{ }
שלישי 19 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סבר
    ממון • 28.02.2019
    כלכלה, לא מה שחשבנו
    המשבר של סוף העשור הקודם עירער מוסכמות רבות וחייב רפורמה עמוקה בלימודי הכלכלה ־ אך זו נכנעת לעיתים לנורמות של תקינות פוליטית • וגם: הפסטיבל שיביא לארץ 17 אלף איש כבר בשבוע הבא
    סבר פלוצקר

    המשבר הכלכלי של סוף העשור הקודם עירער מוסכמות כלכליות רבות. למשל, שצריך להפריד בין בנקים לגופים מוסדיים הפועלים בבורסה, הפרדה שהונהגה בארה"ב אחרי המשבר של 1929. אחרי 80 שנה, ב־2009, הסתבר שדווקא אותם גופים מוסדיים לא־בנקאיים, הקרויים "בנקים להשקעות", הם החוליה החלשה בענף הפיננסים. הם נפלו בזה אחר זה עם משבי הרוח הראשונים של המשבר – נעלמו או נבלעו; השבוע הודיע בנק אוף אמריקה, זה שהציל מפשיטת רגל את בנק ההשקעות מריל לינץ', על חיסול סופי של המותג "מריל לינץ'"; באוזני הציבור האמריקאי היה לו צליל צורם.

     

    עוד מוסכמה שלא שרדה את המשבר נוגעת לרגולציה של שוקי הכסף וההון. הניסיון לפצלה לשני מוסדות נפרדים – אחד מפקח על היציבות של השוק הפיננסי, והאחר דואג לצרכן הפיננסי – לא צלח, בלשון המעטה. אמר לי זאת הנגיד לשעבר, פרופ' סטנלי פישר: "כשבסערת המשבר הייתי צריך לבדוק איך ישפיעו צעדים שונים שתיכננתי לחיזוק יציבות הבנקים, על השירות ללקוחות, שאלתי מיד לדעתם של אנשי הפיקוח בחדרים הסמוכים. בלי לנסח פניות בכתב, בלי לעבור דרך מנגנונים ביורוקרטיים – הכל תחת גג אחד. ככל שהפיצול ברגולציה רב יותר, הסיכון למערכת כולה רב יותר".

     

    הגאות בבורסות העולם, ובאמריקה בפרט, יצרה עוד סדק בהבנת ההתנהגות של משקיעים שהתעלמו מהמלצות כלכלנים. כשהונפקה פייסבוק ב־2012, הם לעגו (אחד הידועים שבהם רואיין במדור זה) לשווי המניות המנופח בהנפקה. מאז השווי עלה מ־38 דולר למניה ל־162, 430%. האם זה אומר שהמשקיעים בבורסה יותר או פחות רציונליים מהאנליסטים? נושא לוויכוח.

     

    קהילת הכלכלנים הגיבה לרעש האדמה הגדול ורעשי המשנה אחריו באופנים שונים, אך הסכימה בדבר אחד: הכרחי לעדכן את לימודי הכלכלה במוסדות להשכלה גבוהה. המטרה: לקרב את הכלכלה לאדם ואת האדם לכלכלה – כדי שתמונת העולם הנלמדת בשיעורים לא תהיה כה רחוקה מהמציאות.

     

    עשרות פרופסורים לכלכלה, מקרוב למאה אוניברסיטאות ברחבי העולם, חברו ליוזמת CORE Econ, שמטרתה ללמד כלכלה "פלורליסטית, מבוססת עובדות, מחוברת למציאות ומשקפת את מיטב הידע שנצבר", אומר יובל אופק־שני, מרצה ודוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת חיפה, המוביל עם ד"ר בנימין בקי את הרפורמה במקום לימודיו ועבודתו. לדבריו, "קורס ראשון במבוא לכלכלה לפי התוכנית החדשה מאחורינו, וכעת עומדת לפנינו משימה עוד יותר מורכבת, לחולל רפורמה בלימוד מקרו־כלכלה, כלכלה לאומית".

