?" צעקתי בהתפעמות, "אפילו לספר הזה שנכתב על ידי הסופרת לזלי ננקה ארימה שגדלה בבריטניה ובניגריה, הוא נכנס, ראש הממשלה?"

     

    רק אחרי עיון נוסף הבנתי שהדיסלקטיות שוב בגדה בי, ושביבי הוא כינוי חיבה לבחורה בשם אזינמה, שכולם כינו אותה ביבי. ביבי היפה העקשנית, זו שרבה עם אמא שלה כבר ברחם.

     

    אז מתברר שביבי כמו אורליק, ליצמנ’לה, גבאי’לה, גנצוש ואשכנזוס, הם כינויי חיבה בינלאומיים שנכנסים לספרים בכל העולם.

     

    מצטער, מצטערת / וככה אחזתי בשני הספרים השבוע, כמו שבנט אוחז בעץ השקד, והליכוד בשלטונו וכחלון בניסיון לאחוז בכולנו. וכשנתקלתי במשפט: "צ'יניירה, זאת את? בבקשה תתקשרי למספר הזה, אני כל כך מצטערת". נקרעו לי הלב והצורה. למה? כי המילים "מצטערת" או "מצטער" הן בעיניי מהמילים הכי חשובות שיש לנו בלקסיקון, רק שקשה לנו להוציא אותן מהפה, כדי לאחד ולפייס אנשים.

     

    או שימו עיניכם על משפט אחר: "נעשה מאוחר" (היא כותבת שם) "עמדתי לצאת שוב למגרש החניה – אולי צ'ניירה בכל זאת חזרה?"

     

    מכירים את זה? שאתם כל כך מחכים שמישהו שעזב אתכם יחזור, עד כדי הסתובבויות ריקות ועצבניות במגרשי חניה, תוך כדי הצצות חוזרות ונשנות בפלאפון המזוין. אולי הוא סימס משהו?

     

    ואז מגיעה השורה המפוצצת של החברה "טובת הלב": "אל תגידי שהיא השאירה אותך לבד?" אופפ אופפפ, נאנחתי ונזכרתי איך ייבשו אותי פעם בשיא הבאסה במשפטים מטומטמים כאלה.

     

    ילד מפחד / אתם מבינים מה קרה לי פה? במקום לקרוא ברצינות מצעים של מפלגות (לרובן אין), איחדתי שני ספרים וכל השבוע נעתי בין הזיכרונות והחיים שהיו ויש לי.

     

    למשל, כשבאחד הסיפורים נתקלתי בשורה: "כשהייתי ילדה נטיתי להיסטריה. כל חתך היה פצע עמוק שבוודאי יצמיח רקמה שתכער אותי עד סוף ימיי", נזרקתי אל ילדותי בתל־אביב, שבה חייתי בתקופה מסוימת בחרדות מוות שכל פצע שחטפתי מגדר תיל חלודה, יהרוג אותי מטטנוס, כי אמרו אז שאם לא מזריקים לך אנטי־טטנוס, אז אחרי 24 שעות אתה מת סופית.

     

    יחסי אהבה דפוקים / "כשהשתיקה מתארכת אני יוצאת", כתוב שם ומיד הזדהיתי גם עם זה, כי אני מאלה שלא סובלים שתיקות ארוכות ומלאות חשיבות, עסוק כל יום בלדבר עם אנשים כולל אפילו במעליות עולות ויורדות (שם השתיקה הכי חזקה בעולם), רק כדי שלא תיגמר לי הנפש.

     

    ואתם? האם אתם מזדהים עם משפט אחר שכתבה שם רופי קאור על יחסים בין שני בני זוג שנמאסו זה על זה, אבל הם לא מסוגלים לגמור עניין: "אף אחד מאיתנו לא מאושר, אבל אחד מאיתנו לא רוצה לעזוב. אז אנחנו ממשיכים להרוס זה את זה, ולקרוא לזה אהבה".

     

    אוי, כמה זוגות הכרתי שחוו יחסים כאלה של להישאר יחד בגלל הילדים, או בגלל פחד ממה שיגידו עליהם.

     

    נשמות / זה הזמן שבו האנדרדוגס זוכים בפרסים על סרטיהם ("סקין" ו"מילים נרדפות" של נדב לפיד) ואנחנו, שחיים בסרטים שלנו, נמשיך לעקוב אחרי האיחודים הגדולים.

     

    ועכשיו, כיוון שאולי יצא לי טור מסובך קצת שיש בו עודף גבריות ונשיות וכאב, אז מגיע לכם בין כל המשפטים שתקעתי פה, לפחות משפט אופטימי אחד, בהקשר לאהבה. אז חיפשתי ומצאתי אותו בספר "חלב ודבש": "איך האהבה שלנו יכולה למות, אם היא כתובה בדפים האלה?"

     

    ובמילים אחרות, האהבה בין כולנו (ימניים, שמאלנים, מרכזניקים וסתם חסרי מצפון ששונאים זה את זה) לא תמות אף פעם, כל עוד היא כתובה בדפים האלה של הארץ הקשה המבולגנת והנפלאה הזאת.

     

    אבל דווקא אולי בגלל שאנחנו מבולגנים ומשוסעים ורואים שדים בכל מקום המקצרים את חיינו כמו סרטים קצרים, אולי דווקא בגלל זה, כדאי לנו לחפש תמיד את האיחוד הגדול באמת. ושלא תחשבו שיש פה רמז פוליטי. לא, לא. זה בסך הכל האיחוד הגדול של הנשמות שלנו.

     


    פרסום ראשון: 26.02.19 , 22:26