אבא: המטוס מנמיך לקראת נחיתה. אני מהדק את החגורה ומיישר את המושב. הפרק האחרון בסדרה של נטפליקס "מלחמת וייטנאם" עומד להסתיים. דגל ארצות־הברית מורד בפעם האחרונה מתורן השגרירות בסייגון. טנק צפון וייטנאמי פורץ למתחם השגרירות. מסוקי צבא ארה"ב משאירים מאחוריהם עשרות אלפי משתפי פעולה מדרום וייטנאם. אמריקה מתקפלת עם הזנב בין הרגליים מהמלחמה הנוראית הזו שגבתה ממנה עשרות אלפי קורבנות. אני מכבה את האייפד ומתכונן לנחיתה בסייגון, שנקראת היום הו צ'י מין סיטי.
כאשר גיא הזמין אותי להצטרף אליו לקטע מטיולו הגדול שלאחר השחרור הצבאי — זו הייתה הזדמנות מהסוג שלא מסרבים לו. בחרנו בווייטנאם כיעד. מעבר לחופים, לתרבות ולמורשת, מלחמת וייטנאם הייתה אחת מהשריטות שלי. קראתי ספרים, ראיתי כמעט כל סרט רלוונטי ואפילו לקחתי קורס אקדמי על המלחמה. כשהגעתי לכאן לקח לי כמה ימים להבין שלא כל מלצר הוא לוחם וייטקונג לשעבר, ומאחורי השיחים שבכניסה למלון אין כנראה נפלים של פצצות נפאלם.
בנמל התעופה הבנתי לפתע שאני במדינה קומוניסטית. או לפחות במה שנותר מהקומוניזם. המעבר בביקורת הדרכונים היה מלווה בחשש מעיכובים. ואני מיהרתי להגיע ולחבק את גיא. שלושה חודשים לא התראינו. התקופה הארוכה ביותר מאז שנולד לפני 25 שנה.
גיא: מוזר לחלוק חדר עם אבא באמצע הטיול. הטיול הגדול. הרי אני באמצע "לעוף על הטיול שלי". רגע לפני המפגש איתו חטפתי פיק ברכיים. מה אבא קשור עכשיו? מסיבות אל תוך הלילה יתחלפו בתה וביסקוויטים? הוא יישב לי על הראש להתגלח ולהסתפר? עכשיו, כשאכיר אנשים חדשים, אציג את עצמי במבוכה: "אני גיא וזה אבא שלי?" אולי להזמין אותו לא היה רעיון כזה מוצלח? חלילה אינני מתלונן על השדרוג. הדורמס, מיטות הקומתיים ונפיחות ליליות של 12 אנשים בחדר חנוק הפכו לחדר במלון עם אמבטיה מפנקת. הלחמניות בקרן הרחוב התחלפו בתפריטי מסעדות שבהן המלצר פורש מפית על חיקי, והארנק מוחבא עמוק־עמוק במוצ'ילה.
עם המפגש החששות התבדו. כבר ביציאה מהטרמינל היה זה מבדר לצפות באבא עומד פעור פה לנוכח היעדרם של חוקי תנועה בערים. מעבר חצייה ורמזור זוכים להתעלמות מוחלטת. כמו כל דבר במזרח, אתה מפלס את דרכך בעזרת שפת גוף ונחישות.
אבא: האינסטינקט האבהי מורה לי לשמור על הילד. אך ברחובות סייגון דווקא "הילד" שומר על האב, ומנחה אותי במעבר כביש, הנראה בלתי אפשרי בעליל, בין נחשול האופנועים הווייטנאמיים המאיים לדרוס אותי בכל מעבר חצייה.
בביקור במוזיאון המלחמה של סייגון משתקף הצד הוייטנאמי של המלחמה. אני לא רוצה להעמיס על הבן שזה עתה השתחרר משירות מאתגר וממושך תמונות של זוועות המלחמה ההיא. היו לו מספיק משלו. אך לבסוף מוצא את עצמי מבקש ממנו לסיים את הביקור במוזיאון לאחר שעה קלה, כאשר הדיכאון מתחיל לטפס במעלה גרוני.