     

    האישיות הכי בולטת בפרויקט הבינלאומי הוא פרופ' סמואל באוולס, כלכלן אמריקאי בעל מוניטין עולמי, המשתדל במחקריו ליישב בין תפיסת עולם מארקסיסטית ובין ההישגים והניסוחים הכי מתקדמים של מדע הכלכלה. בספרי הלימוד הקיימים לכלכלה, כתב באוולס במאמר המסביר את הכורח בתוכניות לימוד חדשות, חסר ביטוי למחקרים על תורת המשחקים, תורת הרציונליות האנושית המוגבלת, עיוותי התחרות, ריבוי מודלים התנהגותיים, השפעות המידע החלקי והלא־סימטרי על השווקים, תחרות בין מעטים, פוליטיקה של מוסדות ורגולטורים, חשיבות מוצרים ציבוריים כמו אוויר נקי, לקחים מההיסטוריה הכלכלית בארץ ובעולם, שילוב הוגנות בחלוקת הכנסות ועוד. באוולס הוא ראש המשתתפים בכתיבת ספר לימודים בסיסי (The Economy e book) בגישה אחרת לכלכלה, שניתן להורדה חינם מאתר היוזמה. על בסיסו, חיברו אופק־שני ובקי ספר הדרכה ראשוני בעברית, שהוא, לדברי אופק־שני, "כמעט בכלל ללא מתמטיקה".

     

    במה אתם שונים בלימוד הכלכלה?

     

    אופק־שני: "אנחנו מלמדים את הסטודנטים שהצלחת היד הנעלמה של השוק החופשי להשיא את הרווחה הכי רבה לתושבים הכי רבים היא מקרה קיצון ולא שכיח של ארגון החיים הכלכליים. המקרה השכיח הוא דווקא כשל התחרות, וממנו צריך ללמוד ואותו ללמד. תחרות חופשית מלאה היא בעצם בלוף, מודל חסר שורשים במציאות שמשווקים ללא ביקורת לסטודנטים בשנה ראשונה".

     

    אבל לא מדובר רק במודלים. מדובר, מדגיש אופק־שני בעקבות באוולס, ב"הבנה נכונה יותר של תהליכים כלכליים וחברתיים שקורים בעולם, כדי שבוגר כלכלה לא יתהה כבר במשרה הראשונה שלו, 'לשם מה בכלל למדתי את כל התיאוריות האלו?'"

     

    המהלך של אופק־שני ושל עמיתו מגובה על ידי ראש החוג לכלכלה בחיפה, פרופ' טוד קפלן. בתמיכתו, כבר בשנת הלימודים הבאה, הגישה החדשה ללימודי הכלכלה תתרחב לסמסטר נוסף ותחומים נוספים.

     

    ללא ספק, רפורמה עמוקה בלימודי הכלכלה, חיונית לא רק באוניברסיטאות ובמכללות, אלא גם בתיכונים. עם זאת, איני שלם עם הכיוון שבו היא מתפתחת בהשראת CORE Econ. לא ברור לי איך ניתן ללמד על חוסר רלוונטיות של מודלים בסיסיים בלי ללמד קודם על המודלים וההיגיון הפנימי שלהם. לא מובן איך ניתן לפתוח פרק ראשון בקורס ראשון בכלכלה, בהצגת נתונים על אי־שוויון בין מדינות שונות בתוצר מקומי לנפש בדולרים של כוח קנייה, לפני שמלמדים מהו תוצר, איך מחשבים אותו, מה כוללים בו ומה לא, מה זה "שווי כוח קנייה" וכדומה.

     

    מבחינת סדר הדברים והצגתם, ספר הלימוד של CORE Econ נקרא יותר כמאמר תעמולה בכתב עת פוליטי. אני מקווה – ומשוכנע – שהרפורמה בלימודי הכלכלה בארץ לא תיכנע לנורמות של תקינות פוליטית, השלטת בהרבה מוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל, ולו רק כי כאן חוגי הכלכלה מדממים לטובת ניהול עסקים. בעוד שבאוניברסיטאות מובילות במערב ניתנים ללומדי כלכלה מעל 10% מכלל התארים בכל שנה, בישראל לימודי הכלכלה הגבוהים נמצאים בנסיגה רב־שנתית, רב־עשורית.

     

    אם הרפורמה בשיטות הלימוד תעצור את הנסיגה הזו, תהיה זו אחת התרומות החשובות של המשבר הפיננסי הגדול.

     

    חגיגה באומת הסטארט–אפ

     

    חודשיים לפני פסטיבל הזמר האירופי, שיתקיים בארץ במאי ומעורר עניין רב, יתקיים כאן פסטיבל היי־טק. בעוד שבוע תתכנס בבנייני האומה בירושלים ועידת המשקיעים הגלובלית הכי גדולה שישראל ראתה: כ־17 אלף איש כבר נרשמו, ומדי יום, אומר האיש שעל שמו רשומה הוועידה, מתקבלות עוד מאות בקשות – מעל חצי מהן מחו"ל, מ־150 מדינות. הכניסה היא חינם, אך הישראלים, הוא אומר לי, תמיד מחכים לרגע האחרון, ואז מבקשים, אתה לא יכול לסדר לנו איזה חמישה מקומות מקדימה?

