{ }
שבת 07 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אלכס קולומויסקי
    24 שעות • 03.03.2019
    לא תדירו אותנו
    כבר שנתיים שאלינור דוידוב עוקבת אחרי כל מקרה של הדרת נשים בישראל. ולא תאמינו כמה עבודה יש לה. בתחבורה הציבורית, באוניברסיטה, בחוף הים, בצבא: בישראל 2019 עדיין מקובל להפלות נשים במרחב הציבורי. רגע לפני יום האישה הבינלאומי — דוידוב, מנהלת תחום הדרה בשדולת הנשים, קוראת לציבור הישראלי להפסיק לעצום עיניים. פרויקט מיוחד של "ידיעות אחרונות" ושדולת הנשים
    אלינור דוידוב

    דמיינו לעצמכם שמחר בבוקר, בדרככם לעבודה, תתבקשו להיפרד מהאישה שלצידכם, כדי שהיא תלך ברחוב אחר, מקביל, למען הצניעות. דמיינו לעצמכם שכל שלטי הפרסומת שבשכונה שלכם בהם הופיעו דמויות נשים, הושחתו לחלוטין, רוססו ונקרעו. דמיינו לעצמכם שבמופע יום העצמאות הקרוב לא תהיינה נשים על הבמה ותצטרכו לשבת בנפרד ממשפחתכם, כי נשים וגברים לחוד, גם בקרב הקהל. דמיינו שיעור נהיגה מונעת אליו נקראתם, שבו אין נשים כלל. רציתם ליהנות כל המשפחה ממופע בידור מסובסד על ידי העירייה או על ידי משרד ממשלתי? נהדר! אבל הוא מיועד לגברים בלבד. אמא, רצית ללכת עם בנך לספרייה, או לשלוח אותו עם אחותו להחליף ספרים? מצטערים, אי־אפשר, הספרייה העירונית מנוהלת בהפרדה: שעות לבנים, שעות אחרות לבנות.

     

    לצערי כבר מזמן לא מדובר בדמיון פרוע, או בפחד שאין לו בסיס. בשנתיים האחרונות אני הכתובת לנערות ולנשים אשר חוו הדרה. הן מתקשרות אליי לאחר ששלט, איש אבטחה, או סתם אדם ברחוב מנע את כניסתן לרחוב מסוים, למושב באוטובוס או לספרייה העירונית — רק בגלל שהן נשים. התופעות המפלות והמשפילות האלה שפירטתי כאן, שהחוק בישראל אוסר עליהן, הפכו חלק בלתי נפרד ממציאות חייהן של נשים בישראל. לקו החם של שדולת הנשים בישראל הגיעו בתקופה זו עשרות פניות של נשים וגברים שדיווחו על הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, ועל הדרה מוחלטת של נשים ממרחבים ציבוריים, מקורסים או מופעי תרבות במימון ציבורי. מה שנראה לרובנו בדרך כלל כמו התנהלות לגיטימית של קהילות חרדיות במקומות שאינם ביתנו — הפך שגרה בכל עיר ובכל יישוב. אבל זו אינה התנהלות לגיטימית.

     

    הקצנה בנושאי צניעות והפרדה היא תהליך חדש יחסית גם בקהילות הדתיות למיניהן בישראל. נשים חרדיות מספרות לי שבילדותן הופיעו דמויות של נשים וילדות בספרי ילדים. לא הייתה אז הפרדה בתוך הבית וגם לא מחוצה לו, ברחובות ובסמטאות העיר. אל ההקצנה המסוכנת הזאת — שפוגעת בזכותן של נשים להתנהל כרצונן במרחב — חברו אדישות ושוביניזם של הממסד, ויחד הכניסו את נורמות ההפרדה לכל מקום: לרשויות המקומיות, למוסדות להשכלה גבוהה, לתחבורה הציבורית, לבתי המלון ולאתרי תיירות ופנאי.

