שבת 23 במרץ 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום
    המוסף לשבת • 28.02.2019
    בידיים נקיות
    נחום ברנע

    אני מאמין למנדבליט. אני מאמין לו משום שבמהלך השנתיים שבהן מתגלגלת תחת ידיו החקירה בתיקי נתניהו, לא הוצגה שום ראיה שמצביעה על הטיית דין. נתניהו טוען עכשיו שהיועץ נכנע ללחץ של השמאל, שהחליט להדיח אותו מראשות הממשלה בכל מחיר. "ניסיון חיסול פוליטי", אומר הקריין בקול מלחשש, מפחיד, כמו בערב קריאה של אגדות האחים גרים. "אביחי, איזה ידיים גדולות יש לך"; "כדי שאוכל לחבק אותך טוב יותר, ביבי"; "אביחי, איזה אוזניים גדולות יש לך"; "כדי שאוכל לשמוע אותך טוב יותר, ביבי"; "אביחי, איזה שיניים גדולות יש לך"; "כדי שאוכל לאכול אותך, ביבי".

     

    נו, באמת.

     

    אהוד ברק, מנגד, האשים את מנדלבליט שמכר את נשמתו לנתניהו. בדמיונו של ברק מנדלבליט הוא פאוסט; נתניהו הוא השטן.

     

    אני מאמין למנדלבליט משום שהגיע להחלטות שלו לאחר תהליך סדור, לאחר שעיין ב־1,800 עמודים של חומר, לאחר שהאזין למאות קלטות והקשיב למסקנות של כל אחד מהפרקליטים שהיו מעורבים בתהליך. זה לא אומר שההחלטות שלו חסינות מביקורת. עובדה: רוב מכריע של הפרקליטים חשב שעליו להחמיר יותר עם נתניהו. ההחלטות שקיבל פתוחות לוויכוח; המניע והתהליך נקיים, אלא אם כן יבוא מישהו ויוכיח, שחור על גבי לבן, שהיו שיקולים זרים.

     

    מה יעשה אם ייקלע למצב ביניים: גנץ | צילום: יאיר שגיא
    מה יעשה אם ייקלע למצב ביניים: גנץ | צילום: יאיר שגיא

     

     

    תיק 1000 הוא הפשוט יותר. נתניהו דרש וקיבל ממפיק הקולנוע ארנון מילצ'ן מתנות במאות אלפי שקלים וגמל למיטיבו במילוי בקשותיו. בין השאר פנה לשר החוץ האמריקאי קרי וביקש להאריך את תוקף ויזת העבודה של מילצ'ן בארצות־הברית. חשבו על הצד הערכי בסיפור הזה: ראש ממשלת ישראל רותם את קשריה של המדינה עם הממשל האמריקאי כדי לאפשר לישראלי בדימוס להמשיך לעבוד באמריקה.

     

    לכאורה, זה מקרה מובהק של שוחד. כך סברו גם חלק מהפרקליטים. אבל עדותו של מילצ'ן הייתה חשובה לתביעה. מנדלבליט סגר את התיק של מילצ'ן והוריד את התיק של נתניהו לדרגה של הפרת אמונים.

     

    2000 ו־4000 מסובכים יותר. תיק 4000 ניצב בלב הניסיון של נתניהו לשנות את כללי המשחק בשוק האינטרנט. אלוביץ', הבעלים הממונף של בזק, נזקק להזרמה ענקית של כסף כדי לשלם את חובותיו. שר התקשורת נתניהו השתמש בסמכויותיו כרגולטור כדי לפתוח לפני אלוביץ' את הקופה הממשלתית. התמורה הייתה אתר החדשות וואלה. נתניהו, אומרים בפרקליטות, הפך, הלכה למעשה, לעורך הראשי של האתר. כל גחמה שלו, כל גחמה של אשתו, זכו לסיקור יתר. כשיש כסף ויש תמורה, יש בסיס לכתב אישום על שוחד.

