שום דבר לא הכין את אמירה תאומי ואחותה עינת למותו של אביהן. גם לא השנה וחצי בהן שהה עודד תאומי במוסד סיעודי. "בחודשים האחרונים מצבו של אבא השתפר", אומרת אמירה. "היו ימים טובים יותר וימים פחות, אבל התעודדנו. הייתי אצלו ביום חמישי ודיברנו על יום השנה השביעי למותה של אמא. סיפרתי לו מה קורה בלהקת המחול הקיבוצית (אמירה היא מנכ"לית הלהקה, י"ב), ולאן אנחנו נוסעים להופיע בחו"ל. הוא זכר הכל והתעניין. הבטחתי לו שאבוא לבקר אותו שוב בשבת, ואז, ביום חמישי בלילה, התקשרו לאחותי עינת. לא אמרו לה במפורש שהוא נפטר, רק שמצבו לא יציב. היה לנו ברור שכבר אין לנו אבא. אני מתנחמת בעובדה שהוא מת מדום לב בשנתו ולא סבל".
אנחנו מדברים והדמעות חונקות את גרונה. "אני אוהבת אותו אהבת נפש", היא אומרת. "דיברנו על כל דבר. התיאטרון היה הדבר הכי חשוב לו בעולם, אפילו יותר מאיתנו. קראו לי הבת של אבא, כי הייתי קרובה אליו. ראיתי את כל ההצגות שבהן שיחק, ואפילו החזקתי לו את הטקסט כדי שילמד אותו עוד לפני שלמדתי לקרוא".
איזה מין אבא הוא היה?
"הוא לא נכח הרבה בבית בילדות שלי, אבל כשהוא היה — הוא היה אבא נהדר. סיפר לנו סיפורים ובישל. הוא היה טבח מדהים. באחד מימי ההולדת שלי הוא הכין דוכן פלאפל בבית וחילק לכל הילדים. הערצתי את אבא. לפני יציאה של הצגה חדשה הכל היה קודש לתיאטרון. היה צריך ללכת על קליפות ביצים כדי לא להפריע לו. הוא היה עושה מחקרים מטורפים על כל תפקיד".
בשנים האחרונות לחייו הוא כעס לא פעם על כך שהוא לא משחק.
"אל תמשוך אותי לדבר על הסוף שלו בתיאטרון".
אמירה ואחותה עינת, פסיכולוגית קלינית במקצועה, מלאות התרגשות מהחום והאהבה להם הן זוכות מאז מותו של אביהן. "אני רוצה להגיד תודה", היא אומרת. "אנחנו מקבלים חיבוק אדיר מכל העולם, לא רק מהארץ. ההספד של הנשיא פשוט ריגש אותנו. קראנו אותו ובכינו, וגם הקאמרי התגייסו במאה אחוז. זה מזכיר לנו שהוא נגע באמת בכל כך הרבה אנשים וריגש אותם, ושכל אחד זוכר ממנו משהו שיישאר לנצח".
ממלכתי תמורת תפקיד
עודד תאומי לא פחד מהמוות. השנים הארוכות בהן התמודד עם מחלת הסרטן והשנה וחצי האחרונות בהן אושפז במוסד סיעודי, הכינו אותו לרגע הזה. הוא בעיקר התגעגע בכל מאודו לבמה, לתפקידים שעוד חלם לשחק למרות מצבו הפיזי. "הייתי אצלו לפני כמה זמן", מספר חברו הטוב עודד קוטלר. "הוא היה בכיסא גלגלים. ישבנו איתו בחדר האוכל, ואמרתי לו, 'דדי, אני נוסע ללונדון לראות קצת תיאטרון'. 'אוי, אני מקנא בך', הוא אמר. שאלתי, 'מה להביא לך משם, והוא צעק, 'תפקיד טוב'".
בחמישי בלילה, בגיל 81, מת תאומי, מענקי השחקנים הישראלים בכל הזמנים. אחרי יותר משישים שנות רומן מלא תשוקה עם התיאטרון הישראלי הוא הותיר אחריו עשרות תפקידים נהדרים, שתי בנות אהובות, אמירה ועינת, ושני נכדים, עומר ואלעד.
