רביעי 26 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 27.02.2019
    פנים אל מול פנים
    אמא שלו בכלל לא רצתה שיוולד ואבא שלו בקושי הסכים שיזוז מהבית. אבל כשיהודה פוליקר סוף־סוף יצא החוצה, הוא גילה את החברה הראשונה וגם את המגע הראשון עם גבר, את הדרך להפסיק לגמגם וגם את הכוחות המיסטיים שלו, ששולחים אליו חייזרים בכל מקום. אחרי שכינס את הזיכרונות לספר 'הצל שלי ואני', הוא נזכר בשמועות שיש לו איידס וגם בהופעה בבר־מצווה של הזמר אדם
    יהודה נוריאל

    יהודה פוליקר

    נולדתי באמבולנס שכמעט נתקע בשלג הגדול, 25 בדצמבר 1950. אבא קרא לי על שם אח שלו, ליאון־יהודה. כולם קראו לי יודה. "יודקו". היום יש לי גם פספורט יווני, "ליאון פוליקר", ואני קורא לעצמי, "ליאונידס פוליקרס". אבא עוד זכה לראות את הפספורט. אבל בשבילו זה תמיד היה, "אל תיסע ליוון. ושלא יקראו לך יהודה!" כי אני נולדתי בכריסמס. אני הלשנתי על ישו. אני הרגתי את כריסטוס! "היוונים ישמעו 'יהודה', יהרגו אותך. אל תיסע!" אבל אני אוהב את השם שלי. ואנחנו יהודים, לא יעזור לאף אחד. וימשיכו לשנוא אותנו דורות על גבי דורות. מה לעשות.

     

    אמא, אבא

    אמא לא רצתה אותי. אמרה לי את זה בפנים. מגיל צעיר. "היו לי כבר ארבעה ילדים. די, אין לי כוח. הייתי צריכה להפיל אותך בבית שימוש". אמא אף פעם לא חיבקה אותי. ולא קילחה אותי. רק אבא. התפקידים ביניהם התחלפו. הייתי מתכרבל איתו במיטה. החום העוטף. אבא שר לי את שירי הערש. הלדינו העצוב, ואז קזנג'ידיס והדיכאון. הגן עליי. לא נתן לי לצאת מהבית. "תחזור הביתה מוקדם! אל תסתובב בלילה במקומות מסוכנים!" הכל מסוכן! אסור! פעם ראשונה שהגעתי לירושלים, בגיל 16.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    אם הוא היה זורק אותי מהבית בגיל 15, כל החיים שלי היו נראים אחרת. הוא היה כל העולם שלי. לעזוב אותו? זה אין עולם, אני אבוד, אני אמות. אם הוא יעזוב לי את היד ולא אמצא אותו, סוף העולם. מאבא למדתי להיות ספר. הייתי עושה תסרוקות של כלות, אתה לא מאמין, הייתי יכול להיות ספר מהטופ. הנה, תראה את התמונה של אבא. תראה את הגבר היפהפה הזה! לגדול עם כזה דבר - איזה סיכוי היה לי בכלל? אין דברים כאלה. ואת זה אני מחפש כל החיים שלי. אם אבא שלי היה אישה, לא הייתי גיי. אני בטוח בזה.

     

    מריבות

    מאמא קיבלתי את העומקים. היא הייתה יותר גברית, מאצ'ו, אומרת את המילה האחרונה בבית. המריבות ביניהם ליוו את כל הילדות. לא היה יום בלי צעקות. זו הייתה התקשורת ביניהם. "אני הולך לים ואני לא חוזר!" והיא עונה, "אם אתה הולך לים, אני שופכת נפט ומדליקה גפרור!" חום־קור חום־קור. ואני בחרדה, שאבא באמת ילך וייעלם. בכל פעם שכוכב היה נופל, הייתי מביע אותה משאלה: למות לפני ההורים שלי. לא הייתי יכול לחיות בלעדיהם. לא יכול שההורים יעזבו אותי, אף פעם. אני הילדה הקטנה, שלא נולדה להורים שלי. והתפקיד שלי היה לגור עם ההורים ולשמור עליהם.

