"הלילה נישן טוב", אומר גיא נתיב, 24 שעות אחרי שזכה בפרס האוסקר על הסרט Skin. נתיב ואשתו, ג'יימי ריי ניומן שהפיקה את הסרט, שבו הביתה בארבע לפנות בוקר ממסיבות האפטר־אוסקר ולא ממש הצליחו לישון כמו שצריך. כשנתיב פקח את העיניים בבוקר לאחר שלוש שעות שינה, הוא חייך — כמו בכל בוקר — למראה של ג'יימי והתינוקת עלמה בת החמישה חודשים הישנות לצידו. "ואז הסתובבתי לצד השני וקפצתי בבהלה כשראיתי את הפסל הזה עומד על השידה שליד המיטה".
מדובר בשני פסלים, לו ולג'יימי, ועד שיימצא להם מקום מיוחד בבית, הם עדיין ניצבים בחדר השינה. הפסלים כבדים למדי, כל אחד שוקל כמעט ארבעה קילוגרם. "כן, היינו צריכים להסתובב איתם כל הלילה", אומר נתיב בראיון שמתקיים בביתם, "עברנו איתם ממסיבה למסיבה, ובכל מקום שאליו הגענו הנפנו אותם באוויר. באחת המסיבות פגשנו את קווינסי ג'ונס שנתן לנו צמיד שלו. במסיבה אחרת רקדנו עם ליידי גאגא שאמרה לג'יימי: 'וואו, איזה נאום נתתם'. גם רמי מאליק, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר, ניגש אלינו ואמר, 'נתתם את הנאום הכי טוב של הערב'. ספייק לי ניגש אליי ואמר: 'אמרתי לכם שתזכו'. הוא תמך בנו מההתחלה ואמר שזה סרט חשוב וכחבר אקדמיה הצביע עבורנו. פגשנו גם את אוליביה קולמן שזכתה בפרס השחקנית הטובה, והיא סיפרה לנו שהיא לא האמינה שתזכה. וכשדיברנו עם סטיבן ספילברג, הייתי כמו ילדה קטנה מתלהבת".
ברגע אחד הפך גיא נתיב מיוצר קולנוע המוכר למעטים, לנציגנו בתפוצות. לא רק שקרא "לילה טוב ישראל" בנאום התודה שלו, הוא דיבר ברהיטות על הצורך להיאבק בגזענות בכל מקום שנתקלים בה, והזכיר את סבא וסבתא שלו ניצולי השואה. הנאום גרף, ובצדק, תגובות נלהבות בהוליווד וגם מחוץ לה.
היה לך נאום מוכן?
"כתבתי נאום קצר, אבל מה שיצא בסוף היה מהלב, ספונטני לחלוטין. כשאמרתי 'באתי מישראל' תפסתי את עצמי, ואז הוספתי בעברית: 'לילה טוב ישראל'. רציתי גם להוסיף את המשפט שעליו מבוסס הסרט, 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה' אבל לא היה לי זמן כי התזמורת התחילה לנגן, וזה הכי מבאס כשקוטעים אותך באמצע הנאום".
הצלחתם לעכל את מה שקרה לכם?
"עדיין לא. זה כמו שאתה נמצא בחתונה שלך ואתה מגלה שאשתך בהיריון ואז היא יולדת ופתאום יש לך ילדה קטנה, והכל קורה באותו רגע. זאת זריקה של אדרנלין למוח ואתה מרגיש שאתה עומד לעוף. כשהאדרנלין יורד, אתה עייף מאוד. הפרס הגיע אחרי מסע יחסי ציבור של חודשיים, ממש עבדנו בזה יום־יום".
למי הרמתם את הטלפון הראשון?
"להורים שלי ולהורים שלה. ההורים של ג'יימי היו אצלנו בבית עם התינוקת, ואת אמא שלי תפסנו במיטה בישראל. אבל היא לא נשארה במיטה כי אמצעי התקשורת הוציאו את ההורים שלי בארבע לפנות בוקר עם הפיג'מות מהמיטה ודחפו להם מיקרופונים לפנים. זה היה מאוד מרגש".
