אל תעזבו אותו

יש משהו נעים בחזרה של הרלן קובן אל קו הייצור המרכזי שלו: לא מיירון בוליטר לחובבי נוסטלגיה ולא מיקי בוליטר לילדים, אלא הדבר האמיתי – מותחן עשוי היטב ומהנה, עם גיבור חדש שמרגיש קצת ישן. קבלו את "אל תעזוב" (מאנגלית: שאול לוין, בהוצאת כנרת).

נאפ (קיצור של נפוליאון!) הוא שוטר מניו־ג'רזי, נצר למשפחה ממוצא צרפתי, בודד וקשוח, שנון ומגניב, עם פצע עתיק בנשמה. לפני 15 שנים נמצאו גופותיהם של אחיו התאום וחברתו של האח במה שנראה כרצח והתאבדות, אבל נאפ תמיד ידע שזו לא האמת. ועכשיו, ממצא מפתיע, טביעת אצבע של אישה במכונית, פותחת את התיק מחדש.

טביעת האצבע שייכת לאישה בשם מורה, שהייתה חברתו של נאפ ונעלמה כשאחיו וחברתו מצאו את מותם. כעת היא קוראת לעצמה דייזי ועובדת בלהפיל בפח גברים בהליכי גירושים בעזרת שותף, שוטר שמתגלה ליד הניידת שלו עם חור של כדור בראש.

כן, זה די מסובך ויש לא מעט פרטים שצריך לזכור, אבל לא קשה לעקוב אחר ההתרחשויות, כי קובן הוא מספר סיפורים מעולה ו"אל תעזוב" הוא בהחלט אחד הספרים היותר מוצלחים שלו – מסקרן עד כאב, אניגמטי להחריד ומסתורי באופן מטריד. פריקים של קובן ימקמו אותו בשורה השנייה, אחרי "דיו חיוור" ו"הנעלמים" – מיצוב לא רע בכלל.

קובן קצת הגזים בצדקנות המלאכית של נאפ, שמתנדב במעון לנשים מוכות ומרביץ לגברים המכים בשעות הפנאי, אבל "אל תעזוב" הולך לקצוות קונספירטיביים, כולל אגודת סתרים מימי התיכון ששמה, שימו לב, "תיאוריית הקשר", ויותר מדי מחבריה מצאו מאז את מותם בדרכים שונות ומשונות. גם קוראים מנוסים של קובן לא יצליחו לנחש מה מחכה להם בפיתול הבא של העלילה וזה, בעצם, כל מה שאפשר וצריך לבקש.