     

    אפר ואבק

    חייתי את השואה. גדלתי במחנה ריכוז. לא היה יום שאבא לא היה מראה את המספר על הזרוע. לא היה יום שלא היה נזכר ב"פרפלוכטה יודה!" (קללה גרמנית ידועה לשמצה). לא היה יום שלא היה צועק על אנשים, "מה אתם עשיתם בשביל המדינה הזו? אני הקמתי את המדינה הזו! מה אתם יושבים פה, אוכלי חינם?" צועק, בבית ספר, בעירייה. ואני, "אבא די, מספיק עם הבושות". צמוד אליו כמו פודל. לפעמים היה שותה אוזו, ולבה פרצה ממנו. בגלל המלחמה ההיא.

     

    יום כיפור

    אבא היה עושה לאמא דווקא. אוכל מול העיניים שלה. "שרינה, בואי לאכול!" והיא עונה, "די, ז'אקו, יום כיפור היום". "שיצומו החוטאים! למה את מענה את עצמך? בואי הנה. מה את מאמינה באלוהים הזה? איפה אלוהים היה כשלקחו לי את כל המשפחה?! אלוהים היה גוי!" מטגן נקניק סלאמי עם ביצים ותפוח אדמה, כל הבית מלא ריח. ואני אחריו. עוד איבר בגוף שלו.

     

    אוכל

    אני אוהב לאכול. זה טעים לי. בבית קראו לי "גרוֹנוּזוֹ", אחד שלא סותם את הפה. בודק מה יש במקרר ומה התחדש בו. האוכל סימל את מלחמת הקיום היומיומית. היה עוני. שנות ה־50, צנע, פרימוס, עגלת הקרח, עגלת הנפט עם הסוס. אבל אבא לא נתן שיהיה מחסור. שניהם עבדו קשה־קשה־קשה. מעולם לא הרגשתי רעב בבית. עד גיל 12 הייתי רזה. בגיל 13 התחילו לי בולקלעך כאלה, התחלתי להשמין. כשהגעתי ללהקת הנמרים כבר אמרו לי, "אתה שמן מדי". לימדו אותי לעשות דיאטה. ואני יודע לעשות. אם אני מחליט אני עושה. פשוט: להוריד את הבצקים, הכל, והליכה שעתיים ביום.

     

    גמגום

    התחלתי לגמגם עוד כשהייתי בעריסה. תינוק צורח ואף אחד לא בא. אחר כך הגיע 'סינבד המלח'. ילד שלא ראה אף פעם קולנוע, פחדתי שהמפלצת תצא מהמסך ותטרוף אותי, והגמגום שוב התפרץ. כמה זמן אחרי זה אבא אכל פרוסת לחם ונחנק. אמא צעקה, "תרוץ מיד לסיקולר", הרופא. אני רץ לרופא, בטוח שאבא שלי מת, ומגמגם מאז.

     

    וברגע שהתחלתי לשיר בלהקות, פתאום אני לא מגמגם. עד היום יש לי מפגשים עם מגמגמים. עזרתי למלא ילדים. הם קיבלו ממני כלי נשק. ברגעי חירום הם לא מגמגמים. איך? "תקשיבו ילדים. נכון כשאתה שר, אתה לא מגמגם?" והם עונים, נכון. "למה? כי אין שום מעצור, בין הראש שלך לקול. תשיר!"

     

    אחי משה

    המזל שלי שהיה לי את אחי משה. הוא היה הבריון. כמה שהוא קטן, בלי פחד, עד היום שים אותו בחבורה של עשרה אנשים, מפרק את כולם. משה סבל מקוצר נשימה, מהיום שהערבי הכניס אותו לשק ולקח אותו בעגלה. אמא שלי ביקשה ממשה לעשות שליחויות. הוא ברח, אז היא הלכה לערבי, שהיה מוכר פירות וירקות. "אתה מכיר את משה? תפוס אותו". אין בעיה גברת. הלך, תפס את משה, קשר אותו, הכניס לשק, העמיס לעגלה, וקרא לגברת. אבל משה כל כך נבהל שלוקחים אותו לכפר ויהרגו אותו!

