שבת 23 במרץ 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סימה
    המוסף לשבת • 28.02.2019
    תיק־תוק השעון
    אחרי ההחלטה הדרמטית של היועץ, מערכת הבחירות נכנסת לשלב קריטי, אבל ראש הממשלה כבר צופה פני עתיד | הסיכוי שיפרוש בשקט, גם תמורת הבטחה לסגירת התיקים, הוא אפסי, אומרים אלה שמכירים אותו | כדי לשרוד נתניהו יהיה מוכן לכל תפקיד, אפילו יו"ר אופוזיציה | פרשת סרטון הקברים והטענות נגד גנץ מעידות לאן מערכת הבחירות הזו עוד עלולה להידרדר
    סימה קדמון | איור: איתמר דאובה

    מבוא למשפטים

     

    אם לפני שבוע, אחרי האיחוד של גנץ ולפיד, הכתרנו את יום שישי כיום הראשון של הבחירות, עכשיו נראה שלבחירות האלה יהיו יותר מיום ראשון אחד. אף שציפינו להחלטת היועץ המשפטי לממשלה - אי–אפשר לראות את היום שבו ניתנת החלטת היועץ להעמיד לדין ראש ממשלה בעבירות כאלה, אלא כיום דרמטי. וכמו במקרים של אסונות טבע או מוות של קרוב, גם אם מכינים את עצמנו לזעזוע הבלתי נמנע - עדיין הזעזוע גדול.

     

    ראש ממשלה שמואשם בעבירות של שוחד והפרת אמונים, זה יום שחור מבחינתה של כל מדינה. יום עצוב? זה כבר בעיני המתבונן. כי מי שחושב שראש הממשלה צריך לסיים את כהונתו מהר ככל האפשר כדי שהמדינה תחזור לשפיות – לא הזיל אתמול דמעות.

     

    ההמלצה של מנדלבליט להאשים את נתניהו בשוחד רק בתיק אחד, בניגוד לחוות הדעת של כמעט כל הפרקליטות (21 מתוך 23 פרקליטים) ובעיקר נגד עמדתם של פרקליט המדינה ושל פרקליטת מחוז תל–אביב למיסוי וכלכלה – רק מעצימה את הדרמה. אלה פערים גדולים, אולי גדולים מדי, בין היועץ המשפטי לבין הפרקליטות. וגם אם צריך לשבח את היועץ המשפטי שהסכים לתת פומבי למסמך מפורט של פרקליט המדינה – השאלות הנוגעות לפער הזה נותרו.

     

    בנט | צילום: יואב דודקביץ
    בנט | צילום: יואב דודקביץ

     

     

    נראה שפרקליט המדינה אימץ את חוות הדעת של המשטרה, בעוד שמנדלבליט בחר בדרך המקילה. גם אם זה כלפי נתניהו וגם אם כלפי רעייתו, שכלפיה אין המלצה לכתב אישום בשום תיק. אין מנוס מלחשוב שמנדלבליט עשה איזושהי כברת דרך כדי לחלץ את שרה נתניהו משיני החוק, מה שלא עשה במקרה של איריס אלוביץ' שהואשמה, כמו בעלה, בשוחד.

     

    למרבה האירוניה, המלצותיו של היועץ המשפטי מחזקות את הנרטיב של שני הצדדים: אלה שחושבים שמנדלבליט עובד לטובת נתניהו, ומצד שני - אלה הסבורים שנתניהו נרדף על ידי הפרקליטות, המשטרה, התקשורת ובית המשפט. מבחינתם, כל המלצה להאשים את נתניהו באיזושהי עבירה, היא פוליטית, שקרית, שמאלנית ובעצם כל מה שנתניהו מאכיל אותנו כבר שנים - שלא היה כלום. אז זהו. יהיה גם יהיה, היה גם היה.

     

    בעולם אידיאלי, ראש ממשלה שיש נגדו כתבי אישום בשלושה תיקים היה מתפטר, מודיע על נבצרות, מגיע לעסקת טיעון והולך הביתה. בדיוק כפי שמצופה ממו"ל של עיתון גדול, נוני מוזס, שהיועץ המשפטי המליץ להעמיד אותו לדין בעבירת שוחד בתיק 2000.

