ד"ש מהפרובינציה
גם אם אתה בריטי, קנדי, נורווגי, ישראלי, ארמני, או ג'ורג'יו ארמני, כשזה מגיע להוליווד אתה תאבד את הפאסון. הנה, הייתם מצפים ממדינה שהולידה כוכבים כמו מייקל קיין, כריסטיאן בייל, ג'וד לאו, יו גרנט, בנדיקט קמברבאץ', הלן מירן וליאם ניסן, שתתרגש ממועמדות לאוסקר בערך כמו שברצלונה תסתכל על זכייה בגביע הטוטו. ובכל זאת, העיתונות הבריטית סיקרה את המועמדות של אוליביה קולמן ואת התחרות שלה מול המקבילה האמריקאית - גלן קלוז - באותה מידה של פטריוטיות ופרובינציאליות שאתה מצפה מארץ קטנה, מבודדת, עם שפם מ'הכלה מאיסטנבול'.
אבל רגע, אתם אומרים, הם בריטים, האף למעלה, הטלוויזיה מצוינת, הם הביאו לנו את הביטלס ודיוויד בואי, שייקספיר ודיוויד בקהאם, מה להם להתלהב עכשיו מאוסקרים. ולמה גם הם מראיינים את הבמאי הבריטי שהצליח להביא את ריצ'רד גיר לטלוויזיה, ועוד לבי־בי־סי, כאילו שזה אנחנו מתרגשים מהסרט ההוא של יוסף סידר.
אז כן, כנראה שאין מה לעשות, בסוף, כשזה מגיע להוליווד כולנו נהיים קצת הילדה הקטנה שעומדת מול כוכב הקולנוע המפורסם ורוצה לבקש חתימה. ופטריוטיות היא לא רק מפלטו של הנבל, אלא סתם מפלט של אנשים שאוהבים את המדינה שלהם ברמה כזאת שהם מסוגלים יום אחד לא לדעת מי זה שגיא מוקי ואז ביום שאחרי לבכות מקרב בין שני גברים בחלוקים לבנים.
אז גיא נתיב זכה באוסקר על הסרט הקצר. ואף אחד מאיתנו לא ראה אף פעם סרט קצר שהיה מועמד לאוסקר. ובכל זאת, זה הישג, ואנחנו יכולים להתגאות בזה. ולא להתבייש. אין לנו רפסודה בוהמית, אבל גם חסקה זה לא רע.