"נורא אהבתי אותו, לבי נשבר עם מותו", אומר המחזאי מוטי לרנר, שהקפיד לבקר את תאומי מדי שבת והקליט את השיחות ביניהם למען הדורות הבאים. "דיברנו הרבה על הפחד מהמוות. במוסד בו שהה מת כל שבוע מישהו, וראיתי איך הוא חווה את המוות של האחרים. הוא אמר לי שהוא יודע שהמוות שלו הולך ומתקרב. 'המוות לא מפחיד אותי', הוא אמר, 'כי אלוהים שאיננו — מחכה לי'. הוא חזר על המשפט הזה פעמים רבות בשיחות שלנו. הייתה לו תחושה שהאלוהים, איתו ניהל יחסים אמביוולנטיים, מאוד נוכח בחיים שלו. הוא היה שפוי ומרוכז ורציונלי, הייתה לו דעיכה גופנית אבל הוא היה ממוקד בשאלות היסוד".
למה הוא השתוקק במיוחד?
"לשחק. היו לו שלושה תפקידים בשנים האחרונות, השחקן ב'המלביש', ניקסון ב'ניקסון ופרוסט' והסנטור ב'ערי מדבר אחרות' בהבימה, אבל היו לו חלומות גדולים על המלך ליר. כאב לו שהשחקנים שעבדו איתו בקאמרי לא באו לבקר אותו. הרמתי טלפונים לשחקנים ואמרתי, 'חברים תבואו לבקר, הוא זקוק לביקורים שלכם'. הוא אמר הרבה, 'אל תעזבו אותי', אבל למרות הסבל הגופני הנורא, הוא מיעט להתלונן".
גם קוטלר מספר שתאומי סבל מהעובדה ששיחק מעט בשנים האחרונות. "גם אני מרגיש את זה על בשרי", הוא אומר. "הזקנים הם לא הדבר שמעורר תיאבון גדול אצל מנהלי התיאטראות. אבל למרות הכעס שלו, בקאמרי חיפשו לו תפקידים גם בזמן שהוא כעס עליהם. הם העריכו אותו מאוד וידעו כמה הקהל אוהב אותו, אבל זה לא תמיד הסתייע".
"גבוה, יפה, מלא קסם"
סיפור חייו של תאומי, בנו של השחקן מאיר תאומי ואחיינו של יעקב טימן, מייסד תיאטרון האוהל, היה רצוף מאבקים וניצחונות. בגיל עשר איבד את אביו, שנרצח בפיגוע כשהופיע במועדון גן הוואי בתל־אביב. אז גם החליט ללכת בדרכי האב ולהיות שחקן. "דדי היה מצד אחד איש עם שמחת חיים, נהנתנות, והערצה של אנשים אליו", מספר קוטלר. "החצי השני היה עודד תאומי היתום, שאביו נגזל ממנו בילדותו. את האב הזה הוא לא הפסיק לחפש כל חייו".
לאחר שירות בלהקת פיקוד מרכז, יחד עם עודד קוטלר ואילי גורליצקי, למד תאומי משחק בסטודיו של פיטר פריי, זכה במלגה ונסע ללמוד משחק בניו־יורק, בין השאר בסטודיו של לי שטרסברג. בשנת 1958 הצטרף לתיאטרון הקאמרי וגילם בו יותר ממאה תפקידים מרכזיים, ביניהם יוג'ין ב"מלאך האבן", ז'אק ב"כטוב בעיניכם", טריגורין ב"שחף", קוריולנוס ב"קוריולנוס", יאגו ב"אותלו", קסטנר ב"קסטנר", אלן טיורינג ב"לשבור את הצופן", ריצ'רד ב"ריצ'רד השלישי", האדמו"ר ב"שיינדלה", וילי לומן ב"מותו של סוכן" ואלוהים ב"אוי אלוהים" של ענת גוב. במקביל השתתף בתוכניות טלוויזיה ("הספינה המזמרת", "כתב פלילי") ובסרטים רבים, בהם "תעלת בלאומילך", "מבצע יהונתן", "מינכן", "הם היו עשרה" ו"ציפורי חול" של אמיר וולף, שהיה תפקידו האחרון.
