כבר שנים אני מוצא שוב ושוב נקודות זכות לבנימין נתניהו. הוא לא מפלצת. הוא אחד המדינאים החשובים שקמו לישראל. העשור האחרון היה מהטובים שהיו לישראל. המשק משגשג. הנבואות על בידוד בינלאומי התנפצו. היחסים עם מדינות רבות פורחים. לקשר המיוחד עם נשיא רוסיה יש משמעות אסטרטגית.

אבל לאותו נתניהו קרו דברים לא טובים בשנים האחרונות. לא מדובר רק במתנות. לא מדובר בסיגרים. מדובר במעשים הרבה יותר חמורים. אפשר לטעון שזה לא פלילי. יכול להיות. אבל זה מושחת. וחמור מכך, ההישגים של נתניהו לא יכולים להסתיר את המשברים שהוא יוצר לטווח הארוך. כך היחסים ההולכים ונהרסים עם יהודי ארה"ב. כך הכניעה לחרדים, שהמשמעויות ארוכות הטווח שלה הרסניות. כך הפלגנות וההסתה שהוא יוצר בין יהודים ליהודים. כך היחס לערביי ישראל, שהוא מתעקש להפוך אותם להרבה יותר מנוכרים. וכך, כאשר הוא מוביל אותנו למציאות דו־לאומית.

לנתניהו יש גם טענות מוצדקות למערכת המשפט. כתבתי אותן בעצמי. אלא שכל הפגמים של מערכת המשפט לא יכולים להסתיר את העובדות — לא הערכות — שמתגלות בהתנהלותו. ההמלצות לכתבי אישום, שנכתבו בזהירות מופלגת, מותירות תחושה קשה. הרי איש אמונו, אביחי מנדלבליט, הוא שכתב את ההמלצות. כן, הייתה כאן אוליגרכיה, ויש לה עדיין השפעה. כן, היא ראויה לביקורת. אבל נתניהו הופך לבעיה הרבה יותר חמורה. במערכת המשפט מדובר בפגמים שראויים לחשיפה, לביקורת, לתיקון. התנהלות נתניהו נגד המערכת, ונגד כל מי שמסרב להיות חסיד מושבע שלו, עלולה להוביל לחורבן הבית.

יש מי שיאמר: רגע, רגע, הרי אתה מיידה אבנים כאשר אתה יושב בבית זכוכית. הרי יש המלצה להגיש כתב אישום בשוחד נגד מו"ל העיתון שבו אתה כותב. אז לא, אין לי שום כוונה להתעלם. זה כואב. זה מטריד. אלא שיש הבדל של שמיים וארץ בין התנהלות נתניהו לבין התנהלות נוני מוזס. משום שהשיחות שהוקלטו ונחשפו הן עניין אחד, והתפקוד של העיתון הוא דבר אחר. מרגע שפרצה הפרשה, העיתון הוכיח שהוא מסוגל לעמוד במבחן. לא היו שום הנחות. נתניהו כפה את דעתו על כל שרי ממשלתו ועל כל בכירי מפלגתו ועל כל חברי הכנסת. בעיתון שבו הדברים הללו נכתבים, קרה דבר הפוך, גם כאשר נחשפה הפרשה שהפכה לתיק 2000 וגם בימים אלה. אין כפייה. אין צנזורה. יש כתיבה חופשית. וגם קריאות למוזס להשעות את עצמו עד להסרת החשדות פורסמו ומתפרסמות בעיתון הזה. החופש הזה הוא גאוותנו. נשמת קיומנו. ובכל יום נתון יש בעיתון הזה מגוון דעות, שלא קיים בשום עיתון אחר בישראל.

יש עוד הבדל. "ידיעות אחרונות" הוא עיתון פרטי. והוא עמד ועומד במבחן. נתניהו הוא איש ציבור, וכל המשאבים שבהם הוא שולט הם ציבוריים. והוא לא עמד במבחן. הוא הפך את שריו למריונטות. בשיחות בארבע עיניים הם אומרים דבר אחד, ובהופעות בתקשורת הם אומרים דבר הפוך. יש את נתניהו המדינאי — עם הישגים שראויים להוקרה. ויש את ביבי הפוליטיקאי, שפוגע באינטרס הלאומי ועלול להוביל את כולנו אל סף מלחמת אחים.

לא הצבעתי לנתניהו, אבל תמכתי בו בנושאים רבים. גם בענייני מערכת המשפט. ודווקא משום כך אני יכול להרשות לעצמי לבקש: אנא ממך, זו הזדמנות היסטורית לעשות דבר חשוב למען המדינה שאתה אוהב. אל תהרוס את מה שעשית. ועשית הרבה. אנחנו רוצים לזכור את המדינאי. אתה לא יכול לגרור את כולנו למאבק שבו יהיו רק מפסידים. עדיין לא מאוחר לעסקה, שעיקרה פרישה תמורת סגירת תיקים. אם המדינה יקרה לך, אז אנא עשה מעשה. גם למעננו. גם למענך.