     

    שמו של איש שיחי הוא ג'ון מדבד – שם שלא אומר כלום לרוב הישראלים אבל הרבה מאוד להמוני משקיעים קטנים החולמים להיות חלק מהעדר הרודף אחר הצלחות בהיי־טק. מדבד, חובש כיפה ודובר עברית־אנגלית, מימש רעיון יצירתי כשהקים את OurCrowd, "ההמון שלנו", זירת אינטרנט לגיוס השקעות בסטארטאפים, בעיקר ישראליים. וכך עובדת השיטה לפי תיאורו של מדבד, המייסד והמנכ"ל: ישראלי שיש לו רכוש בר־השקעה בסך 8 מיליון שקל לפחות, לא כולל דירת מגורים, או אמריקאי או אירופי עם יכולת השקעה של מיליון דולר, יכול להירשם באתר, ולהודיע על כוונה להשקיע כל סכום מ־10,000 דולר באחת מחברות הטכנולוגיה הרבות המחפשות דרכה מימון המונים. את הטכנולוגיה שבה ברצונו להשקיע הוא בוחר בעצמו, את יתר העבודה עושה עבורו החברה של מדבד. היא מעסיקה 170 מומחים, מאגדת קבוצת משקיעים, מפקידה את כספם בנאמנות, קונה עבורם לפחות 5% ממניות החברה הנבחרת ("אני מוסיף לכך השקעה משמעותית מכספי־שלי, ורושם צ'ק אחד לקניית מניות מועדפות", אומר מדבד), ממנה חברי דירקטוריון מטעמם, מבטיחה להם בכורה במקרה של הנפקות מוצלחות ואקזיט מסחרר, מגנה על זכויותיהם, וגובה על שירותי הניהול עמלה – 2% ב־4 השנים הראשונות, ועוד 20% מהרווחים מהשקעות. אם יהיו רווחים.

     

    "אני מפעיל", אומר מדבד, "משהו דומה לשותפות מוגבלת להשקעה בהיי־טק, כדי שגם חקלאי מצליח המתלבט מה לעשות עם חסכונותיו השוטפים יוכל להצטרף אליה. לקפוץ על הרכבת, ולבחור להשקיע לא רק בסטארט־אפ אחד, אלא בכמה. וגם בחברות טכנולוגיה בשלבי פיתוח יותר מתקדמים".

     

    כמה המימון בזירה שלך באמת "המוני"?

     

    "עד כה, נרשמו ב־OurCrowd כ־30 אלף משקיעים כשרים, מ־150 מדינות, 10% מהם ישראלים, וכ־3,000 ביצעו השקעה בפועל. כל אחד שם בממוצע 350 אלף דולר. עד סוף 2018 גייסנו מעל מיליארד דולר, והשנה נכפיל את הסכום, אני מבטיח. האמן לי, אני איש הון סיכון מזה 35 שנה".

     

    בכמה חברות השקעתם?

     

    "הכספים של המוני המשקיעים הושקעו ב־170 חברות לערך, 70% מהן חברות הזנק ישראליות. הגיוון אצלנו רב, החברות מגיעות מכל תחומי הטכנולוגיה העכשווית, והמידע עליהן, מצבן וכוונות מייסדיהן, מפורט ומדויק, כמו המידע העומד לרשות ועדת ההשקעות בקרנות הון סיכון. אלא שאנחנו גייסנו ב־2018 לבדה השקעות ל־80 חברות, פי 20 מקצב ההשקעה של קרן הון כזו. 3 חברות השיגו שווי של מיליארד דולר ומעלה. המשקיעים הרוויחו עליהן הרבה. עוד 37 חברות שוות 100 מיליון עד מיליארד דולר כל אחת, והיתר פחות, עדיין בשלבי הבשלה".

     

    בכמה השקעות נכשלתם?

     

    "למשקיעים השותפים ב־OurCrowd היו עד כה כ־30 אקזיטים מוצלחים, חלקם מאוד מוצלחים, וכ־13 סגירות, כלומר אובדן מלא של כסף".