הסרט שלך עוסק בגזענות, נושא שמאוד מעסיק את ארה"ב כיום. חשבת שיש לו סיכוי לזכות?
"הסרט שלנו אכן נוגע בנושא שמאוד חשוב לאמריקאים המשתייכים לצד הליברלי של המפה. הוא פוגע בעצבים המאוד־רגישים של החברה האמריקאית. בשנים האחרונות אנחנו עדים יותר ויותר להתקפות אנטישמיות, אבל גם להתקפות נגד מקסיקנים, מוסלמים, אסיאתים, כל מי שהוא לא לבן. שלא לדבר על הגזענות כלפי השחורים. בעקבות עליית טראמפ, כל הניאו־נאצים מרימים את הראש".
אתה חי כאן קרוב לחמש שנים, הרגשת את הגזענות הזאת בעצמך?
"אנחנו חיים בבועה. אבל כשאתה יוצא מלוס־אנג'לס ומניו־יורק אתה מגלה את אמריקה האמיתית. נסעתי לסינסינטי במסגרת התחקיר לסרט, ופתאום אתה רואה את הגזענות בצורה מאוד ברורה. אשתי ואני הלכנו למסעדה בהוליווד ודיברנו עברית ופתאום מישהו, כנראה חולה נפש, אמר לי: 'לך בחזרה לבית שלך, פאקינג יהודי מלוכלך, חבל שלא שרפו אתכם'. אמרתי לעצמי: 'הולי־שיט'. התגובה הראשונה שלי הייתה להיכנס בו בחזרה, אבל לא רציתי לנהוג באלימות. הרגשתי כזה זעם, זה החזיר אותי למה שסבא וסבתא שלי עברו בשואה, ואמרתי לעצמי, אם זה קורה בלוס־אנג'לס, מה מתרחש במקומות אחרים באמריקה".
הסיבה היא עלייתו של טראמפ לשלטון, או שגזענות תמיד הייתה באמריקה?
"זה תמיד היה, אבל זה רדום. טראמפ נתן לאנשים את הכוח להרים את הראש ולהגיד: 'הנה, אנחנו פה ואנחנו לא מפחדים מאף אחד'. גם באירופה האנטישמיות עולה. עכשיו חזרנו מפסטיבל ברלין, היו לנו שיחות עם ברלינאים צעירים, והם סיפרו לנו שיש שם קבוצות של ניאו־נאצים צעירים שהולכים ברחובות במזרח העיר וזה פחד אלוהים. אמרתי 'פאק'. לא כל כך מזמן הייתה השואה ושוב יש אנטישמיות. וזה קורה גם בפולין, ביוון, באנגליה וצרפת. ולצד אנטישמיות, יש גם גילויי שנאה נגד מוסלמים. שורפים מסגדים, ויש התקפות נגד כל מי שאינו לבן. זה מפחיד. זה מזכיר נשכחות".
נישואים בשלט רחוק
נתיב (45) וריי ניומן (40) הכירו בישראל והתאהבו מיד. "הסוכן שלי יצא עם אחותה ושנייה לפני שהם נפרדו, הוא אמר לי: 'אתה חייב להכיר את השחקנית היהודייה הזאת'. אז נפגשנו לקפה והיה בינינו חיבור מטורף. אחר כך היא חזרה לארה"ב, ובהמשך שבה לביקור בישראל. בביקור השני הזה התאהבנו תוך כדי עבודה על פרויקט משותף".
ניומן, שחקנית שכיכבה בסרטי קולנוע ("תפוס אותי אם תוכל", "ארוס עליה") ובסדרות מצליחות ("הקוסמים", "המעניש") גדלה במשפחה יהודית חמה. הוריה לקחו אותה ואת אחיה לביקורים בישראל, כולל ביקור הזדהות במלחמת המפרץ הראשונה. היא זוכרת שברגע שירדו מהמטוס בנתב"ג הם קיבלו מסכות גז. ניומן גם מדברת עברית לא רעה. "ג'יימי ואני מדברים עם בתנו רק עברית", אומר נתיב, "כי אנגלית היא תלמד בכל מקרה".