     

    כמו במקרה של נתניהו, אי–אפשר להפריז במשמעות הכבדה של עבירת השוחד שנטענת כלפי מוזס. והמחשבה שמעל ראשי עיתונאי "ידיעות אחרונות" התקיימו שיחות שהמשמעות היחידה שלהן היא ניסיון למכור את היושרה שלהם - מקשה לקבל כל דרישה אחרת שהיא פחות ממה שנדרש מנתניהו. נותר לקוות שמוזס ינהג על פי הנורמות הציבוריות וייצא לנבצרות, ישעה את עצמו עד להכרעה ויעשה את המעשה הנכון, הן כלפי קוראיו והן כלפי עובדיו.

     

    ארדן | צילום: שאול גולן
    ארדן | צילום: שאול גולן

     

     

    אבל עזבו אתכם מהפוליטיקאים והספינים שלהם. עזבו אתכם ממומחים ופרשנים והאג'נדות שלהם. עזבו אתכם אפילו מהיועץ המשפטי והנימוקים הרציניים שלו. כל מה שצריך לעשות זה לפתוח את ספר החוקים של מדינת ישראל. ולא צריך להיות משפטן כדי להבין. סעיף השוחד שמופיע בפרק ט לחוק העונשין, סימן ה', סעיפים 290 עד 297 הוא כל כך בהיר וחד, כאילו נכתב במיוחד לפרשה הזו.  

     

    "אין נפקא מינה בשוחד אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת; אם היה בעד עשיה או בעד חדילה, השהיה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה... המבקש או המתנה שוחד, אף שלא נענה, כמוהו כלוקח שוחד....המציע או המבטיח שוחד, אף שנדחה, כמוהו כנותן שוחד... במשפט על שוחד לא ייזקק בית המשפט לטענה שהלוקח לא עשה או אף לא התכוון או לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה...".

     

    עד כאן מבוא למשפטים. נתניהו יכול לטעון עד מחר ששוחד בלי כסף זה לא שוחד. שהוא בכלל לא עשה כלום, כי לא היה כלום. החוק קובע במפורש אחרת. וכן, גם אם מו"ל ידיעות אחרונות לא התכוון, וגם אם הצעתו לא נענתה - עצם השיחה עם נתניהו על האפשרות שהעיתון יעניק לו טובת הנאה בדמות שינוי הסיקור היא עניין פלילי. לפחות לפי החוק.

     

    בעיות בתקשורת

     

    מכיוון שאין בהחלטת היועץ הפתעה, ומכיוון שנתניהו מכין את הציבור לכך כבר תקופה ארוכה - אין שום דבר שהפוליטיקאים לא הכינו את עצמם אליו. עד כמה זה משפיע על מערכת הבחירות? את זה ככל הנראה נדע רק בעוד כמה ימים, לאחר גל השיח התקשורתי. קשה להאמין שסקרים שנעשו ביום פרסום ההכרעה, מעידים על מידת ההשפעה על הציבור. זה לא סוד שבקרב לא מעט מצביעי הליכוד יש תחושה שדופקים את נתניהו. במקרה של תיק 1000, הטענה היא – מה כבר קרה, זה רק מתנות, ובליכוד מפרגנים לראש הממשלה על כל סיגר, כל בקבוק שמפניה.

     

    בתיק 4000 ו־2000 אין לדעתם שום דבר חריג ממערכות יחסים בין פוליטיקאים לבין התקשורת. כשמדברים על זה בכירים בליכוד, הם נותנים מיד דוגמאות על מקרים דומים, גם שלהם עצמם, של יחסים עם עורכים, שיחות תדרוך ובקשות ספציפיות לקדם חומרים או להוריד. אני מספיק שנים במערכת, אמר לי שר בכיר, כדי לדעת שדברים כאלה קורים, וגם חמורים ממה שהיה כאן.

     

    מעניין מה נתניהו חשב אתמול. הוא הרי הקדים את הבחירות כדי שיתקיימו לפני פרסום ההמלצות, והנה הן רואות אור בעיתוי קריטי, 40 יום לפני הבחירות. הניסיונות של פרקליטיו וחברי סיעתו לנסות לדחות את פרסום ההמלצות, ולאחר מכן לסכל בעזרת בג"ץ את פרסום החומרים, מעידים באיזה לחץ נתניהו שרוי.