     

    מנדלבליט לא ראה באלוביץ' איש תקשורת. אתר האינטרנט היה מהקטנים בעסקיו. ההקלטות שהעביר למשטרה מנכ"ל וואלה, אילן ישועה, חיזקו אותו בדעתו. אלוביץ' לא הבין את מגבלות הכוח ואת האחריות הנדרשת מבעלים של גוף שעוסק בעיתונות. נתניהו כרה לו בור, ושניהם נפלו בו.

     

    ואחרון־אחרון לא חביב, תיק 2000. מה שהודלף מתוך שש שעות ההקלטה של שיחות נתניהו־מוזס הוא מסמך שעיתונאים לא יכולים לחיות איתו. לכאורה, מוזס הציע בשיחות האלה למכירה את עיתונאיו, ונתניהו מכר בתמורה את פטרונו שלדון אדלסון. אם יש דרך להצדיק את המשא ומתן הזה, אני לא מכיר אותה.

     

    אבל הכניסה של החוק הפלילי לתכנים של עיתון וליחסים בין השלטון למו"לים, בעייתית. אחת הערובות להמשך קיומה של הדמוקרטיה היא זרימה חופשית, לא סטרילית, של קשרים ומידע בין גופי תקשורת לפוליטיקאים. אני מתקשה להבין את ההתלהבות שבה עיתונאים מתגייסים למסע צלב שמיועד להשמיד את העיתונות החופשית ולריב מר בין שני מו"לים, ריב שמחליש את העיתונות כולה.

     

    נתניהו קיבל מאדלסון מתנה: חינמון מטעם. המתנה שנתן אדלסון לנתניהו מעמידה בצל את המתנות שקיבל מאלוביץ'. מי שהדפיס והפיץ את החינמון היה "הארץ". אני קורא את "הארץ" באדיקות. ביקורת על המיזם של אדלסון מצאתי בעיקר לאחר שהמיליארדר הקיצוני־ימני רכש בית דפוס משלו ולא נזקק יותר לשירותי היומון.

     

    פתיחת תכנים של עיתון לחקירה פלילית יכולה להוביל אותנו לתרחיש הבא: יום אחד יחליט יועץ משפטי אחר, אובססיבי לגבי התקשורת כמו נתניהו, להורות על חקירת עורכי "דה מארקר", העיתון הכלכלי של "הארץ". הסעיף: סחיטה. הראיות: פרסומים יומיומיים שלחצו על היועץ להחמיר בתיק 2000. יש כאן לכאורה מניע כספי ברור, ושימוש כוחני, אלים, בכלי תקשורת. אני כמובן לא חושב כך: אני בטוח שכל עורכי וכתבי "דה מארקר" עושים את מלאכתם לשם שמיים. אבל יבוא יועץ ויאמר למה לא.

     

    נתניהו אמר השבוע בערב שכתבי האישום נגדו הם פגיעה בחופש העיתונות. על זה אמרו חכמים ממני, קודם חיסל את הוריו; עכשיו הוא מבקש הנחה בתור יתום.

     

    המלחמה נפתחת היום

     

    בני גנץ מתנהל במונחים צבאיים. כשנכנס לפוליטיקה, הניח שנכונו לו שני סוגים של הפתעות – הפתעה בסיסית והפתעה מצבית. קצת יותר מרבעון הוא על הכביש, תחילה במחשבות, ומזה חודש בדיוק במפלגה רשומה, ושום הפתעה בסיסית לא התדפקה לו על הדלת. הוא צייר עץ התפתחויות – גם זה מונח צבאי. כל מה שעשה וכל מה שהליכוד עשה לו ולשותפיו, מוזכר בעץ הזה.