בני הזוג התחתנו ב־2012 ובמשך כמעט שנתיים ניהלו מערכת יחסים בשלט רחוק. "עבדתי על סרטים בארץ והמתנתי לקבל את הגרין קארד, והיא עבדה בארה"ב", הוא מספר. "החלטנו שאנחנו נתראה לפחות פעם בחודש, וכל בוקר היינו עושים יומן וידיאו קצר ושולחים אחד לשני. כשעברתי לכאן לפני ארבע וחצי שנים ג'יימי הייתה בחודש התשיעי להיריון. ביום שהגיעו צירי הלידה נסענו לבית החולים וג'יימי עברה בדיקה שגרתית, וגילו שאין דופק לעובר. הסתבר שחבל הטבור נכרך מסביב לצוואר התינוק. כשזה קרה, רצינו להיכנס להיריון מיד אבל ג'יימי לא הצליחה, אז התחלנו תהליך של הפריה חוץ־גופית. ג'יימי נכנסה להיריון ואז הפילה. בפעם השנייה שזה קרה, החלטנו שאנחנו לא יכולים לעשות את זה יותר וצריכים להוריד ממנה את המעמסה הזאת. הלכנו לאם פונדקאית, שהפכה גם לסנדקית של הילדה שלנו ולחברה טובה, ממש חלק מהמשפחה. וכך, לפני חמישה חודשים, נולדה עלמה. כל ההתמודדות הזאת חיזקה אותנו עוד יותר ומאוד קירבה בינינו".
הייתם איתה בחדר הלידה?
"בהחלט. וצילמנו הכל. היה מאוד מרגש. הפונדקאית הזאת תישא גם את התינוקת השנייה שלנו. מהרגע שעלמה נולדה, הכל נפתח. פתאום קיבלנו שיטפון של אהבה, אנרגיות מטורפות. הכל קרה בבת אחת, הסרט, המועמדות לאוסקר, פסטיבל ברלין. גל כזה טוב שלא מפסיק".
הזכייה הזאת היא סוכרייה לאגו, צעד חשוב לקריירה?
"הזכייה הזאת חשובה להישרדות הקולנועית שלי. אולי עכשיו ייפתחו בפניי דלתות שעד עכשיו היו סגורות. אנחנו רצינו לעשות סרט באורך מלא, אבל אף אחד לא רצה לממן אותו, לא האמינו בנו ונאלצנו להתפשר על סרט קצר. זהו סרט שמבוסס לגמרי על סיפור אמיתי של בריון ווידנר, מנהיג תנועה ניאו־נאצית, והדרך שעבר כשהחליט להפסיק לשנוא. הוא הסיר את הקעקועים הנאציים מהעור שלו וגם נפרד מהשנאה שליוותה אותו כל חייו. הוא הפך לחבר טוב שלנו וליועץ על הסט. 'סקין' יעלה בסוף יולי ב־22 מדינות, ואנחנו מקווים שהוא ישתתף בפסטיבל ירושלים".
בפה פעור
נתיב הוא בנם הבכור של אירית ועוזי נתיב מרעננה. עוזי (70) עוסק בפרסום ושיווק. אירית (68) יצאה לגמלאות אחרי 33 שנות עבודה כמנהלת אדמיניסטרטיבית באוניברסיטה הפתוחה. אחריו נולדו גיל (42) ושני (30).
"מגיל צעיר מאוד לקחתי את גיא לקולנוע", מספר עוזי, "ולא העליתי בדעתי שעם הזמן הוא יהיה זה שיסחב אותי. כשהיה בן חמש לקחתי אותו לסרט 'אי.טי'. גם אני נהניתי, אבל גיא הקטן ישב עם פה פעור, נדהם".
"כשגיא ועוזי חזרו הביתה, גיא לא הוציא מהפה שלו אף מילה, הוא היה הלום מהתרגשות", מספרת אירית. "אחרי חצי שעה הוא אמר לאבא שלו, 'עוד פעם'. בגללו ראינו את הסרט הזה חמש פעמים, אם לא יותר. עוזי ואני עשינו בינינו תורנות, כי כמה פעמים אפשר לראות את החבר מכוכב אחר? רק גיא לא התעייף מהסרט, וההתרגשות שלו לא פחתה".