     

    בניגוד לרבים אחרים, הוא צופה פני עתיד: גם אם ינצח בבחירות, יש לפניו משוכות לא קלות. הוא צפוי לעבור דרך נשיא המדינה, שאמור להמליץ או לא להמליץ עליו כמי שירכיב את הממשלה. את ההתנהלות ההיסטרית של נתניהו סביב זה כבר ראינו, בחוק גדעון סער שנפל. מה שלא נפל זו תחושת הפרנויה. נתניהו בטוח שהנשיא ינקום בו ולא ימליץ עליו.

     

    המשוכה השנייה של נתניהו היא הרכבת הממשלה. האם יצליח להביא להקמת קואליציה ומה יהיה מספר המנדטים שלה. ממשלה צרה היא תמיד צרה, אבל במקרה של נתניהו זה אסון. הוא יצטרך לנהל את משפטו כשכל רגע הוא חושש שממשלתו תתפרק. וזה מוביל אותנו למשוכה השלישית - האם ממשלתו תעביר אותו את כל הדרך עד לכתב אישום או את כל הדרך עד אחרי המשפט.

     

    מה הסיכוי שנתניהו יסכים לעסקת טעון ויפרוש, או יתפטר מתפקידו כדי לנהל את משפטו? שום סיכוי, אמר לי השבוע מישהו שמכיר אותו היטב. כל עוד העניין המשפטי פתוח - נתניהו יאחז בכל תפקיד אפשרי.

     

    כל תפקיד אפשרי? שאלתי.

     

    כן, אמר אותו אדם. אם לא ינצח בבחירות הוא ינסה להיות יו"ר אופוזיציה, או שידחוף לממשלת אחדות. אם יגיע לעסקה – זה יהיה רק מהמעמד הזה. זה לא יהיה המקרה של 1999, הוא אמר, שבו הודיע על פרישה ושרון ניצל את הרגע וצעד לקדמת הבמה.

     

    בדרך למטה

    לא זוכר מערכת בחירות שבה הסיעה הייתה מנותקת כל כך, אמר השבוע שר בכיר בליכוד. נתניהו הוא יו"ר המפלגה. הוא שולט על התקציבים והוא מנהל את הקמפיין ביחד עם המשפחה שלו.

     

    למרות המרמור בקולו, אמר אותו שר שאין לשרים שום יכולת ורצון להתקומם. אם הוא יפסיד בבחירות, הוא אומר, מה זה משנה אם הוא משתף אותנו או לא. ואם הוא ינצח וירכיב את הממשלה הבאה – ממילא אף אחד לא ירצה לריב איתו.

     

    אין לנו דרך לנצח בלי שהוא ינצח, הוא אמר. מצד שני, ביבי לוקח סיכונים גדולים. הוא לוקח על עצמו את כל האחריות אם יקרו פשלות.

     

    הדברים האלה נאמרו כמה שעות לפני שפרצה שערוריית סרטון הקברים של הליכוד, ששודר בערוץ הליכוד טי.וי ממצודת זאב. המציג הוא אבישי עברי, לשעבר עיתונאי בתאגיד השידור שהתפטר כדי להצטרף לקמפיין הבחירות של הליכוד.

     

    אם להסתמך על דברי הבכיר בליכוד, הרי שנתניהו היה אמור לראות את הסרטון הזה לפני שהוא בא לעולם. את הציניות שלו אנחנו מכירים. עד לאן הוא מוכן ללכת כדי להשיג את מטרותיו - ראינו באותו סרטון שצילמו בני הזוג נתניהו בכניסה לבית משפחת לוברסקי, הוריו של לוחם דובדבן שנהרג, סמ"ר רונן לוברסקי. כשמאחורי גבם מודעת האבל על מותו, הם החליטו לדבר על פרסומים לא נעימים נגדם בתקשורת.

     

    נדמה לי שגם אם ראש הממשלה היה רואה את סרטון הקברים, והיה חושב שזה עשוי להועיל לו - ספק אם היה פוסל אותו. נתניהו מרגיש עכשיו כמי שנלחם על חייו. ובמלחמה, כמו במלחמה, מותר לזרוק לזירה הכל. גם את המתים.