     

    מאז היה קם כל לילה עם סיוטים, אין לי אוויר, ואבא לוקח אותו בשתיים בלילה לטיול באופניים, כדי שינשום. התקפי חרדה. אבל אמא שלי צורחת על אבא, "הוא בסדר, עושה הצגות, תפסיק כבר".

      

    צילום: מהאלבום המשפחתי
    צילום: מהאלבום המשפחתי

    אחותי אסתר

    אחותי אסתר נפטרה לפני מספר שנים. בגיל הנעורים התחלנו לשמוע את השיחות שלה עם אמא. הכל על השולחן. עד אז, לא דיברו על מין בבית. "מאיפה באתי?" ואבא אומר, "מהגינה של אמא". עד שאסתר התבגרה. "את צריכה להכיר בחור טוב עם מקצוע שיוכל לפרנס אותך, ואחרי החתונה תעשו את מה שצריך לעשות. לא לפני, את שומעת! ושלא תעזי להכניס לשם אצבעות, כי חס וחלילה תאבדי את הבתולים", היא אמרה לה. "אסתריקה שלי, אף פעם לא סיפרתי לך מה עושים אחרי החתונה. לגבר יש שם חתיכת בשר קטנה עם כובע, וכשהוא רואה שדיים, או את הפרח שיש לך בין הרגליים, אז זה מתנפח ונהיה יותר גדול. ואם תאהבי אותו, הוא ישים לך את זה בתוך הפרח שלך ואת תהיי מאושרת".

     

    רקסי, איריני

    רקסי הוא הכלב הראשון שנקשרתי אליו. ממנו למדתי מה זו חמלה. פעם אחת השכן היכה אותו. פולני. חיבר מסמר למקל ודפק לו בראש. אבל הוא חטף מאיתנו בחזרה. מיררנו לו את החיים. תלשנו לו את הכביסה ושפכנו עליה זפת. עקרנו את גינת הוורדים. שברנו את האנטנה. שרפנו צואה של כלבים בכניסה לבית שלו, שנדבק לו לנעליים. היינו כנופיה־כנופיה.

     

    היום יש לי חתולה. היא כבר זקנה, בת 18, צריכה להיות בבית אבות, לקבל טיפול למיוחסים. בגללה אני לא רוצה שיהיה לי יותר חתול. כי אני בחרדה מהסוף שלה. כי אני לא יכול לנסוע לחוץ־לארץ. מדבר איתה בטלפון. קראתי לה "ריני", בגלל הקולות שהיא עושה. כשמנוליס רסוליס הגיע ושמע איך קוראים לה, הוא צחק. למה? כי "לכתוב שיר" ביוונית, זה "אי־ריני". וביוונית "איריני", זה גם "שלום". לא ידעתי את זה. אבל אין שום דבר מקרי.

     

    נעורים

    הייתה לי ילדות נפלאה. כל העולמות שגיליתי, המחילות, בעלי החיים, הקולנוע שהיה חיי, שגילה לי עולמות שאני לא מכיר. והכנופיה שלנו, הילדים. היו פורצים למכוניות, פותחים בגאז', גונבים כלים, סמלים, כאלה. אבל לא אני. אני פחדן. מהצד, לא בעניין. פעם אחת ויחידה הצטרפתי אליהם, והסתבכתי. פרצנו את הגדר, נכנסנו לבריכות המים של בתי הזיקוק, השומרים תפסו אותנו והזמינו ניידת. אבא היה צריך לרוץ למשטרה לשחרר אותנו.

     

    זו תקופה שאתה גם מגלה את המיניות שלך. משחקי אבא־אמא עם רפי, מתחילים לגעת, מאוננים ביחד. עוקבים אחרי הגדולים, כשהם הולכים לכיוון "הג'ונגל", בין עצים ושיחים ליד החוף. רואה שם פעם ראשונה את הגוף העירום של בני הזוג, מתפתלים על מזרן ישן וקרוע. וקולות מוזרים כאלה. גניחות.