"כשהלכתי איתו שוב ושוב ל'אי.טי' כבר לא הסתכלתי על המסך, רק על הבעות הפנים של גיא", אומר האב. "ראיתי שהדמיון שלו ממריא ונסחף. אני בטוח שהוא ראה בסרט דברים שאף אחד, חוץ ממנו, לא ראה".
"כשהיה בן שבע או שמונה גיא יצר בבית אנימציה כמו בסרט מצויר", ממשיכה אימו. "הוא היה ממציא עלילה של מערבון, משהו עם טובים ורעים, מצייר על דפים ומעביר אותם מהר ככל האפשר מול העיניים שלנו, כדי שייראו כמו סרט מצויר. ברור שהתלהבנו, אבל לא חשבתי רחוק מדי. הבנתי שבני הבכור נמשך לאמנות ומוכשר בתחומים שונים".
גיא למד בבית הספר היסודי היובל ברעננה ("תלמיד טוב, לא טוב מאוד, בסדר", אומרת האם) והצטיין בספורט. "כיום הוא גבוה, 1.83 מ', אבל כילד, הוא היה נמוך בהשוואה לבני גילו", מעידה האם, "ולמרות זאת הוא התאהב בכדורסל ושיחק כדורסל. הוא העריץ את מכבי תל־אביב בכדורסל ואת הפועל תל־אביב בכדורגל. לא היה משחק בטלוויזיה שהוא החמיץ. במקביל, המשכנו לקחת אותו לקולנוע, גם מ'סופרמן' הוא התלהב מאוד. הוא מצא בדמות שלו נקודות של רגש ובסוף הסרט ניתח אותו עם ראייה לעומק".
"סטיבן ספילברג היה האליל שלו", מוסיף האב. "גיא הכין אלבום עם תמונות מ'פארק היורה', ובמשך שעות היה יושב ומדפדף. אין לי מושג לאן הדמיון לקח אותו. בכל הזדמנות יצאנו עם גלשן רוח, לחוף פולג או חוף תל־אביב. אני מניח שגם הגלישה עוררה לו את הדמיון".
בחטיבת הביניים אלון ברעננה, גיא גילה את מוזיקת הג'ז, ואת חדרו הפרטי הוא הפך לארכיון עמוס בקלסרים. "מגיל צעיר מאוד נהגתי להתגנב לחדר של גיא כדי להתבונן בקלסרים", מספרת אחותו שני נתיב־בר. "הוא אסף תמונות של שחקנים שגזר מ'עולם הקולנוע' ותייק אותן בסדר מסוים. לא הבנתי מה המשמעות של האלבומים האלה, אבל אהבתי לדפדף בהם מפני שהיו צבעוניים. לקח זמן עד שהבנתי שיש דבר אחד שמופיע בכל האלבומים - הפסל של האוסקר".
"עד שגיא גילה את השידור הישיר מטקס האוסקר, בכלל לא עלה בדעתנו לצפות בו", מודה האם. "כיוון שגיא היה להוט לראות את הטקס בלילה, הצטרפנו אליו, וזה הפך לבילוי משפחתי, כולל הימורים של מי יזכה. גם לאוסקר השנתי הוא ייחד אלבום עם גזירי עיתונים".
הוא אהב לצלם?
"להפך", אומר האב. "צילום היה ונשאר התחביב שלי, וצילמתי אותו המון, גם בפילם וגם ב'סופר 8', ולימים המרנו את כל הסרטונים של פעם לגרסה דיגיטלית. כשהוא היה בן 12 קניתי לו מצלמת פילם, 'פנטקס', משהו טוב, שילמתי הרבה, ורק אחרי כמה חודשים שמתי לב שהוא לא מצלם. שאלתי אותו למה. בהתחלה גיא התחמק, עד שנשבר וגילה לי שמאחורי גבי הוא מכר את המצלמה, ובכסף הוא קנה לעצמו מערכת תופים. האמת? קצת כעסתי, בעיקר התאכזבתי, אבל מה יכולתי לעשות כשהילד מעדיף לתופף? הוא ירד למקלט והתחיל לעשות לנו חור בראש".