     

    הפתעה מצבית הייתה הניסיון להפוך אותו, באיחור של 42 שנה, לעבריין מין. נאווה ג'ייקובס הייתה בת 14, תלמידה בבית הספר החקלאי הכפר הירוק. גנץ היה בן 17. לפי גרסתה, הוא חשף לעיניה את איבר מינו. גנץ לא זוכר אותה. חודש ימים ניסו עיתונאים למצוא אישוש לסיפור או מתלוננות אחרות. לא נמצאו כאלה, ולכן העיתונאים לא פירסמו. ואז הוציא את הסיפור הדובר של שרת התרבות מירי רגב. רצה לקלל, ויצא מברך. מעכשיו הסיפור הוא על רגב, לא על גנץ: היא חשפה את עצמה.

     

    המיזם המכונה כחול לבן נולד בספקנות. היה ספק אם גנץ ייכנס לביצה הפוליטית. "בני", אמר עליו אמנון שחק, "אוהב לשחות במים חמימים". היה ספק אם בוגי יעלון יצטרף. היה ספק אם לפיד יצטרף, אם אשכנזי יצטרף. רבים העריכו שנאום ההשקה שלו יפיל אותו. על פי הסקרים, הנאום הוסיף לו באותו לילה עשרה מנדטים.

     

    אבל כל זה היה תרגיל על יבש. המלחמה האמיתית נפתחת היום, עם החלטות היועץ המשפטי לממשלה. זה יהיה קשה, אכזרי ומנוול, משני הצדדים. גנץ לא יאהב את זה, אבל יעשה את מה שצריך. בסוף הוא חייל.

     

    היו לנו שלוש מפלגות מרכז שהמריאו, צללו ונעלמו – מפלגת המרכז, ד"ש וקדימה. מפלגת המרכז חיברה יחד שני גנרלים, איציק מרדכי ואמנון שחק, ושני פוליטיקאים, דן מרידור ורוני מילוא. מה שאיחד אותם היה השאיפה להחליף את נתניהו; מה שחיסל אותם היה חוסר הכבוד ההדדי.

     

    הקוראת א', שעבדה במטה הבחירות של מפלגת המרכז, שלחה לי את המודעה הבסיסית של המפלגה, תחת הסיסמה "שמים את המדינה במרכז": "צריך לבוא שינוי, גדול ואמיתי; כך אי־אפשר להמשיך: מוכרחים להחליף את ההנהגה.

     

    "הסכנה לא באה מבחוץ; היא באה מבפנים, מתוכנו. העם נקרע בין ימין ושמאל, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, ותיקים ועולים. הקרע הולך ומעמיק. האחריות העיקרית למצב הזה מוטלת על נתניהו. על פי נתניהו, הכל מותר כדי לשרוד בשלטון. מותר לשקר, מותר לעוות נורמות מקובלות, מותר להחריף את הפילוג בעם".

     

    20 שנה עברו מאז, ומעט מאוד השתנה בממלכת הקופירייטרים: אותה תחושת מיאוס; אותם משפטי תוכחה; אותו נתניהו.

     

    חינוך תחילה

     

    השמיכה האידיאולוגית שמכסה את המפלגה החדשה, רחבה מאוד. היא משתרעת ממיכאל ביטון היונה, המזרחי, החברתי, לבוגי יעלון. גנץ משוכנע שהוא מסוגל לגשר על הפערים. הלקחים שהפיק מההתנתקות, מעניינים: הוא משוכנע שאסור היה לשרון לפנות את הגבול עם מצרים ואת התוחמת הצפונית. שרון הלך בעקבות המודל שאימץ אהוד ברק בלבנון – נסיגה עד לקו הגבול הבינלאומי, בתקווה לסיים אחת ולתמיד את האחריות הישראלית לעזה. החזרה לקווי 67' בעזה חיזקה את התביעה הפלסטינית לחזרה לקווי 67' בגדה.

     

    הוא מאמין שלאחר לכתו של אבו־מאזן אפשר יהיה לפתוח בשיח חדש עם המנהיגות הפלסטינית בגדה. הוא לא מאמין בפתרונות חד־צדדיים. צריך לתת גיבוי ליוזמה הסעודית, ובמקביל לבנות בגושים.