     

    בהכירנו את ירידתו של נתניהו לפרטים ואת מעורבותו בכל דבר ועניין - קשה להאמין שבנימין לא ידע. אלא שככל הנראה זה דווקא המקרה הפעם. על פי מקורות בליכוד, זה לא הגיע אפילו לאישור הסביבה הקרובה של נתניהו וגם לא אליו. יכול להיות שאם היה יו"ר מטה הסברה שהוא גם פוליטיקאי רציני, נגיד גלעד ארדן, הוא לא היה מאשר את זה. אבל אין ראש מטה כזה, ומה שקרה כאן הוא ככל הנראה טמטום נקודתי.

     

    לנתניהו יש אינטואיציות בריאות. הוא מהר מאוד מבין איפה יש תקלה, ובניגוד לפוליטיקאים אחרים, שמתחפרים ונגררים, לו אין בעיה לעשות סיבוב של 180 מעלות ולהתנצל.

     

    אבל הסרטון הזה מסמן את מה שמצפה לנו ב־40 הימים שעוד נותרו לנו עד הבחירות. דוגמה נוספת היא אותו פוסט שעלה ביום רביעי לפייסבוק, של אישה שטענה שהוטרדה מינית ברפת על ידי בני גנץ לפני יותר מ־40 שנה, בזמן שלמד בכפר הירוק. בינתיים עלו פוסטים, תגובות וטוקבקים אחרים של המתלוננת, שמעלים לא מעט תהיות בנוגע לתלונתה, בלשון המעטה. ואילו באתר וואלה! נחשף כי לשכת השרה רגב עודדה וסייעה בפרסום הטענות מצד המתלוננת על ההטרדה.

     

    אם נכונה הטענה של כחול לבן שכל המוטיבציה לתלונה היא פוליטית, הרי שנחצו פה קווים שכבר ממילא מספיק רחוקים מכל נורמה גם בעת בחירות. אבל אם לא, ויש בדל אמת בטענה – כל מה שהתמודדנו איתו עד עכשיו במערכת הבחירות הולך להתגמד אל מול מה שצפוי לנו בחודש וחצי הקרובים.

     

    הופכים שולחן

     

    המסע של יועציו הבכירים של טראמפ, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, עם מנהיגים ערבים לקראת פרסום תוכנית השלום של הממשל האמריקאי, הוא רק הספתח ממה שמכין לנו הנשיא האמריקאי במסגרת "דיל המאה".

    השיחות עם מנהיגי מדינות ערב עוסקות בפן הכלכלי של התוכנית, אבל זו לא רק הכלכלה, טמבל. יש גבול עד כמה הכלכלה משפיעה. השאלות המהותיות הן על ירושלים, על גבולות, על פליטים. כל השאלות שעמדו מאז ומתמיד על הפרק.

    כדאי שלא יהיו כאן אשליות, השאלות האלו יעלו. אלא אם כן האמריקאים מניחים תוכנית במטרה שהפלסטינים יסרבו לה. בהנחה שזו לא המטרה, הימין בבעיה.

     

    מהרגע שטראמפ נבחר, אמר לי השבוע גורם בכיר בליכוד, אני אומר שבימין הגזימו במשמעות המשיחית של הבחירה. או במילים אחרות: השמחה הייתה מוקדמת ומוגזמת. מ־2009, הוא אומר, נתניהו מתמרן בין הימין הקשה לבין ימין רך שמוכן להסכם, כשהשאלה היא באילו תנאים. כך אן כך, אם הממשלה הבאה תהיה תעתיק של הממשלה הנוכחית, מה שבטוח הוא שאין לו רוב בתוכה לקידום "דיל המאה". שהתוכנית תונח, תהיה על ראש הממשלה התנפלות של הימין ודרישה ליירט אותה בעודה באוויר.

    אותו בכיר טוען, שלולא העניין המשפטי, נתניהו היה מסוגל ללכת לברית עם לפיד וגנץ. אבל הוא לא יכול לבסס עליהם את הקואליציה לו, כי הם יהיו משענת קנה רצוץ. הוא חייב את הימין הקשה שנאמן לו מול החזית המשפטית.

    "Let My People Know" פנה השבוע בנט בדרמטיות לנשיא האמריקאי. מיותר לציין שהוא לא קיבל תשובה. אף אחד לא מתכוון להוציא אפילו מילה לפני הדי־דיי.