כשסיים את חטיבת הביניים גיא נרשם לתיכון ויצו צרפת. הסביר להוריו שהוא רוצה ללמוד במגמת אמנות. "גיא הרגיש שם כמו דג במים ולאט לאט הוא עבר לקולנוע. לא פירשתי את זה כשינוי או כמהפך", אומרת אמו. "הוא צייר וכתב ומבחינתי גיא היה ונשאר 'סטורי־טלר', אדם שמסוגל לקחת גרעין קטן של מציאות ולבנות ממנו סיפור עשיר".
גיא היה בן 15 ואחיו גיל היה בן 12 כשנולדה שני, אחותם הקטנה. "לגדל שני בנים זה פול־טיים ג'וב", אומרת האם, "ואחריהם החלטתי לעשות הפסקה, עד שהתעורר בי רצון עז לילדה. לקחתי סיכון, סוג של הימור, וזכיתי בפיס. יצאה תינוקת מקסימה. שניהם שמחו מאוד כשהיא נולדה. גיא טיפל בה כמו שהוא מטפל כיום בבת שלו, רוב הזמן שני הייתה בידיים שלו והוא לא נרתע מהחלפת חיתולים. כששני חטפה התקף של בכי, רק בידיים שלו היא נרגעה, אולי הוא לחש לה באוזן כל מיני סיפורים שהמציא".
את שירותו הצבאי גיא עשה במרכז הארץ ואחריו נרשם ל"קמרה אובסקורה". בגיל 20 ומשהו הוא אמר, 'אמא ואבא, יום אחד אני אעמוד על בימת האוסקר'. ארצות־הברית תמיד הייתה קיימת בחזון שלו", אומרת אמו.
"כשהוא התחיל ללמוד", מספר האב, "אמרתי לו שלא ידאג, אנחנו נממן את הלימודים. אבל הוספתי שהוא צריך לעבוד במשהו כדי שיהיו לו דמי כיס. לגיא, מגיל צעיר היה קול נהדר, עמוק, וגם דיקציה טובה. פעם הלכנו לקניון רמת־גן, והוא שמע ברקע קריין פרסומות לחנויות שבהן נערכים מבצעים מיוחדים. זה תפס אותו. הוא התחיל לעבוד במערכת הכריזה המקומית והתיידד עם בעלי העסק. בשלב מסוים הם אמרו לו, 'אם תעבור לקניון הזהב בראשון־לציון אתה תהיה שם הקריין היחיד', אז הוא התחיל לנסוע לשם. כשראו שהוא מקריין טוב הציעו לו אחוזים מהמכירות של חנויות האופנה שעליהן הוא ממליץ. הוא עשה כסף לא רע, אבל גיא ידע שזו עבודה זמנית, וכשניסו לפתות אותו באחוזים נוספים הוא העדיף להפעיל את הראש היצירתי שלו".
אביו של גיא זוכר את הסרט הקצר "זרים" שגיא וחברו ארז תדמור צילמו בארץ, "בכרמלית, בחיפה, כאילו שזה בצרפת. הם ידעו לאלתר. כשהחליטו לפתח אותו לסרט שלם עם לירון לבו, הם טסו לצרפת. הזהירו אותם שבצרפת אסור לצלם סתם ברחוב, צריך לשלם לאתר שבו מצלמים. אז מה עשו השניים האלה שלא סבלו מעודף כסף? לפני הטיסה הם פירקו את המצלמה לחלקים קטנים, וכל חלק החביאו במזוודה או בתיק אחר כדי שלא יחשדו שהם טסים לצלם".
