השירות הצבאי של "צוות אליהו" מסיירת גולני היה קשה ומסוכן: אימונים מפרכים, שהות ממושכת בשטחים וגם כמה מבצעים עלומים שאסור לדבר עליהם. אבל בשבוע שעבר, רגע לפני השחרור, עסקו לוחמי הצוות במשימה החשובה ביותר בקריירה הצבאית שלהם: הקמת פינת הנצחה.

זה קרה מחוץ לבסיס הטירונות של החטיבה, לא רחוק מהיישוב רגבים. חברי הצוות עמלו כל השבוע כדי לסלול שבילי הליכה, לנטוע עצים וספסלים ולהעמיד במרכזם אבן גדולה שעליה הכיתוב, "סמ"ר שילה סימן טוב, סמ"ר שטו טספו וסמ"ר בר יעקוביאן. לוחמי סיירת גולני שנפלו בדרכם להגן על ארץ ישראל ויושביה. לוחמים שמחים, יפים ואהובים".

שילה, שטו ובר נהרגו בתאונת דרכים לא רחוק משם, על כביש 6, לפני כשנה. הם השאירו מאחוריהם שלוש משפחות אבלות ועוד משפחה אחת מרוסקת, משפחת צוות אליהו. מאז, עושים חבריהם לנשק כל מה שביכולתם כדי לשמר את זכרם. "הדבר שהכי חשוב לנו", הם אומרים, "הוא להמשיך להאיר את האור שלהם".

"בר לא ענה"

בשבוע שעבר, רגע לפני הבקו"ם והטיול למזרח, נפגשנו עם חמישה מחברי הצוות: ניר כפרי מכרכור, יונתן חייק וגבריאל בודקוב מירושלים, אביחי מועדה מצופים ורועי כהן מרמת־גן. שלושה חובשי כיפה, שניים מהם כבר נשואים, השלישי התארס רק לפני שבוע. "חצי מהצוות שלנו דוסים", הם מחייכים. "יש אצלנו חתונה כמעט כל שבוע". לשיחה הצטרף גם סגן אליהו גיא, אליקו הם קוראים לו, מפקד הצוות שגם הוא חובש כיפה וגדל בבית אל. בחור ביישן שהשקט שלו מסתיר עוצמות אדירות.

הם התחילו מסלול לפני שנתיים וחצי, 21 חיילים זרים זה לזה. טירונות, אימון מתקדם, אימוני לוט"ר, לוחמת תת־קרקע, שדאות, ניווטים. הוכשרו להיות הצוות המוביל של החטיבה, זה שהולך תמיד ראשון. "משפחה", הם עונים פה אחד כשהם נשאלים על מהות הקשר ביניהם. "עברנו הכל ביחד".

אבל שום דבר לא הכין אותם ל־13 בפברואר, 2018. כשהם נשאלים על אותו יום הפנים ננעצות ברצפה, החיוך כבה. "הצוות נסע בערב בהאמרים מבסיס שרגא בצפון לבסיס קדומים בשומרון", משחזר אביחי. "אני כבר הייתי בקדומים וחיכיתי להם. בשלב מסוים שילה התקשר אליי וסיפר שהם בדיוק יצאו מתחנת הדלק ועלו על כביש 6. עשר דקות אחרי זה קרתה התאונה".

בר יעקוביאן ז"ל

שלושת רכבי ההאמר הכבדים, הפתוחים, נסעו בשולי הכביש המהיר במהירות של 70 קמ"ש. משאית שנסעה אחריהם פגעה בהאמר האחרון, שמעוצמת הפגיעה עף קדימה ופגע בהאמר האמצעי בשיירה. גם ההאמר הראשון ניזוק.

גבריאל, שהיה בהאמר האחורי, זוכר "בום. פיצוץ ענק. שרשרת של התנגשויות, הכל מעורבב". הוא נלכד בתוך הרכב ושבר את שתי רגליו. במושב לידו ישב בר. הוא נהרג. "אם במקרה הייתי יושב במושב השני, היית מדבר עכשיו עם בר במקום איתי", הוא אומר בחיוך עצוב.

