הנוסעת בזמן
המטרה: להזדקן בחן ° האמצעי: להתעלם מהשכנים
אני מתהפכת במיטה, שולחת יד מגששת לסדין ומוצאת את האייפון. השעה 3:50 בלילה. לא שעה בשביל בני אדם. לוקח לי זמן להבין מה העיר אותי, זה הבום־בום־בום של המוזיקה שחודר לחדר מהקיר הסמוך. המוזיקה לא מזוהה, זה יכול להיות הכל, מעומר אדם ועד מיילי סיירוס, כל מה ששומעים זה את הצבא האחיד והרובוטי של הבסים צועד במארש על הקירות שלי. בא לי לרצוח אותם, מאיפה החוצפה שלהם לקחת ממני ומרן ומהילדות את הלילה? להלאים ככה את השינה האהובה שלי, השינה שכל כך חיכיתי לה שתבוא ותיקח אותי לשכחה חמה וצמרירית אחרי יום גרוע וארוך שהיו בו בנוסף גם כאבי שיניים. מי עושה מסיבה בשעה ארבע בבוקר, ועוד באמצע שכונת מגורים בורגנית ושלווה כמו ביצרון?
כשהלכתי לישון, היא כבר התנגנה בעוצמה די גבוהה, ואני אמרתי לרן שחייבים לדפוק להם על הקיר עם מטאטא. הוא חייך אליי ברחמים מסוימים, לאחרונה אני סובלת מרגישות יתר. כל דבר הכי קטן מרגיז אותי. הצפצופים של המכוניות בפקק בדרך השלום, הבהמות שנוסעים עם הג'יפ במהירות קרוב למדרכה בגשם, מעיפים עליי שלולית קפואה של מים, ואפילו לא טורחים להתנצל כשאני צורחת "מה?!!!". "תנסי לישון", רן אמר, "זה תכף יעבור, אנשים רוצים ליהנות, אנחנו חיים בתל־אביב". וישר הרגשתי נורא, כאילו רק אחד מאיתנו מזדקן, כאילו רק אני נהייתי השכנה הנרגנת שדופקת על הקיר עם מטאטא, והוא נשאר הצעיר הנצחי הזה שמפרגן לפארטיות של הצעירים האחרים בבניין.
"מאמי", אני נוגעת בגבו העטוף, "כבר שתיים בלילה והם עוד מנגנים שם". "זה השכנים החדשים", רן אמר חצי רדום, "המשפחה הדתייה חזרה בחזרה לרמת הגולן, דיברתי עם האבא במעלית, הוא סיפר לי שהם פשוט הכניסו במקומם שוכרים חדשים בלי ממש לחפש, חבורה של בחורים צעירים, נדמה לי".
אני מוותרת על כל תקווה לישון, הכעס הוא השעון המעורר הטוב בעולם. אני יורדת למטה, שמה קפה במכונה, תוהה שוב אם זה נורמלי בימינו, לערוך מסיבות בארבע בבוקר. אני לא מבינה כבר את כל מה שקורה בדירה הזאת לידי, וזה מזכיר לי שגם היום בבוקר היה לי רגע של חוסר הבנה. זה קרה כשהלכתי לפגישת עבודה בחברת הפקות, ופגשתי בחורה חמודה עם קארה שחור שהקצוות שלו היו צבועים בוורוד, חולצת בטן מפוספסת כמו שלי הייתה פעם וקעקוע ענקי על הזרוע של פוני.
"יו", היא אמרה לי, "איך אני אוהבת לקרוא אותך, גדלתי עלייך". דווקא זה לא הזיז לי, חינכתי את עצמי שלא יכאב לי כשבחורה בוגרת טוענת שהיא גדלה עליי, כאילו שאני איזו סבתאל'ה ספרותית, לואיזה מיי אלקוט הקשישה שכתבה את "נשים קטנות". אחר כך דיברנו קצת ליד השולחן שלה, והיא סיפרה לי שהיא סינגלית ומתה להתאהב, אבל נדמה לה שאף אחד כבר לא מתאהב יותר בעיר הזאת.