האחות שני הייתה בת תשע כשגיא בחר בה כשחקנית ראשית לסרט הגמר שלו. "זה היה סרט על מטוס שמתרסק מעל יער ואני הניצולה היחידה וכולם מחפשים אותי", היא מספרת. "צילמנו באיזושהי חורשה, ביום חורפי, גשום וקר. גיא מרח לי בוץ על הפנים והשיער. בין הסצנות הוא עטף אותי במעיל כדי שאתחמם. גם התרשמתי מאוד מהרגישות שלו כלפי כל הצוות, הוא לא הרים את הקול על הסט, גם כשהסביר לי איך להסתכל למצלמה ואיך לגנוב מבט לצד הוא עשה את זה ברגישות מקסימה".
סיפור סבתא
גם הסרט הבא של נתיב יהיה מבוסס על סיפור אמיתי, והפעם קרוב יותר לבית. "הרמוניה" יביא את סיפורה של סבתו של הבמאי, ריטה, ילידת פולין וניצולת שואה, שהצטרפה לכת בווירג'יניה - שבה נפטרה לפני 13 שנים. "סבתי הצטרפה לכת שהאמינה בצום וחזרה להיות כפי שהייתה בתקופת השואה, שלד אדם. טראומת השואה שבה אליה בגיל 50 והביאה אותה להצטרף לכת הזאת", הוא מספר.
אתה קולנוען ישראלי שעזב לארה"ב. אתה חושב שבשביל לעשות קולנוע טוב ופורץ דרך צריך לפעול בחו"ל?
"אני לא חושב שצריך לעזוב את הארץ בשביל לעשות קולנוע טוב. אבל קשה ליצור סרטים בארץ בגלל התקציבים. לעשות סרט במיליון שקל תוך עשרים יום, זה קשה. אני רואה את החברים שלי נאבקים כל הזמן. גם אני נאבקתי כשעשיתי את הסרט שלי כאן, השקענו את כל כספי הפנסיה שלנו בסרט וצילמנו חלקים ממנו כאן, בגראז' שלנו".
איזה סרט ישראלי אהוב עליך במיוחד?
"'ואלס עם באשיר' של ארי פולמן, ממש מאסטרפיס. זה מעין טיפול פסיכולוגי שאתה עובר איתו ביחד תוך שאתה חוקר את המשמעות של מלחמה, זיכרונות וטראומה. יצירה מאוד מורכבת ומאוד מרגשת".
שרת התרבות מירי רגב אמרה שתשמח אם תשוב ליצור בארץ.
"אני לא הפסקתי לעשות סרטים בישראל, אני ישראלי ויש לי את הפריביליגיה לעשות סרטים גם בארה"ב וגם בישראל".
ואפרופו רגב, מה דעתך על חוק הנאמנות בתרבות?
"הקולנוע הישראלי מדהים, ואי־אפשר להגביל אותו ולהגיד לו מה לעשות. אחד הסרטים שאני מאוד אוהב הוא 'פוקסטרוט', והתגובה שהוא קיבל בבית שברה לי את הלב. אמנות צריכה להיות חופשית. אם האמריקאים היו מגבילים את צעדיי, לא הייתי עושה את הסרט הזה. ראינו גל סרטים ביקורתיים שיצאו אחרי מלחמת וייטנאם, סרטים כמו 'צייד הצבאים' ו'אפוקליפסה עכשיו'. אם אמנות לא תקבל את החופש שלה, ניאלץ להפסיק לעשות קולנוע".
ההורים מתגעגעים במיוחד לנכדה עלמה, שעד כה הם ראו רק בסקייפ. בחודש אפריל, לקראת פסח, הם סוף־סוף יזכו לחבק אותה. "אנחנו טסים לארץ עם שלושת התינוקות שלנו, עלמה ושני האוסקרים", אומר נתיב. "אני רוצה להביא את הפסלונים לנשיא המדינה רובי ריבלין, הוא ריגש אותי במה שאמר. אני רוצה גם להביא אותם לקרן לקולנוע ולהודות על מה שנתנו לי, לבית הספר לקולנוע, לחברים שלי וגם לישראל. בעיניי, האוסקר הזה הוא מתנה לישראל".