     

    רחל, החברה הראשונה

    תמיד ידעתי שעם בנים אין לי בעיה. ידעתי שאני נמשך לבנים, כי היינו משחקים, מאוננים ביחד. אבל רחל הייתה האחת שהתעקשה, ושיתפתי פעולה. קיימנו יחסים, מחוץ לרחם. לילה אחד חזרתי ממנה מוכתם בדם. אמא צחקה, "מי זאת האישה שמושכת אותך עד כדי כך?" זה היה בסדר וזה היה טוב, ואמרתי לעצמי, "הכל בסדר, אני יכול גם עם בנות". אבל זה לחיות בסוד כל החיים.

     

    הסוטה

    היו מקרים קצת מפחידים. אני נכנס להשתין במקלחת הציבורית, ויש שם אדם מבוגר, שעומד ומחכה. ולא מתלבש. פעם אחרת הגיע אלינו איש עם סוכריות. לא לקחתי, כי אבא לא הרשה לי. הציע לי לראות "תמונות של אנשים עירומים". האיש הזה ניסה לפתות ילדות בשכונה. אמא שלי הגיעה והזהירה. "הסוטה", היא קראה לו. כל האמהות עשו אמבוש, רצו לרכבת, ובסוף תפסו אותו. ניפנפו אותו משם. אבל אני תמיד הייתי מוגן. תמיד ידעתי שיש גבול מסוים, שאסור.

     

    כדורגל

    הייתי שוער מעולה. היה דשא ליד קולנוע 'בית העם', וכל שישי היו רבים, מי יבחר אותי ראשון לשער. הייתי שוער מתאבד. המשכתי עד לקבוצת הנוער של קריית־חיים. באחד המשחקים של הבוגרים, הכדור ברח לאחד השחקנים לגדר, והאוהדים התחילו ככה לקלל אותו. ואז הוא נעמד מולם, ושולף ככה את הזין שלו, ומנפנף לקהל! אני אפילו זוכר מי זה, השוער של הכח, זיכרונו לברכה. ואז אתה רואה, יציע שלם בקריית־חיים, מערבולות של מכות!

     

    נשארתי אוהד שרוף. הייתי אוהד הפועל קריית־חיים, ואז קצת הפועל חיפה, בתקופה בעכו אז הפועל עכו גם, ועכשיו מכבי חיפה. הנה, העברתי היום עוד מסר ליענקל'ה שחר. "יענקל'ה! שוער!" אם הוא היה לוקח אותי כיועץ, הייתי בוחר למכבי שוער נורמלי. נו, אני לא גיי קונבנציונלי!

     

    ישויות

    אמא הייתה מיסטית. פעם קיללה מישהו והוא שבר את הרגל. הייתה רואה כל מיני דברים בקפה, קלעה בול. אנשים נדהמו ממנה. היו לה כוחות. את זה קיבלתי ממנה. הספר הבא שלי, והתערוכה שאעשה, הם תמונות של ישויות מעולם אחר, שרק אני רואה וקולט, ואז גם מצלם ומתעד אותן. אני חותך גזר ופתאום רואה פרצוף! הנה. תראה את זה. עיניים, זה חי! יש לי רצפת שיש במקלחת. המים נזלו עליה, והדבר הזה (מעין פרצוף חייזרי) נוצר שם, מעצמו.

     

    הולך ורואה במכסה של פח אשפה עירוני, דמות (מעין לביאה), שאף אחד לא רואה. הולך בפארק. נעצר ליד עץ. מסתכל. פרופיל של האדם הקדמון! רואה אותם במסטיק נמתח על עמוד. מכין לעצמי סלט כוסמת עם גבינה ושמן זית, מעדן. ותראה. עוד פרצוף. הם באים אליי! אני מוקף מלא ישויות. מסתכל מהחלון שנפתח למחסן. ומה אני רואה? (יצור דומה לחייזר). המלאך השומר עליי! לא נוגע שם, כבר 15 שנה! כל בוקר שאני יוצא אני עושה ככה, תודה עם הידיים. תשמור עליי.