"הייתי מכווץ בתוך הרכב, כשהמשאית מעלינו", הוא ממשיך. "הסמל של הצוות, שישב לפניי והצליח לחלץ את עצמו, לא הבין למה אני לא יוצא. אמרתי לו שאני לא מצליח לזוז. הוא הצליח לפתוח לי את החגורה והוציא אותי. היה שם בלגן, רעש, צפירות, צעקות. קראתי לבר והוא לא ענה. הבנתי שהוא לא חי".

יונתן, שהיה בהאמר הראשון בשיירה, נפצע קל. "הבנו שלבר אין סיכוי. אחרי כמה דקות הגיע פרמדיק ואמר לנו שבר...", הוא לא מצליח להשלים את המשפט. "בשלב הזה איבדתי את זה, לא הייתי מחובר".

שטו, שישב בהאמר האמצעי, נהרג גם הוא. שילה הועף החוצה מהרכב, רגליו נלכדו בתוך הפח המעוקם. הוא היה בהכרה, הוגדר כפצוע קשה, ולכולם היה ברור שייצא מזה. "אם מישהו יכול לשרוד דבר כזה, זה שילה", אומר אביחי. אלא ששילה לא שרד. אחרי שבוע בטיפול נמרץ נאלצו הרופאים להכריז על מותו.

שילה סימן טוב ז"ל

ההרוגים מייצגים מיקרו־קוסמוס ישראלי: בר, מושבניק מנתיב השיירה שבגליל המערבי, המשפצ"ר (משפר ציוד) הטוב ביותר של הצוות, זה שהציוד שלו תמיד טיפ־טופ. הוא שימש כקלע חוד, זה שהולך בראש הכוח ומנווט אותו ליעד, וכולם הלכו אחריו בעיניים עצומות. הילד של אמא, רותי, שחברי הצוות מתקשרים אליה מאז בכל יום שישי ומאחלים לה שבת שלום; שטו, תמיד מחייך, שהשטויות שלו היו גורמות לו לספוג עונשים מהמפקדים. בן למשפחה שעלתה מאתיופיה וגרה בפתח־תקווה. אביו חזר לאתיופיה בשלב מסוים ושטו מצא עצמו כגבר של הבית, דואג לאחיו ולאמו. "ילדות לא פשוטה", אומר אביחי. "שטו היה יכול להגיע למקומות לא טובים, אבל עשה סיבוב של 180 מעלות"; ושילה, הספורטאי, המדריך מבני עקיבא, שתמיד השמיע מוזיקה ועשה צחוקים, ולמרות הכל נותר ביישן וצנוע. יהי זכרם ברוך.

"כולם בוכים"

הידיעה על תאונה בכביש 6 שבה היו מעורבים חיילים החלה להתרוצץ באתרי האינטרנט ובקבוצות הווטסאפ. אביחי, שכזכור המתין לחברים שלו בבסיס בקדומים, עשה אחד ועוד אחד. "בהתחלה היה חוסר ודאות נוראי", הוא מספר. "כשהודיעו שיש הרוגים בלי לומר את השמות, מבחינתי כל הצוות נהרג".

אשטו טספו ז"ל

ניר בדיוק היה בבית של חברה שלו. "לאט־לאט אתה מבין שמדובר בחבר'ה שלך", הוא מספר. "בהתחלה החזקתי את הדמעות, לא ידעתי איך לאכול את זה. היו ארבע שעות שבמהלכן ניסיתי להבין מי נפגע, מה קרה. אתה אוגר את זה". אבל אז, ב־22:07, אחד החבר'ה שיגר הודעה קולית בקבוצת הווטסאפ של הצוות. "הוא אמר מה קרה וגם מי נהרג", מספר ניר. "שמה נפתח הסכר. עד אז הצלחתי להתאפק, חשבתי שאולי מגזימים. אבל ברגע ששמעתי את השמות זה היה גדול ממני".

הבכי הוא חלק אינהרנטי מההתמודדות שלהם עם האובדן. הם גדולים, חזקים, קשוחים — אבל כופרים בדמות הלוחם המסורתית, שלא מזילה דמעה. "במקרה כזה אף אחד לא גבר", מסביר אביחי. "כולם בוכים".