"שטויות" אמרתי לה, עליזה, "גם בתקופתי טענו שאף אחד לא מתאהב יותר. עד שיום אחד יצאתי לאיזה מועדון קטן מתחת לסופר של ארלוזורוב, היה שם ערב אייטיז, ואני חולה על המוזיקה הזאת. רקדתי כמו משוגעת, ופתאום ראיתי זוג עיניים שחורות מדהימות מסתכלות עליי בצורה כל כך חודרת. הגבר הזה הפך להיות בעלי. למה אני מספרת לך את זה? כי אם תעשי מה שאת אוהבת, כלומר תלכי לחומוסיות אם את חולה על חומוס, או לחנויות תקליטים, פשוט תעקבי אחרי התשוקה שלך ‑ שמה תפגשי גבר שאוהב מה שאת אוהבת. כשאת באלמנט שלך, את פתוחה להתאהב".
הבחורה הסתכלה עליי כאילו זחלתי החוצה מקונכייה. לקח לי שנייה להבין, אני בשבילה הנוסעת בזמן, אני מדברת אליה מעשור היסטורי שונה לגמרי. עזבו את השימוש המוזיאוני במילה "בעלי", היא לא פוגשת את הבחורים שלה במועדונים, או בחנויות תקליטים, היא בוחרת אותם בהחלקה לצד ימין באפליקציה.
"אנשים כבר לא מתאהבים פנים אל פנים, הא?" שאלתי אותה. "לפעמים", היא אמרה, "אבל זה לא סיפורים כאלו על גבר שניגש ומתחיל איתך במועדון, או אומר לך משפטים כמו, 'בא לי להתנשק איתך' כמו שסיפרת שבעלך אמר לך. מי שיגיד דבר כזה, אני אסתכל עליו כאילו הוא דוש. מטרידן".
כן, אני עדיין חושבת שטוב לעקוב אחרי ההנאות שלך, שכשאת עושה מה שאת אוהבת נופל עלייך מין זוהר כזה שמושך ‑ אבל איכשהו כל העצות הטובות שלי לא מתאימות יותר לבנות העשרים־שלושים שבאות ללמוד אצלי כתיבה. אני ילדת אייטיז שמאמינה בלהיות רגישה ופיוטית ולמצוא בסוף את האחד. אצלן אין חלום שהוא רומנטי מספיק כדי לאבד בשבילו את הראש. ליומולדת 29 הן מפנטזות על קעקוע חדש אצל אמנית קעקועים בשם רותי־סו, לגבר שהן רוצות אסור להיות ימני/לא טבעוני, והכי גרוע, חסר מודעות פמיניסטית. בשביל מה את רוצה גבר שתסכימי איתו כל הזמן? שאלתי פעם אחת מהן. מה, תשבו כמו שתי דודות אנגלוסקסיות כסופות שיער ותהנהנו עד כמה לואי סי־קיי דושבג דוחה וחייבים להחרים אותו?
אני נזכרת במשפט שקראתי אתמול בכתבה של עיתונאית אמריקאית שאני אוהבת. "בגיל ארבעים פלוס אנחנו בעצם כבר מתים" היא כתבה, "שום דבר שגדלנו עליו בתור ילדים לא נשאר בעולם. שום ערך או רעיון שהיה רלוונטי לנו כשהיינו צעירים כבר לא קיים יותר". המשפט הזה העציב אותי מיד, הידהד בתוכי כמו אבן שנפלה לתוך הבאר שלי. כבר הרבה זמן שרן ואני מדברים על כמה זה מוזר להיות פתאום בני 47. עד כמה אנחנו מרגישים כמו נוודים עצובים, לא שייכים, בעולם שאנחנו לא מבינים ושכבר לא סופר אותנו בכלל.
אני לא מבינה את האפליקציות, את הפפר פיי, את הביט, את הפייבוקס. פעם בכמה זמן הגרוש שלי מזכיר לי שאני חייבת לו כסף על הצופים של הילדה, ואני תמיד אומרת לו בכעס, "טוב, אני אצטרך ללכת מחר במיוחד לבנק". "למה לבנק?" הוא אומר, "פשוט תעבירי לי". ואני גם יודעת איך עושים את זה, זה תוכנן ככה שזה יהיה קל ואורגני לגוף של כולנו. זה פשוט שהמוח שלי כל כך לא מחובר לזמן הזה שהוא אפילו לא מעלה את זה כאופציה. כמו שעוד לא התרגלתי שאני צריכה לקחת אוטובוס כדי להגיע לכספומט, הכספומטים פעם היו מפוזרים בכל מקום ורק התחננו שתוציא מהם מאתיים שקל, פתאום הם נהיו מין מקדש נדיר וחד־פעמי באבן גבירול שצריך לעלות אליו לרגל.
