שני 27 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סבר פלוצקר
    חדשות • 02.03.2019
    איפה נולדה האובססיה
    סבר פלוצקר

    איפה ומתי החלה האובססיה התקשורתית של נתניהו?

     

    אני יודע את התשובה, כי הייתי שם. חודשים לפני הוצאתו לאור של הגיליון הראשון של החינמון, ישבתי לשיחה עם המיליארדר היהודי־אמריקאי, בעל בתי קזינו ותומך נלהב של נתניהו, שלדון אדלסון. במהלך השיחה אמר לי אדלסון, ללא כחל וסרק, ישר בפנים: “אני מתכוון להוציא לאור את ״ישראל היום״ כדי להרוס את העיתון שלך, 'ידיעות אחרונות', וכדי להבטיח את ניצחונו של נתניהו בבחירות הבאות ואת שלטונו כראש הממשלה לשנים רבות” (אני מצטט מזיכרון, איני מקליט שיחות).

     

    “אל תנסו לעצור אותי", הוסיף אדלסון, “אני מיליארדר עם הרבה מאוד משאבים ועם אידאולוגיה ביחס לתקשורת בישראל ומוכן להשקיע הרבה יותר ממה שיש לך ולמו״ל שלך”. אמר - ועשה.

     

    אדלסון לא שולט בעברית וברזי הפוליטיקה הישראלית. מגרונו דיבר המפעיל הרחוק והנערץ, בנימין נתניהו, אז עדיין ראש האופוזיציה ושנה לאחר מכן ראש הממשלה.

     

    בתריסר שנות קיומו של ״ישראל היום״ השקיע בו אדלסון - לדרישת נתניהו - קרוב למיליארד ורבע שקל כדי להמליך את ביבי וכדי להבטיח שלא יודח בבחירות.

     

    לשם כך היה עליו להזיז את הציבור הישראלי ממרכז שפוי לימין קיצוני, ולפגוע כלכלית קשה מאוד במתחרה האובייקטיבי החזק שלו בשוק העיתונות, "ידיעות אחרונות".

     

    למו"ל "ידיעות אחרונות" לא היו ואין משאבים כמו לאדלסון, ששוויו נטו מוערך ב־136 מיליארדי שקלים. העיתון שלי מנהל עד עצם היום הזה מלחמת הישרדות קשה, אכזרית. עובדיו משלמים את מחירה מול חינמון המחולק לכל דורש במאות אלפי עותקים, ללא שום חשבון כלכלי, והמשרת את האינטרס של ראש הממשלה וחוג נאמניו. נתניהו אמנם מתלונן עכשיו על אכיפה בררנית, אך מה שמפתיע ומקומם הוא שביטאון תעמולתי מפלגתי, המשועבד לשירותו, לא נחשב על־ידי מבקר המדינה למימון בחירות אסור - וממשיך להפיץ תעמולת בחירות באין מפריע גם ב־2019.

     

    כמובן שאין בכך כדי לטהר את ההתנהלות של נוני מוזס מול ראש הממשלה, התנהלות החשודה בפלילים בכפוף לשימוע. לפי כתב החשדות, מוזס הציע לביבי עסקה אפלה של תן וקח, הקמה ונופלת על אמון הדדי. אישית, נבצר מבינתי איך בכלל יכול היה מוזס לתת טיפה של אמון אישי באותו ביבי, ששמו הולך לפניו כסמל של חוסר יושר ואפס אמינות.

     

    אבל - ויש כאן אבל - המו״ל שלי פעל תחת חשש קיומי כבד לעתיד העיתון, שהוא אחד מרכיבי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. הוא פעל מול יריב כוחני והרסני חסר עכבות וחסר מגבלת כסף. מה גם שמבחינת "ידיעות אחרונות", השיחות בין מוזס לנתניהו לא שינו דבר. הדיווחים והפרשנויות של עיתונאי "ידיעות אחרונות" לא הוזזו במילימטר (טענה כזו גם לא מופיעה בכתב החשדות) ולא נוצר שום קו תקשורת בין לשכת ראש הממשלה לבין העורך הראשי הקודם של העיתון. לנתניהו לא ניתנה אפילו אשליה של דריסת רגל בעיתוננו.

     

    כפי שכתבתי כאן לפני שנתיים, בשבוע בו נחשפו החקירות והקלטות, נכון יעשה מוזס אם ישעה את עצמו מתפקיד העורך האחראי של העיתון עד סיום ההליכים המשפטיים.

     

    ועם זאת, נא לא לשכוח: מקור ההשחתה בפרשת נתניהו והתקשורת נמצא בווילה בקיסריה ומעבר לים, במדינת נבאדה הרחוקה והמוגנת. בארה״ב הדמוקרטית, למשל, צריך מו״ל של עיתון פוליטי החי בארץ אחרת להירשם כסוכן זר.

     

    כאשר המרכז הישראלי המדיני המתון מנסה להסביר לעצמו את תוצאות הבחירות בעשור שחלף, ואת הנהירה של חלק לא מבוטל מהציבור לימין יותר קנאי, הוא מתעלם מהתפקיד המכריע שהיה בתזוזה זו להופעת ״ישראל היום״. כאילו המסה האדירה, מאות אלפי העותקים של בטאון מפלגתי אישי, המחולקים חינם מדי יום ביומו במימון של מולטי־מיליארדר, המתרוצץ במטוסיו בין מקאו, סינגפור ללאס־וגאס, לא השפיעו כאן על איש.

     

    מצמרר אותי לדעת שהם כן השפיעו.

     

     


    פרסום ראשון: 02.03.19 , 23:25