     

    בסדר העדיפויות התקציבי שתציע המפלגה, טיפוח החינוך יוצב במקום הראשון, אחריו תשתיות לאומיות, במקום השלישי חוק ומשפט, במקום הרביעי דמוקרטיה ורק במקום החמישי ביטחון. תקציב הביטחון מובטח. צריך להיאבק על מה שלא מובטח. השקפת העולם הכלכלית של גנץ היא "קפיטליסט קשוב". זה אומר הסתמכות על כוחות השוק, לא על התערבות הממשלה. בכל מה שנוגע למקרו, גנץ הולך בעקבות נתניהו.

     

    יש לו גישה זהה לערבים ולחרדים. בשני המגזרים צומחות קבוצות שמבקשות להשתלב בחברה הישראלית. הוא בונה על האנשים האלה. חלק מהם עשויים להצביע בעד כחול לבן, למרות לפיד, למרות יעלון.

     

    כתבי האישום של נתניהו מחזירים אותו אל העמימות. לפיד ויעלון מטילים וטו על הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו כאשר מתנוסס מעליו כתב אישום בכפוף לשימוע. אין להם ויכוח עם גנץ על מה שיקרה לאחר השימוע: למרות שהחוק מאפשר המשך כהונה של ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום, מפלגת כחול לבן תפרוש. אבל הוא מתחבט בשאלה מה יעשה אם ייקלע למצב ביניים. נגיד שאין לו בלוק חוסם; נגיד שלמחרת הבחירות נתניהו מצלצל ומציב בפניו ברירה: או שנקים יחד ממשלת אחדות בת 70 מנדטים, או שסמוטריץ' יהיה שר החינוך.

     

    גדי איזנקוט הציע לחבריו במטה הכללי לשאול את עצמם שאלה אחת: מה נכון לעשות. לא מה נוח, לא מה מקובל – מה נכון. גנץ מנסה ליישם את הלקח הזה בפוליטיקה. אלא שהפוליטיקה איננה משחק על סכום אפס. במקרה שלנו, היא איננה משחק כלל.

     

    אני מגש הכסף

     

    הלילה יורד בהר הרצל בבת אחת. ערב יום הזיכרון, שעה לפני הצפירה, בית הקברות הצבאי מתכסה באפלה. רק נרות הזיכרון מרצדים בתוך בתי המנורה החומים שלהם, נר לכל קבר. פה ושם פוקדות משפחות את קבר יקירן. שעה מקודשת, אינטימית, חרישית. "היא לטקס תיכון", כתב אלתרמן ב"מגש הכסף".

     

    לפני שנים אחדות, בשעה הזאת, במורד המדרגות שמחברות בין מפלס למפלס, נתקלתי בצוות צילום מלשכת ראש הממשלה: אשת קשר, צלם סטילס, צלם וידיאו. מה אתם עושים פה, חברים, שאלתי. טקס יום הזיכרון מחר בבוקר. נכון, אמרו, אבל עוד מעט יגיע ראש הממשלה. הוא הולך לקבר של אחיו. כל הכבוד לו, אמרתי. זה הזמן הנכון להתייחדות. אבל מה אתם עושים פה? הוא בא להתאבל, לא להצטלם.

     

    הם חייכו כאומרים, מי ששואל שאלות מטופשות, מקבל תשובות מטופשות, ונבלעו עם ציודם בחושך. למחרת פורסם התצלום: נתניהו ורעייתו שרה, לבושים בשחור, חמורי סבר. צוות הצילום עשה את עבודתו כנדרש, ללא דופי. בבוקר נאם נתניהו בטקס. כמו בכל שנה, העלה על נס את מעמדו שלו כאח שכול.