     

    כשביבי נבחר בפעם אחרונה, הוא הגיע לכותל והניח את הידיים על הקיר. אני רואה את הסרט ב־ynet. רגע, מה ראיתי? מעביר אחורה. עוצר. ומה אני רואה? פרצוף על האבן! הנה (מראה צילום), חקוק על האבן פרצוף. לאנשים אין מושג מה אני רואה. למשל, הנה אני יושב אצל ריקי גל בבית, ארוחת ערב, פטפוטים. היא מביאה לי כוס תה, ועל השולחן ממול, בקבוק פלסטיק של מים. אני מרים את כוס התה כדי לשתות, ונדמה לי שאני רואה משהו. מיד לוקח את המצלמה ומסריט. (מציג סרטון) אני משחק עם כוס התה, עד שנשקפות ממנה מבקבוק המים, שתי עיניים כחולות, חייזריות. וברקע פטפוטי שולחן. הם מדברים ביניהם ולא מבינים מה קורה! (צוחק) תשמע, אני נולדתי מסטול. לא צריך שום טריפ.

     

    חלומות

    מאז ומעולם יש לי חלום קבוע על נפילה. למשל, יושב על זרוע של מנוף, מביט בפנסים ובבניינים ובשמיים, עד שאני עומד לצנוח למטה, מבוהל. לרעשים החיצוניים יש נטייה להשתלב בחלומות שלי, ואז אני שומע את הטריקה של פחי הזבל, בארבע או חמש בבוקר, באמצע השינה הכי עמוקה - ומתעורר. צונח, צווו־נהה־אחחח, ומתעורר מהרעש של פחי הזבל. יש לי חלומות בצבע. חלומות שהם סרט, שאני זוכר בפרטי פרטים. לפעמים גם יש חלומות ארוטיים. איזה כיף זה! שם אתה למשל פוגש מישהו, ואז אתה מתעורר פתאום, בשיא ה... טוב, בלי פרטים. זה לא לעיתון. מתעורר כמו ילד בן 16. איזה מזל יש לי, שהילד נשמר שמה.

     

    הצל שלי ואני

    שם הספר שלי הוא 'הצל שלי ואני'. אני יכול להיכנס לספר השיאים של גינס, האיש שלא קרא ספרים מימיו וכתב ספר, כי הסרטים הם הספרים שלי. אתה יודע מי נתן לי את האומץ לכתוב? יעקב גלעד. יעקב הוא איש של ספרים. ואני בכלל התחלתי לכתוב לעצמי, כדי להעניק לי את מה שאבא שלי לא היה יכול לתת לי, ואת החיבוק שאמא לא נתנה לי, כי היא הייתה נכה רגשית, ואני ילד לא רצוי.

     

    הספר (בהוצאות 'ספרי עליית הגג' ו'ידיעות ספרים') נכתב אחרי חוויה מתקנת שעברתי בטיפול. הבנתי שהילד שבתוכי פגוע ואטום. כלוא בתוך פסל שיש. עושה לי בלגן. ברגע שהתחברתי אליו, היו לי עשר שנים של דיבור עם הילד של עצמי, הילד שהוא עצמי. היו לי בובות שתליתי בבית, כל הבית היה גן ילדים, בית בובות, כל פעם קונה, בשביל הילד. נתתי לילד הזה להתחבר אליי. מקום שקט. שלא יציק לי יותר. ריפאתי אותו, ריפאתי את עצמי.

     

    צבא

    קיבלתי דחיית שירות, כי בצבא לא רצו להתעסק עם מגמגם. מה גם שאמרתי, אם יצעקו עליי, אני אירה במישהו. אחרי כמה חודשים בכל זאת קיבלתי צו גיוס. עשיתי טירונות, אחר כך שמו אותי בהג"א. ג'ובניק־ג'ובניק. עושה שמירות בכל מיני מחנות. שירתתי שירות מלא, מה שיכולתי לתת. במילואים כבר עברתי לצוות הווי ובידור.

     

    בסדיר ניסיתי גם להתקבל ללהקת חיל הים. יאיר רוזנבלום עשה לי אודישן. ניגנתי ממש טוב, הוא מאוד התרשם ממני, ואמר, "יפה מאוד. ועכשיו תקרא לי מהדף". מצטער, לא קורא תווים! נו, אז מה יעשה איתי? לא התקבלתי. אני מזכיר: השנה הייתה 1968, והלהקה הייתה להקת חיל הים. הייתי אמור להיות יחד עם שלמה ארצי! מי יודע, הייתי יכול להיות הסינגולדה שלו.