לאחר הלוויות, אחרי שקמו מהשבעות, החזירו אותם לעניינים. איש לא ויתר להם על הפעילות בקו, אבל מדי פעם הם היו עושים הפסקה ומתכנסים לשיחה. "עצור תאונה", הם קוראים לזה. "זו הייתה הזדמנות לפרוק. הצפנו זיכרונות, דיברנו מלא", אומר יונתן.

רועי: "לפני החתונה הראשונה של אחד מהחבר'ה, עשינו מסיבת רווקים בווילה. ישבנו כולנו בג'קוזי והתחלנו לדבר, מוזיקה, שמחים וזה. ואז פתאום הפסיקה המוזיקה והתחלנו לדבר על שילה, שטו ובר. כולם התחילו לבכות".

אביחי: "קשה לסחוב את זה. כשאתה משתף זה עוזר לפרוק".

אביחי: "אתה יכול להיות לוחם, לא לפחד מכלום, הכי מקצועי, ראש בקיר, ומצד שני גם להתרגש ולבכות".

ניר: "זה הגולנצ'יק האמיתי".

מי שניווט אותם בהתמודדות הלא־פשוטה היה אליהו, המפק"צ. "אחרי שקורה דבר כזה, כל המבטים מופנים אליך", הוא אומר. "ברגעים כאלה, לא משנה מה תגיד, משנה מה תעשה". אליהו המשיך לפקד אבל ידע גם לשחרר. "מותר להיות חלש, מותר לכאוב", הוא אומר. "אבל כשאני חזק, בוא נראה מי יוכל לעמוד מולי".

הם הבינו שעומדות בפניהם שתי אופציות: להתפרק או להתאחד. "בחרנו להתאחד", אומר רועי. "זה נשמע כמו סיסמאות, אבל זה פרקטיקה של יומיום", אומר גבריאל. "כשנותנים לנו משימות אנחנו לא מתבכיינים, אלא אומרים, 'נעשה את זה בשבילם'".

יונתן: "המפקדים רצו שנחזור לשגרה, אבל לנו היה חשוב לחזור לשגרה ביחד. שיתפנו הרבה, דיברנו, עשינו שיחות צוות, עשינו שבתות ביחד, זה הרגיע אותי".

נהג המשאית שפגע בשיירת ההאמרים הוא ערבי ממזרח ירושלים. בהתחלה, הם היו משוכנעים שמדובר בפיגוע. "זה היה נוח לנו לחשוב ככה", מודה יונתן. אלא שככל הנראה, מדובר פשוט בתאונת דרכים (משפטו של הנהג הפוגע עודנו מתנהל). בעקבות התאונה אף שונו הנהלים בצה"ל והאמרים אינם מורשים לנסוע עוד בכביש 6.

"הרגשתי שהם הלכו סתם, על שטות", אומר אביחי. "אלה חיילים קרביים שהתפקיד שלהם זה להילחם, בשביל זה הם התאמנו, ובסוף הם הלכו על פארש".

יונתן חושב אחרת. "מבחינתי זה לא איפה הם נפלו, אלא איזו אישיות הייתה להם ומה הם השאירו אחריהם", הוא אומר.

במקביל להתמודדות הפנימית, סחבו עימם במעלה הדרך גם את המשפחות. את הבית של משפחתו של שטו שיפצו בעזרת תרומה שגייסה עמותת יוצאי היחידה, את רותי אמא של בר הם מבקרים בכל הזדמנות, ולפני כמה שבועות עשו כולם שבת אצל משפחתו של שילה. "זו השבת שהיה לנו הכי קל לארגן", אומר גבריאל. "אף אחד לא עשה בעיות, ישר כולם הגיעו".

ללא קרדיט

במהלך אשפוזו של שילה בבית החולים, יצא לגבריאל להחליף מבטים עם בת דודתו, אביה. כמה ימים אחרי זה שילה הופיע בחלומו ורמז לו שילך על זה. לפני חודשיים, גבריאל ואביה התחתנו. במהלך החופה, החל לפתע לרדת גשם, כאילו יש מי שבוכה איתם בהתרגשות מלמעלה. •