     

    נזכרתי בצילום ההוא כשצפיתי בסרטון שפורסם השבוע בליכוד טי.וי, אחד מערוצי התעמולה שמפעיל נתניהו. הקריין, אבישי עברי שמו, קרא טקסט שהאשים את גנץ באחריות לכל פיגועי הטרור. ברקע רץ סרטון וידיאו מהחלקה בהר הרצל שבה קבורים הל"ה – לוחמי הפלמ"ח והחי"ש שנפלו בינואר 1948 בדרך לגוש עציון.

     

    הזעזוע היה כבד. לא בגלל השקרים – שקרים לא עושים יותר רושם על אף אחד – אלא בגלל התמונות: בתי הקברות הצבאיים נחשבו עד השבוע למקום מקודש; הניצול שלהם לסרטון תעמולה שבר קונצנזוס.

     

    נתניהו מיהר להתנער מאחריות: הוא לא ידע. סביר להניח שהפעם אמר אמת: כדי לאשר לפרסום סרטון כזה, צריך להיות אידיוט גמור, זר לחברה הישראלית, מורשתה וערכיה, ילדותי, גס רוח ואטום. אבל הסרטון לא עלה לשידור במחתרת: מישהו אישר אותו. מי אישר, נתניהו מסרב לומר. בהודעה שהוציא, אמר שהאחראים לסרטון הושעו מעבודתם, אבל לא אמר מי האחראים.

     

    לא נותר לי אלא לנחש: מי שאישר את זה גדל בבית שהתרגל שמותר לנצל הכל, גם שכול פרטי, גם שכול לאומי. אין קווים אדומים; אין בושה.

     

    בתחילת מערכת הבחירות הודיע נתניהו שהחליט לנהל את הקמפיין בעצמו. ההחלטה הייתה עדות נוספת לתהליך הארדואניזציה שעובר עליו: רק הוא יודע, רק הוא מבין, רק הוא יכול. על אחרים אי־אפשר לסמוך: הם טיפשים, חלשים, בוגדנים. זה אותו הלך רוח הרסני שהביא אותו להסתבכות בתיק 4000: ברגע שהתעקש לכהן בעצמו כשר התקשורת, לנהל בעצמו מגעים שמתורגמים למאות מיליוני שקלים, איבד את שכבות המגן שהיו מרחיקות ממנו את חוקרי המשטרה. אין לו את מי להאשים, אין לו עם מי לחלוק: הוא נחשף.

     

    בקמפיין הבחירות הנוכחי כל ההחלטות מתקבלות במעון ברחוב בלפור ובווילה בקיסריה. בכירי המפלגה, שבעבר חילקו ביניהם את העוגה – אחד מונה לראש המטה, שני לראש ההסברה, שלישי לראש יום הבחירות, רביעי לראש הארגון, חמישי לגזבר – נשארו מאחור. השרים נצטוו לקרוא דפי מסרים שהוכתבו להם, או לסתום את הפה. נתניהו לא מתייעץ ולא מדווח. אין להם חלק ונחלה בבחירות האלה, לבד אולי משר התיירות, יריב לוין.

     

    מי שאוכל לבד, מת לבד, אומר פתגם צה"לי ישן. "השרים בורחים", אמר השבוע אחד מבכירי המפלגה. "אחריהם בורחים ראשי הערים וחברי הכנסת. הם לא ששים להגן עליו". מכיוון שהם פנויים מעבודה, מתגנבות לליבם מחשבות. יש כאלה שהגיעו למסקנה שעדיף להם ולמפלגתם להפסיד בבחירות. גנץ יכהן שנתיים־שלוש, מקסימום ארבע. הרבה הקואליציה המפוצלת שלו לא תוכל לעשות. אחר כך יחזור הליכוד לשלטון, רזה, רעב, מלא אמביציה, ובלי נתניהו. ייפתחו אפשרויות חדשות, תפקידים חדשים. ענן הפלילים יוסר. הליכוד הוא מפלגה חזקה: כמה שנים באופוזיציה רק ייטיבו איתו.

     

    nahumb@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 28.02.19 , 18:44