10 הסרטים שהשפיעו על גיא נתיב
3. "לה היין" (La haine) מתיה קסוביץ "סרט צרפתי בשחור־לבן שעוסק בגזענות. ממש נותן לך מכה בבטן"
5. "רקוויאם לחלום" דארן ארונופסקי "סרט שהוא פצצת אדרנלין למוח ושובר מוסכמות. מה שהעיף אותי זה השפה הקולנועית העשירה והגאונות של הבמאי"
9. "נהג מונית" מרטין סקורסזי "כילד הסרט הזה ממש זיעזע אותי. לא הבנתי איך קולנוע יכול להיות אכזרי, אלים ואפקטיבי כל כך"
מסמן נתיב
רונן ברגמן, חבר וקולגה, על ההיכרות עם זוכה האוסקר הטרי שהעז — והצליח
יש הרבה ישראלים שטענו וטוענים ששיחקו אותה באמריקה, שהצליחו בגדול בהוליווד ופרצו דרך לתעשיית הסרטים והטלוויזיה האמריקאית. האמת צנועה מעט יותר. מאוד קשה להצליח בארה"ב, והמרחק בין פגישות, כוונות, תמונות עם מפורסמים, אמירות־מבטיחות־עולם־ומלואו של אמריקאים נוטפי עסיס ידידות במשרדים מפוארים, תוכניות ודיבורים על לכבוש את העולם, לבין באמת לעשות את זה — הוא בלתי עביר עבור רוב הישראלים שניסו.
גיא נתיב ניסה והצליח בענק. סרט ראשון בהוליווד זוכה באוסקר. התרועה האדירה של גיא וג'יימי כשהתבשרו, והנאום המגניב, הביעו כמובן שמחה עצומה והפתעה. אבל האמת היא שהזכייה לא הפתיעה — "סקין" היה הפייבוריט. ביום ראשון בבוקר, יום הטקס, פגשתי תסריטאי מקומי ידוע מאוד, חבר בוועדות הבחירה של האוסקר. לא סיפרתי לגיא על הפגישה, שלא יתאכזב, אבל הבנתי מהאיש, קפדן שלא מחלק מחמאות תדיר, עד כמה אהבו באקדמיה את הסרט של גיא. "יכולת בימוי נדירה", כך אמר לי, והבנתי עד כמה סיכוייו לזכות גבוהים. מישהו אחר, בכיר לא פחות, אמר שהסרט של גיא היה בכמה רמות טוב יותר מכל המועמדים האחרים.
הזכייה היא כמובן צירוף של סיבות רבות — זמן, מקום, נושא רלוונטי וחבר שופטים — אבל הנסיקה של גיא בתעשייה היא פרי של עבודה מאומצת, מדויקת (כולל משטר שינה ואכילה מוקפד), של מי שהאמין בעצמו והחליט לעשות קפיצה נחשונית קדימה, להעתיק את מרכז חייו לחוף המערבי של ארה"ב ולנסות להוכיח לכולם שהוא, דווקא הוא, יכול יותר טוב מכולם. צריך להיות מאוד אמיץ כדי לעשות את זה, לצד חוכמה גדולה בבחירת הנושאים, השותפים ומיקוד המאמץ.
צריך להגיד גם מילה טובה לשתי נשים חשובות מלפני הבמה ואחורי הקלעים. ג'יימי, אשתו של גיא, המפיקה של "סקין", שחקנית טלוויזיה מצליחה בזכות עצמה שיש לה מניית זכות חשובה בפרויקט, והדס מוזס, המנהלת־סוכנת של גיא, שזיהתה בעין הרנטגן שלה את הכישרון העצום, ומאז לא חסכה מאמצים כדי שהוא יבוא לידי ביטוי, האמינה ופעלה ללא לאות, עד עתה. עכשיו כולם רואים ומבינים.
אז מברוכ לך גיא, חבר יקר וקולגה מדהים. סרט ראשון בארצות־הברית זוכה באוסקר — מעניין מה יהיה ההמשך. בהצלחה לך בהמשך המעלה, ובהצלחה לנו בפרויקטים המשותפים שבתנור. לעונג ולזכות לעבוד איתך.