גיא: אינני מצטיין בלשמור על קשר, כך גם טענו האקסיות שלי, אולם במשך הטיול אני מקפיד להתקשר הביתה מדי יום שישי, עורך סבב טלפונים להורים ולאחים. מקפיד להתעניין ולעדכן. ולפתע אבא כאן, לא לעשר דקות שיחה אלא לשבועיים של טיול משותף. אני מתבונן בו, בראשו המגולח, איך ידיו נעות בהליכתו האיטית. אומרים שגם אני הולך ככה ושירשתי זאת ממנו. הופעתו הפתאומית שואבת את מחשבותיי, מעוררת הרהורים על שגרת הטיול. ההרפתקה והנדודים המתמשכים, שבחלוף הזמן הופכים לשגרה, מעוררים גם כמיהה וגעגוע לשגרה במובנה המקורי. אני חושב על הבית והחברים; על העתיד הקרוב והרחוק. נזכר שבשלב מסוים החלום הזה ייגוז, אך בניגוד לתחושה המציפה אותו כשהתזכורות לארעיות הטיול צצות להן, דמותו של אבא דווקא מרגיעה, מציינת מבלי מילים כי עת לכל דבר, ועדיף חלום נגוז עם כמיהה לעוד על פני שובע מוחלט.
אבא: דה־לַאט. עיר בנויה בסגנון צרפתי, טבולה בין הרים בסגנון שווייצרי. רק נחשולי הקטנועים ודוכני האוכל מעלי העשן ברחובות מזכירים כי זו עדיין וייטנאם ואנחנו במזרח הרחוק.
גיא לא חש בטוב. הבטן. נשאר לנוח במלון. מצאתי עצמי לבד, מטפס במדרגות אבן בין עצי אורן מרשרשים, במעלה הגבעה למנזר הזן Trúc Lâm. משהו במרכזי זן מרגיע את הנשמה כבר מהכניסה למתחם. הגינון, ההליכה האיטית של הנזירים, צלצולי הגונג, אפילו הידיעה שהסובבים אותך מתמחים בשליטה על תודעתם. מפה לשם מצאתי עצמי יושב מול נזיר, מנהל שיחה על העבר שכבר אינו, על העתיד שעדיין לא הגיע, ועל הכאן ועכשיו שהוא הדבר היחידי הקיים.
שיחת הזן הובילה לארוחת צהריים שותקת עם הנזירים ולשיעור בהלכות שולחן ערוך של מסדר הוויפאסנה בווייטנאם (אוכלים עם הכף, מעמיסים אוכל בקערה עם המקלות). תלמיד בכיר שהושיבו לידי כדי להנחות אותי בכללי טקס הסעודה ביקש ממני להסיר את הכובע. "מוזר", אמרתי לעצמי, "אצלנו ביהדות דווקא מבקשים לשים כיסוי ראש".
גיא: מרפי קפץ לביקור. דווקא כשאבא הגיע, בדיוק כשאני עושה הפוגה מהמזנונים המקומיים, אני חוטף את נפלאות המזרח. הבטן מגיבה בברקים ורעמים ונוזלים סמיכים נפלטים בתכיפות כואבת. העונג נמשך ונמשך. אבא כמובן דיווח לאמא, ואז כבר אין ברירה, צריך לראות רופא. אבא חזר מהמנזר ויחדיו נסענו לבית החולים שהומלץ על ידי הקבלה במלון. כפרמדיק אני מכיר היטב כיצד מתנהל בית חולים. אם ביקור בחדר מיון במדינה מערבית (לכאורה) כמו ישראל הוא סיוט, התכוננתי להמתנה ארוכה ומיוזעת בבית חולים פרימיטיבי. קיוויתי שמעט מהשלווה שנסכה באבי בביקורו במנזר תזלוג אליי כדי לעבור את החוויה בשלום. אולם ההתנשאות המערבית התנפצה בבת אחת מול המציאות המפתיעה.
הגענו לבניין מרשים הממוקם על פסגת הר ירוק, מול נוף פסטורלי, מוקף מדשאות מטופחות. פתחתי תיק בקבלה, לא הספקתי להתיישב ונקראתי לחדר האחות. כך זה התנהל: צוות בית החולים כמו המתין לפציינטים. שלושה רופאים על שני מטופלים. רנטגנאים עומדים וממתינים למטופלים. האחות אמרה שתוך 30 דקות יגיעו תוצאות הבדיקות. בפועל, כעבור 20 דקות בלבד התוצאות כבר היו בידי. איזו מהירות. בית חולים — מקדונלד'ס.