אני גם לא יודעת לשרשר, לא מבינה מאיפה משיגים את התמונות שמרכיבים מהם מֶם, רשימת האימוג'ים החדשים ל־2019 משעממת אותי ברמה שהייתי מעדיפה לצפות בדגי נוי שוחים. אני לא באה עם הלפטופ שלי לעבודה כמנהלת סושיאל־מדיה של חברת אקספרט בקומה החמישית. אין לי אופניים חשמליים, אין לי אוזניות שחוצצות ביני לבין כל מי שרוצה לשאול שאלה, פעם אחת הלכתי לעבוד בחלל סופר־מדוגם של ווי־וורק במתחם שרונה, ולא הבנתי איפה לעזאזל מעשנים פה. זה הקושי האמיתי בלהיות בת 47, אני עוד חיה אבל כל עולם המושגים והאמונות שלי מת.
ועכשיו אני גם השכנה הכועסת. זאת שכבר שוקלת להזמין משטרה. אבל מי יבוא לקריאה כה מטופשת על בסים בקיר? והאם אני בשלה להיות האישה הזאת שכה כועסת על אחרים שצעירים ממנה ומבינים איך להטעין את הסלופארק שהיא מתקשרת להלשין עליהם ל־100, או שזה כבר 101?
אני שמה על עצמי את מכנסי הטרנינג של רן, וסוודר גולף לבן שאני יודעת ששייך עמוק לצד הלא־נכון של שנות התשעים, כי אף אחת מהילדות לא רוצה להלוות אותו ממני, ויוצאת לרחוב. אני נעמדת מול הבניין הסמוך, לוחצת על האינטרקום של הדירה של השכנים, קול עבה עונה לי, "כן?" "היי, אני השכנה שלכם, דנה, לא הכרנו אז נעים להכיר", אני אומרת בשיא הנימוס, "אתם מוכנים בבקשה להנמיך את המוזיקה? אנחנו לא מצליחים לישון".
"הא?" חוקר אותי הקול, "מה את רוצה כפרה?" נשמע קול של מאבק קצר על השפופרת, וקול אחר בוקע משם. "כן מאמי, איך אפשר לעזור לך?" "אושרי, די", אני שומעת מהאינטרקום, ועכשיו אני מדברת עם הבחורה. "בסדר", היא אומרת לי, נשמעת פחות שתויה משניהם, "נחליש את המוזיקה, ממילא מחר אנחנו מפנים את הדירה". ואני עוד הצגתי את עצמי, אני חושבת, עוד ייפיתי את הטון ואמרתי דנה, השכנה ממול, נעים להכיר. פתאום קלטתי שזאת בכלל דירת אייר־בי־אנד־בי שבעל הבית פשוט משכיר אותה לכל מי שרוצה.
"זה כמו למות קצת", אני אומרת לרן כשהוא מתעורר, "להסתובב בעולם שכבר לא שייך לך, שיש בו אנשים שקוראים לך כפרה כשאתה מתלונן שהם חונים לך בחנייה, כי מה אכפת להם, מחר הם לא יראו אותך. להיות היחידה שיודעת מי הייתה אשתו של סילבסטר סטאלון, ומי זה סילבסטר סטאלון אם לדייק".
"מחר נגיד משהו לבעל הבית של הדירה", הוא אומר, ואם יהיה מזל, הוא יהיה בגילנו או מבוגר יותר. אם לא, כנראה שזה ייגמר בהצעה שנשים אטמי אוזניים וניקח את זה באיזי. ואגב, האם אנחנו יודעים שהוא גם זמר ואמן ספוקן־וורד די מצליח? אנחנו מוזמנים להיכנס לערוץ שלו ביוטיוב, ולתת בלייק או בפרגון, ככה, בכיף.