     

    בגלל המלחמה ההיא

    הסרט יצא אחרי 'אפר ואבק', בתקופה כזאת רגישה, שכולנו היינו כמו בסיר לחץ. כמה חודשים אחר כך, ערב יום השואה 1988, התקיים המופע 'בגלל המלחמה ההיא' בתיאטרון הקאמרי (מופע חד־פעמי אגדי, פוליקר בשירים מ'אפר ואבק', ושלמה ארצי בשירים ממה שיהיה 'חום יולי אוגוסט'). הופעה היסטורית, ולמה היא לא הוקלטה בכלל? בגלל שיהודה לא נתן (מחייך). זה נשאר בזיכרון בלבד. שלמה לא ישכח את זה אף פעם.

     

    אני יודע ששלמה רוצה להופיע איתי, אבל קשה לי. אני מאוד מעריך אותו. אי־אפשר להתווכח עם הצלחה. שלמה יודע לדפוק על האבטיח טוב, בזה הוא אלוף. אבל כשזה מגיע להופעה משותפת? לא יודע.

     

    חתן הבר־מצווה: אדם

    בתקופת הלהקות שלי היינו מופיעים במועדונים, חתונות, בר־מצוות. הופעתי אפילו בבר־מצווה של אדם. היינו עושים הכל, אריס סאן, פינק פלויד, יותר טוב מהמקור. בחתונות! עושה את 'עוד לבנה בחומה', ועם הדיליי הדיגיטלי, עושה את הסאונד של ההליקופטר של פינק פלויד, מי ששמע לא האמין. בתקופה הזאת התחלתי לגדל שיער ארוך, ונהייתי מבוקש אצל הבנות. הייתי מתחמק מהן בעדינות.

     

    ניגנתי גם לצביקה פיק, בתקופת השיא שלו, עם איקי לוי, שמוליק בודגוב. כן, מנגן את מיטב הלהיטים של צביקה, 'אהבה בסוף הקיץ', מה שתרצה. אחרי ששלחתי ליעקב (גלעד) את מה שעשיתי, אמרתי לו, בוא תראה אותי מנגן גיטרה. יעקב הגיע להופעה של צביקה, ואני מנגן קודם לבד, עד שכולם מתמקמים. כשהתחלנו לעבוד, יעקב הגיע עם יודית (רביץ). עשינו להם הופעה, ויודית אמרה ליעקב, 'זה האיש'.

     

    בנזין

    תקופת השיא של בנזין, להקת השנה, שיר השנה, 'יום שישי', 'חופשי זה לגמרי לבד', 'תני לי סיבה' - והתחילו בעיות. לקראת האלבום השני, עם 'משמרת לילה' ו'בית משותף' ו'פנים אל מול פנים', אנשים לא באים להופעות, והיה כבר ברור שאנחנו בדרך להתפרק. קיטש רצה לכתוב חצי תקליט, ובנג'ו רצה ככה, וזה רצה ככה - היה ברור שזה הסוף. כן, עם "התחלה חדשה". איחוד מעולם לא עמד באמת על הפרק.

     

    שלל שרב

    יש כל מיני שירים שהמילים שלהם מתחילות מהג'יבריש שלי. כשאני עובד על שיר, הכותבים מקבלים את הבסיס שלי. איך נולד 'כשתגדל'? שרתי, When you grow and you find, there’s no reason. זה המקור. משם נהיה, 'כשתגדל, ותראה איזה ילד'. או שיר אחר, שהתחלתי ב: "שה, לה'לה'לה, לה'לה'לה. שה'ללה, לה'לה'לה, לה'לה'לי". ומאיר אריאל כתב מזה את 'שלל שרב'.

     

    נתתי את השיר הזה לגידי. בכיף! כי אני, יש לי מנגינות ושירים. מלא. אז אני מעניק לאחרים, בשמחה, לבריאות. 'היי שקטה' לריקי. 'רומיאו' ליהודית תמיר, שאני לא יכול לספר על מי נכתב. 'דברים שרציתי לומר' לדני בסן, שגם החזרתי אליי.