     

    ראוי לציין שיש בישראל חוקים האוסרים על הפרדה מגדרית ועל הדרת נשים. יש החלטת ממשלה שאוסרת על הדרת נשים ויש חוק לאיסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, שנחקק כבר בשנת 2000. הסיבות מאחורי התנגדות החוק להפרדה והדרה רבות וחד־משמעיות: לנו, הנשים, יש זכות על גופנו, בכל מקום ובכל זמן. אנחנו יכולות להתלבש כפי שנרצה, ללכת בכל מקום ולבחור היכן לשבת, בלי לחשוש מהשלכות מפלות או אלימות. כולנו יודעות ויודעים שאין כזה דבר "נפרד אבל שווה". כשמפרידים בין נשים לגברים, הנשים מקבלות את המקום האחורי באוטובוס, את המקומות הגרועים באולם, ואת הקורסים והשעות המאוחרים ולא הראשונים.

     

     

    ומעבר לחוק ולמשפט, למוסר ולצדק, להיסטוריה ולזכויות האדם, יותר מהכל אנחנו חייבות וחייבים לזכור דבר אחד: כשדוחפים נשים אחורה או הצידה משדרים להן מסר אחד ויחיד: אתן לא בסדר. הגוף שלכן הוא אובייקט מיני, הוא חפץ, הוא פיתוי, הוא טומאה. הסתירו את עצמכן. תיעלמו. תשתקו. כי הדרת נשים, כמו הטרדה מינית, מצמצמת את כל מהותה של האישה לכדי הגוף שלה בלבד.

     

    שורה של ארגונים, פעילות ומובילות דעת קהל התגייסו למאבק נגד הדרת נשים. אנחנו לא מתכוונות לוותר. אני מזמינה כל אחד ואחת שראו שלט צניעות ברחוב שלהם, שנתבקשו ללכת בדרכים נפרדות או ששמו לב שההדרכה, הקורס, או המופע אליו נרשמו אינו פתוח לנשים, או מורה לנשים היכן לשבת, לפנות אלינו, על מנת שנוכל לעצור את ההידרדרות הקשה הזאת ולנצח במאבק על מעמדה של האישה הישראלית.

     

    הכותבת היא מנהלת תחום המאבק בהדרת נשים בשדולת הנשים בישראל

     

     

    את מפריעה כי את אישה

    מאיה מליץ רצתה לנסוע ברכבת ולהתרכז בספר שלה, אבל הסדרן ניסה לסלק אותה מהתא. הסיבה? הגברים סביבה רצו להתפלל

     

    ביום חמישי לפני כחודשיים, מוקדם מאוד בבוקר, התיישבתי בקרון הראשון של הרכבת שיוצאת מירושלים לנתב"ג. היו מעט אנשים ולאט־לאט הצטרפו עוד ועוד גברים, שסמוך לזמן יציאת הרכבת מהתחנה החלו להתפלל שחרית. הייתי האישה היחידה בקרון. תוך כדי קריאת הספר שלי תהיתי האם זו התארגנות ספונטנית, מי קבע מי יהיה החזן ועוד. הכל היה מאוד נעים, מרחב ציבורי בו כל אחד בשלו.

     

    מאיה מליץ
    מאיה מליץ

    לאחר כרבע שעה של תפילה, הגיע סדרן של הרכבת במדים וביקש ממני שאעבור לקרון אחר, כי הנוכחות שלי מפריעה לתפילה. לא הבנתי איך ייתכן שעצם הנוכחות שלי מפריעה. סירבתי ואמרתי לו שהרכבת היא מקום ציבורי והיא לא בית כנסת אורתודוכסי. לאחר שניסה שוב, הבהרתי לו שאני לא אעבור מקום ושהוא זה שמפריע לי לקרוא ספר, ולא אני המפריעה.

     

    לאחר שירדתי בתחנה פנו אליי מספר אנשים שהיו בקרון. אחד חרדי טען שעשיתי זאת כדי להכעיס. הסברתי לו שאין בכוונתי להכעיס ושהוא אולי כועס אבל אין להשליך זאת על כל המגזר שלו, והסיבה היחידה שביקשו ממני לעבור היא עובדת היותי אישה. בסוף ניגש אליי אדם אחר שלא כעס עליי, אלא פשוט רצה להסביר לי שנהוג שהקרון הראשון ברכבת מיועד למתפללים. לא ידעתי שברכבת ישראל נהוג לגרום לנשים להרגיש כמו מטרד סביבתי.