     

    ונניח רגע שההצעה תונח מיד לאחר הבחירות ולפני הרכבת הממשלה. מי שלא יאהב את זה, אנשי ימין כמו בנט למשל, יטענו אז שזו מניפולציה אמריקאית מעל ראשה של החברה הישראלית. הרי הכתובת לתוכנית שלום היא הממשלה. אז למה לא לחכות שממשלה כזו תקום ורק אז להציג את התוכנית?

     

    אבל אם התוכנית אכן תונח על השולחן לפני שנתניהו - בהנחה שניצח - ירכיב את ממשלתו, היא יכולה לעזור לו ללחוץ על מפלגות המרכז להצטרף לממשלה. תוכנית שלום היא בהחלט פיתוי גדול, גם אם התחייבו לא לשבת בממשלה עם ראש ממשלה תחת

    כתב אישום.

     

    זה כל כך שקוף, שמתבקש לחשוד שהרעיון להניח את התוכנית האמריקאית בעיתוי הזה, הוא של נתניהו. האפשרות הזאת מאפשרת לו להחזיק בכמה קלפים חזקים בו־זמנית. מצד אחד מפלגת כחול לבן, ומצד שני הימין החדש.

    מבחינת נתניהו, החוליה החלשה בכל תהליך הרכבת הקואליציה, היא בנט. בנט אמנם לא נתן תשובה ברורה כמה רחוק הוא מוכן ללכת עם נתניהו בכל תלאותיו המשפטיות. אבל תתפלאו איזה רושם האיום ללכת עם כחול לבן ולאמץ את התוכנית של טראמפ יכול לעשות על הימין החזק של בנט, ולכמה חלש הוא יכול להפוך ברגע אחד במקרה כזה.

     

    כך או כך, אי־אפשר להפריז בדרמטיות של הנחת התוכנית של הממשל האמריקאי. אחרי שנים שהתעמולה הפנימית בישראל מפמפמת שפתרון שתי המדינות לא קיים יותר ושאין פרטנר להסדר, באים האמריקאים ואומרים – הנה תוכנית. ואם נתניהו יגיד לה כן, גם אם זה יכלול הסתייגויות, המשמעות היא אנטיתזה למה שהימין מציג במרחב הפוליטי הישראלי.

     

    מה ייחשב להישג מבחינת האמריקאים? מהיכרותנו עם טראמפ, מספיק שתתחיל הידברות, כדי שהנשיא האמריקאי יסתובב בכל מקום ויגיד שהוא עשה שלום. למה לא בעצם? הרי קודמו אובמה קיבל פרס נובל לשלום עוד לפני שאמר אפילו את המילה.

     

    אך המשמעות של כישלון, גם אם הפלסטינים הם שידחו את התוכנית – תהדהד גם בצד הישראלי. זה ירחיק אותנו מכל הסדר, והימין יקבל אור ירוק כדי לפעולה אסרטיבית בשטחים, כמו סיפוח, חוקי הסדרה וחיזוק מפעל ההתנחלויות. המרכז הישראלי יחזור מצידו לתכנון תוכניות חד־צדדיות.

     

    אבל השאלה המהותית, והכי מסקרנת, היא האם נתניהו - באם ינצח בבחירות - מסוגל בכלל להביא שלום. לדעתי, אם יש משהו שהוא לגמרי אותנטי, זה חוסר רצונו של נתניהו להגיע להסדר. הוא יכול לספר מה שהוא רוצה, להקים איזו ממשלה שהוא רוצה, לשבת ליד איזה שולחן שהוא רוצה – הסכם הוא לא יביא. הוא חושב שמדינה פלסטינית מביאה סיכונים, ואת הסיכונים העכשוויים אנחנו מצליחים לנהל לא רע, אז למה לנסות בכלל? מה, לשבור עכשיו את הראש עם המתנחלים? הכלכלה בסדר, הביטחון סביר (בינתיים), למה להפוך את הקערה על פיה? בשביל זה צריך אנשים עם עוצמה אחרת, חוט שדרה אחר, נכונות למהלכים דרמטיים. כל מה שהוא לא נתניהו. הוא חי מאיומים. זה מצדיק את קיומו.

    לעומת זאת, אם טראמפ מניח את ההצעה ויש ראש ממשלה אחר בבלפור - זו כבר אופרה אחרת.

     

    sima-k@yedioth.co.il

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 28.02.19 , 18:14