     

    "רגע, אבל השיר המצליח הזה הוא שלי?" - בסדר, אז אני שר אותו בהופעות. וגידי עם לואי (להב) עשו מ'שלל שרב' מאסטרפיס. את 'פרח' ואת 'יורם' גידי לא עשה טוב, והוא יודע את זה, מיד לקחתי אותם והקלטתי בעצמי שנה אחרי. אבל 'שלל שרב'? מאסטרפיס. אני עושה עכשיו אלבום, שירים שכתבתי לאחרים, 20־30 שירים בביצוע שלי. ב'שלל שרב' אני לא נוגע! כי יש דברים שאסור לגעת בהם.

     

    יום שישי, את יודעת

    אני לא שר יותר מה שאני לא רוצה לשיר. למשל אם תגיד לי 'אהבה הורגת' - נכון, שיר מדהים, אבל לא בא לי ממש. יש גם כאלה שהייתי שר היום אחרת. למשל 'שיר אחרי הגשם'. השירה שם על גבול הפלייבק, מאוד "פנימה". היום הייתי שר הרבה יותר טוב. יש גם שירים שאנשים לא תמיד קולטים. 'איך קוראים לאהבה שלי': הנה, דיברתי שם, בטקסט, על אהבה לגבר! עוד בתקופה שאנשים, כאילו, לא ידעו. ו'יום שישי'? תקשיבו טוב: זה השיר הכי עצוב שלי. מאוד קודר. מה אתם שמחים?

     

    כשאני על הבמה אני חווה את השירים מחדש. 'חלון לים התיכון': זה הסיפור של אבא ואמא, פחות או יותר. עומד על הבמה וישר מתחבר לאונייה. מדינת ישראל. עלייה חופשית. קפריסין. המפגש ביניהם. מיד רואה אותם. 'עיניים שלי', 'דברים שרציתי לומר' - כאילו גם הם נכתבו, לסיפור של 'אפר ואבק'. חווה אותם מחדש כשאני מול הקהל. יש לי חומות הגנה, ויש לי גם וילון, שאני יכול להסיט כשאני רוצה. יכול להציץ לקהל ממול - ואז לתמונות מחיי עצמי.

     

    שמועות

    כל הזמן יש עליי שמועות. עד היום. כל שני וחמישי. "יש שמועה שיהודה במצב קשה". ואז אני והצוות צריכים לענות לקולגות שלך מהעיתונות. בתחילת שנות ה־90 היה גל שמועות עליי, שאני חולה איידס. איך זה קרה? מישהו פנה ליעקב גלעד, ומסר לו טקסט עבורי. יעקב לא התייחס לזה, והאיש, מהתסכול, החליט שהוא מחזיר. עבר בין כל התחנות בארץ, והפיץ שמועה ש"יהודה חולה איידס", עד שלבסוף הגיעו אליי העיתונאים. אמרתי להם, "המחלה לא מפחידה אותי כמו אלה שמפיצים את השמועה". אותו בחור חזר מאז בתשובה, ושלח מכתב התנצלות ליעקב על מה שהוא עשה. נו, לפחות זה.

     

    מים שקטים

    אין לי תקופות של מחסום יצירתי. אבל בשנתיים האחרונות היו לי בעיות של ורטיגו. כי אני 50 שנה בתוך ווליום מטורף, גיטרות, רעש. שומע צפצופים באוזניים. לפני שנה וחצי ניסיתי לגשת למחשב, קצת עבודה, ואז הסחרחורת הזאת. מיד סוגר ומפסיק. עכשיו אני מתחיל לחזור. לתקליט הבא, ועוד מעט כבר סינגל עם Vegan Friendly: גבע אלון, ג'נגו ואסף רייס. רוקנרול.