     

    מילת המפתח בלקסיקון של מדבד היא "המון", והוא לא מפסיק לחזור עליה. לוועידה שתתכנס בירושלים הוא קורא "חגיגה המונית של אומת סטארט־אפ". מדינות אחדות כבר מקימות בבנייני האומה דוכני תצוגה לאומיים, אזרבייג'ן ואוסטרליה, למשל. עשרות עיתונאים זרים הבטיחו את בואם. יישאו דברי פתיחה חתני פרס נובל ומובילי דעה חברתיים מהארץ ומחו"ל; פוליטיקאים לא ינאמו, מלבד ברכה קצרה של ראש העירייה החדש משה ליאון, ולא פקידים ורגולטורים. "את הפוליטיקאים דחינו", אומר מדבד, "כי זו לא ועידה שלהם, זו ועידה של ההמון המשקיע וההמון היוזם". במרכז הדיונים תעמוד ההשפעה החברתית של השקעת המונים בטכנולוגיה.

     

    בהיי־טק אפשר להרוויח וגם לעזור לאנושות?

     

    "אפשר, אבל זה לא קל. זה לא מובן מאליו. רווח ורווחה לא תמיד הולכים ביחד".

     

    שער הנוקמים

     

    אני מביט סביב ונזכר כיצד בתחילת דרכי העיתונאית השיא לי עמית מבוגר עצה לחיים: אל תשבח. הימנע בכל דרך מלכתוב טובות על מישהו. כשתפרסם כתבה המשבחת את פלוני־אלמוני, הסביר האיש, עיתונאי כלכלי דגול בזכות עצמו, יהיו מרוצים מכך הוא, בני ביתו ואולי גם ידידיו הקרובים – אבל קהל עצום של יריבים, מקנאים ומרי נפש יתנפל עליך, יצעק, ויאשים אותך בשחיתות, התרפסות ושוחד.

     

    כשתפרסם כתבה המבקרת בחריפות את פלוני־אלמוני ומשחירה את פניו, רק הוא, בני ביתו ואחדים מידידיו ירגישו פגועים. מנגד יישפכו עליך טונות של שבחים ומחמאות מכל יריביו, מתנגדיו וסתם בריות האוהבים לשנוא. יברכו אותך על אומץ לבך, אף שאתה ואני יודעים ששום אומץ לא נדרש כאן. ההמון רוצה דם, סיכם אז העיתונאי המוביל, ואתה תיתן לו דם. אחרת תסכן את מעמדך והמוניטין שלך.

     

    שפוך את חמתך, אם צריך או לא צריך, אחרת עוד יחשבו שאתה רכרוכי.

     

    לא שמעתי בעצתו. בהביטי בעבודתי העיתונאית, אני מגלה שכעיקרון, העדפתי לבקר בחריפות החלטות, פעולות ומדיניות – ולהתייחס בהבנה, אפילו בסלחנות, לאנשים באשר הם. מגלה שכתבתי מילים טובות ונתתי אמון בבעלי תפקידים, לרוב אנשי כלכלה ומשק, מבכירים מאוד עד זוטרים מאוד. ביקרתי ותקפתי, כשהרגשתי הצדקה לכך, את מה שהם עושים רע – ולא את מי שהם.

     

    אם אעמוד על כך לדין, להגנתי אומר לבית המשפט (אולי כבר של מעלה): מודה אני שאמנם לא חסכתי את שבט לשוני ממה שנראה בעיניי כמדיניות שגויה והחלטות קטסטרופליות, אבל – ואוי לבושה – לרוב נמנעתי מ"להכניס" למישהו, ללעוג עליו, לייחס לו מניעים קונספירטיביים ולצרף לשמו מילות גנאי. אני מודה, כבוד השופטים, מדי פעם התחמקתי מאחד מצווי העשייה של העיתונות החדשה: לבעוט. שכחתי שרק אם אתה עיתונאי בועט אתה עיתונאי חשוב. אבל אם חלילה אתה עיתונאי שקול, מן הסתם אתה עיתונאי חשוד.

     

    בהסתכלי על אירועי השנים האחרונות אני מבין כמה נכונה הייתה עצתך, עמיתי שכבר הלך מאיתנו, שלך ושל נפילי הדור העיתונאי כמותך, כשהזהרתם צעירות וצעירים שהתדפקו על שערי המקצוע המשונה הזה, עיתונות: התקשורת החדשה ספוגה בטעמה המשכר של הנקמה המתוקה. אם תפנו אליה, דעו לכם: שער הרחמים נסגר, שער הנוקמים נפתח.

     

    מאז הוא פתוח לרווחה.

     


    פרסום ראשון: 28.02.19 , 16:36