בכל יעד שאליו הגעתי עד כה התניידתי באופנוע. הנופים מרשימים הרבה יותר כשהרוח נושבת על פניך ואתה דרוך וערני מאשר כשאתה ישן בספסל אחורי של מונית. כך גם תיכננתי לעשות בווייטנאם, לרכוב על אופנוע בכל הזדמנות, אבל לא ידעתי כיצד אבא יגיב. כבר דמיינתי אותו שולל את הרעיון ואומר, "זה מסוכן, עזוב, זה כבר לא לגילי". אך אבא הפתיע.
אבא: בכיתה י' למדתי בבית הספר האמריקאי בהאג, הולנד. כשהייתי מחנה את האופניים בכניסה לתיכון, הייתי מביט בקנאה לעבר האופנועים של עמיתיי האמריקאים לספסל הלימודים. רציתי גם אחד כזה. עם השנים התשוקה לאופנוע נעלמה. אך כאשר גיא אמר כי "אבא, קטנועים זו הדרך המקובלת להתנייד במזרח", נזכרתי בתיכון בהולנד.
כך מצאתי עצמי בסיור טוסטוסים בדה־לאט עם מדריך מקומי בשם חואן, שטוען שנזיר ניתח את תאריך הלידה שלו, וטען שבגלגול הקודם הוא בכלל היה ישראלי.
יום שלם אני רכוב מאחורי נהג טוסטוס מקומי וגיא על טוסטוס משלו (הילד קיבל את הכי ישן שמצאו בעיר. מהסוג שלוחמי הפלמ"ח רכבו עליו כדי להעביר ידיעות מתחת אפם של הבריטים). בהתחלה נעתקה נשימתי מפחד כשאני מחזיק חזק במושב האחורי, ומציץ לכיוון גיא המשתלב במיומנות בתנועה המטורפת, אך בהדרגה היא נעתקה בשל הנוף והמראות.
הסיור כלל ביקור בחוות משי, לימוד על תעשיית הפלפל השחור, הדגמה של יצירת אטריות אורז, ירידה למפל מים מרהיב, תצפיות נוף וגולת הכותרת — ביקור במטעי קפה שתהילתם בקפה העובר שדרוג טעם במעיו של סמור. כן — קפה שתסס ונאכל על ידי סמור לפני קלייתו.
שאלתי את חואן מדוע אינו פותח סניפים בערים נוספות בווייטנאם, כדי לנצל את המוניטין והתהילה שאותם צבר בדה־לאט. "יש לי מספיק עבודה כאן. אין לי צורך במקומות נוספים. טוב לי כך", הוא ענה. ואני חשבתי לעצמי מה היו אומרים על כך בבית הספר למנהל עסקים בהרווארד. הרי זו תמצית ההבדל בין יזם בודהיסטי ליזם אמריקאי — השני היה טרוד כל היום כיצד הוא מתרחב, מתפשט, משיג עוד והרבה. ואילו הראשון — הוא מצליח, טוב לו וזהו.
גיא: בסיור עם חואן עצרנו בחווה לגידול וייצור קפה. בקצה החנות הגדולה לממכר מוצרי החווה ניצב בית קפה המשקיף על מטעי הקפה. הזמנו את הקפה הייחודי והמפורסם של המקום והתיישבנו מול הנוף. "בוא'נה, אבא שלך גבר, עולה על אופנוע ומטייל איתך", מעיר טאמו, סטודנט הולנדי בחופשת סמסטר שהתיישב לידי. "אבא שלי בחיים לא ייסע למזרח. מגעיל אותו".
אני מהנהן בהסכמה לגבי גבריותו של אבי בעוד המלצרית הנבוכה מגישה את כוסות הקפה. המשקה היוקרתי והייחודי למקום מטפטף מבעד למסננת המונחת על גבי הכוס. אט־אט, כמו שעון חול, מטפטפים המים דרך פולי הקפה. טאמו ואני מביטים בחוסר סבלנות. "טוב, נמאס לי", אני אומר ומסיר את מתקן המסננת ולוקח לגימה מהוססת. גועל נפש. "בעעאה זה דוחה", אני מעוות את פניי. "הקפה הזה יקר נורא, איך הם מעיזים להגיש אותו פושר?"
טאמו צוחק ואומר: "אל תשכח, זה לא סתם קפה – זה גללים של סמור", הוא טופח על שכמי בתנועה מנחמת. "כנראה הכי הרבה שתשלם בחייך על כוס עם חרא, אז לפחות תנסה ליהנות מזה".