גילה אלמגור שיחקה עם תאומי אולי יותר מכל שחקן אחר. בצעירותם הם היו זוג הנאהבים האולטימטיבי של התיאטרון הישראלי המתהווה. "היינו קבוצה של אנשים צעירים שחלמו על תיאטרון", היא מספרת. "בחברה שלנו היו גם עודד קוטלר, אילי גורליצקי ותרצה אתר. עודד היה הראשון מהחבורה שפרץ. היו לו את כל הנתונים להצליח: יפה תואר, גבוה עד לשמיים, כריזמטי, מוכשר מאין כמוהו".
נשארתם בקשר גם בשנותיו האחרונות?
"צילצלתי מדי פעם להתעניין בשלומו. הוא היה נורא בודד משום שאנשים לא באו לבקר אותו וכמעט ולא צילצלו. כשאתה משחק בהצגה, השחקנים הם כמעט כמו משפחה, אבל ברגע שההצגה נגמרת, הדרכים נפרדות".
נועם סמל, מנכ"ל הקאמרי לשעבר, ליווה את תאומי יותר מ־25 שנים. "התפקיד הכי גדול שלו היה 'קסטנר'. עובדה שאת המחזה הזה לא עשו עד היום", הוא אומר. "אני לא אשכח אותו גם ב'אוי אלוהים' של ענת גוב. ענת מחתה אז, יחד עם איתי טיראן, נגד ההליכה לשחק באריאל. כמה ימים אחר כך הועלתה ההצגה בקאמרי. חבר'ה מכהנא חי באו לפוצץ את ההצגה. זיהיתי בקהל את איתמר בן גביר. אמרתי לדדי, 'אם פורצת מהומה אתה לא מתערב'. הם התחילו לצעוק 'בוגדים', ואז עודד פצח במונולוג: 'אתם אומרים לי בוגדים? אני איבדתי את אבא שלי בגיל עשר מירי של ערבי! אתם בוגדים. בוגדים בתיאטרון העברי, בתרבות העברית'. כל הקהל עמד, מחא לו כפיים וצעק לחבר'ה מכהנא חי 'צאו החוצה'".
גם קוטלר מלא שבחים על איכויותיו של תאומי כשחקן. "כשדדי עלה לבמה בפעם הראשונה, הוא גרם להלם לקהל הישראלי כי עלה לבמה צבר גבוה, יפהפה, מלא קסם אישי, כישרון טוטאלי וספונטניות", הוא אומר. "הקהל התאהב בו ממבט ראשון ועד לשנותיו האחרונות: 'ניקסון' שגילם בהצגה שאותה ביימתי, הוא איש לא סימפטי, נוכל, ועודד הצליח לחבב אותו על הקהל. כשהוא עלה לבמה לקוד קידה, הקהל פשוט הריע לו. אז ראית שחינו לא סר".
מלבד התיאטרון, משפחתו של תאומי הייתה כל עולמו. מותה של חווה אשתו, לה היה נשוי 52 שנים, לפני כשבע שנים, טלטל אותו. "זה קשה", אמר פעמים רבות, "זה חלל קשה, כמעט בלתי אפשרי, שלא ניתן לבטא אותו במילים, אבל אני אמשיך בחיים למען הבנות שלי".
תאומי לא ויתר כמעט על שום ההצגה, גם כשטופל בסרטן. "גם כשהייתי בתוך הטיפולים, עליתי לבמה עם קטטר. אני מהשחקנים האלה שחושבים שההצגה חייבת להימשך בכל מחיר", אמר.
"הייתה בינינו שותפות משמעותית ביצירה שהפכה לידידות נפש, שלא הייתה לי עם שום שחקן אחר", אומר מוטי לרנר, שכתב את "קסטנר" בה שיחק תאומי את התפקיד הראשי. "למדתי ממנו איך בונים דמות ויוצרים מערכת יחסים בינה לבין דמויות אחרות. הוא תמיד חיפש את שכבות העומק של הדמות, גם ברמה הפסיכולוגית, ברמה הקיומית ובהקשר ההיסטורי־פוליטי. אין מה להגיד, הוא היה פשוט אישיות יוצאת דופן בקרב שחקני התיאטרון הישראלי בששת העשורים האחרונים".