     

    יוון

    יוון מתחילה אצלי עם הקול של סוטיריה בלו, המדהימה. בוא תשמע, קול של גבר. בגיל 30 היא הייתה לסבית מוצהרת. ואני בתור ילד זיהיתי את זה. אמא אמרה: בכל אישה מסתתר איזה גבר, ובכל גבר יש מהאישה. תשמע איך היא שרה! כזה מופע אני הולך לעשות. כולו שירים כאלה. אני נגן בוזוקי, די וירטואוז, רק שאני לא בא מהאסליות היוונית, איך שהם מחזיקים מפרט. אני מנגן בוזוקי כמו גיטרה. זה הייחוד שלי.

     

    קיבלתי מדליה מיוון, על האדרת תרבות יוון מעבר לים. אם הייתי ג'ודוקא שזכה במדליית ארד, כולם היו כותבים על זה. אני עומד לעשות אלבום שני משירי מנוליס רסוליס הגדול. הוא השאיר בידי 60 שירים. אוצר. כנראה ידע שלא יחיה עוד הרבה. אני רוצה להקליט ולהוציא אותם ביוון. אבל ההיגוי שלי עדיין לא כמו של היוונים. אני עושה הליכות כל יום, ושומע את 'רדיו מלודיה', או את 'רדיו דאלקאס', ומתרגל את ההיגוי המדויק. ואני יודע שכשאגיע, עם הקול שלי, אני אגע ביוונים. בטוח.

     

    כשתגדל

    לא רוצה ילדים. לא רוצה להביא ילד לעולם, לא רוצה לעשות לו את זה. השד יודע מה יכול לקרות. ובכלל, אני לא אהיה פה. פה ושם חשבתי, שאולי־אולי־אולי אאמץ ילד. אבל לאיזה עולם להביא אותו? למלחמות ולגועל נפש? אני גם יודע איזה אבא אהיה. חרדן. לא רוצה. לא־לא־לא, בחיים לא.

     

    קובי וקובי

    מה אגיד על המוות של קובי וקובי? (בן אחיו, קובי "הגדול", נהרג אחרי שחבר מהפלוגה השליך לעברו קסדה. ארבע שנים אחר כך, ביום השנה למותו, התאבד על קברו האחיין, קובי "הקטן"). מה אפשר להגיד על זה? זה גורל. ככה אני מבין את זה. הרי לא ייתכן שקובי יחטוף מכה בראש, וכלום מסביב לא יעבוד לטובתו, לא אמבולנס ולא רופא ולא בית חולים לא יקבלו אותו, ומשם למקום אחר - וכלום לא עבד לטובתו. גם קובי השני. גורל.

     

    שניהם נקראים על שם אבא שלי, יעקב פוליקר. הוא חטף באושוויץ מעדר בראש. פתחו לו את הראש ותפרו אותו במחט של סוסים. הגורל רצה שאבא שלי יישאר בחיים. אבל המכה שלא השיגה אותו שם, השיגה את קובי פה.

     

    פחות, אבל כואב

    איתקה וחיים היו השכנים שלנו, בעלי המכולת הזקנים. הם ראו בי תחליף לנכד. פעם אחרי הלימודים דפקתי בדלת. "אני במקלחת, תיכנס, אני צריך שתעזור לי לסבן את הגב", אמר חיים. הושיט לי את הספוג. הגוף שלו היה נפול ומלא קמטים. אחר כך עזרתי לו לקום ולהתנגב. עצב ורחמים מילאו אותי. עצב על חיים ואיתקה, על ההורים שלי שהולכים ומזדקנים, על הגוף האנושי שהולך ומתבלה, על אובדן הכוחות, על המצב המשפיל שמגיעים אליו לעת זִקנה.

     

    לילה טוב תקווה

    מאז שאני גר לבד אני שקט יותר, רגוע יותר. הפחד לאבד את ההורים נמוג לאיטו. אני חי בשלום עם הבדידות, היא שותפה לרגעים הכי אינטימיים שלי עם עצמי. אולי לעת זִקנה גם אתחיל ליהנות מהחיים. והעתיד שלנו? אני מקווה שאנשים יפקחו את העיניים, ויראו מה טוב באמת למדינה. יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון. ערב טוב ייאוש, ולילה טוב תקווה: מי הבא בתור, ומי בתור הבא?

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 27.02.19 , 17:47