     

    יש מקום, אבל לא לנשים

    מיטל לאמור ניסתה להירשם לקורס נהיגה מונעת, אבל גילתה שהקורס שמתאים לה סגור בפניה, כי הוא לגברים בלבד

     

    זה היה ממש לפני ראש השנה האחרון, כאשר קיבלתי זימון לקורס נהיגה מונעת. נכנסתי לאתר משרד התחבורה כדי להירשם לקורס נהיגה מונעת ברמת־גן, המיקום שהיה הכי קרוב ונוח לי. למרבה הפלא, גיליתי כי הקורס בתאריך היחיד שהתאים לי סגור בפניי. למה? כי אני אישה.

     

    מיטל לאמור
    מיטל לאמור

    כאשר צילצלתי למשרדי הקורס ברמת־גן אמרה לי הנציגה כי הקורס מלא: "אני לא יודעת מתי בדקת בפעם האחרונה, אבל אין מקום". השבתי לה כי אני מחוברת ממש ברגע זה לאתר ורואה שיש מקום, אבל רק לאנשים בלי רחם. הנציגה השיבה: "אה, כן, זה קורס לגברים בלבד". "ממש עכשיו אמרת לי שאין מקום בקורס... אז מה את אומרת כאן? יש מקום, רק לא לנשים?"

     

    הנציגה השיבה בגמגום: "כן. זה קורס לגברים בלבד".

     

    זו פשוט אפליה בוטה, ולי נמאס לעצום את העיניים. פניתי לשדולת הנשים, וביחד אנחנו מגישות תביעה על אפליה מגדרית כנגד משרד התחבורה. אני קוראת לנשים בארץ הזו, שגם הן מאסו באפליה ובהדרת הנשים מהמרחב הציבורי בתואנות שונות — לקום ולעשות מעשה. זה בידיים שלנו, וזה הזמן להתעורר.

     

    צניעות במכון הטיפולי

    רוני בריל הגיעה עם הבן שלה לטיפול ריפוי בעיסוק ונתקלה בכניסה בשלט שמחייב אותה בלבוש צנוע

     

    בחורף 2016 הגעתי עם הבן שלי לטיפול ריפוי בעיסוק במכון אליו נשלחנו מקופת חולים כללית. המכון נמצא בפתח־תקוה והוא היחיד באזור, שבו ניתן לקבל את הטיפול. בכניסה למכון הופתעתי לראות שלט המבקש מהורים להגיע "בלבוש הולם". למתקשים ניתן הסבר: "לא חשוף, הכולל שרוול וללא מחשוף".

     

    רוני בריל
    רוני בריל

    הייתי המומה. הורים שמגיעים עם הבנים והבנות שלהם לטיפול רפואי באים בדיוק אחרי העבודה, אחרי החוגים או רגע לפני הכנת ארוחת ערב. בשעות כאלה הורים וילדות לובשים מה שהם לבשו לעבודה או לגינה או לכל מקום אחר שבו היו לפני כן. אלה יהיו בדרך כלל בגדים נוחים, לפעמים גם עם שרוול קצר או גופייה. אבל כנראה שלמישהו מאוד מפריע שההורים מגיעים בלבוש נוח, ואולי בדגש על אמהות.

     

    אסור להורות לנשים להתלבש "בצניעות" במרחב הציבורי. לכאורה, זה דבר שהוא כל כך מובן מאליו, אבל עובדה שלא. השלט גם הציע שיש קשר לכך שמוענק גם שירות לציבור הדתי. אף מכון טיפולי או רפואי לא יכול לדרוש מאישה או ילדה איך להתלבש. כפי שאסור לכפות על דתיות לבוש חושפני, כך גם אסור לדרוש מחילוניות. הגוף שלנו ורק אנחנו נחליט מה ללבוש.

     

    קבלת פנים צוננת

    נשים שניסו ליהנות במעיינות הציבוריים באזור ירושלים נתקלו בקללות, איומים ואבנים. אליאנה ברבל הייתה אחת מאלה שיצאו למאבק: כי מה שמתחיל במעיין — נגמר במדרכות

     

    באיזו מדינה נשים מטיילות בטבע בליווי שוטרי יס"מ, כי הן רוצות להיכנס למעיין? במדינת ישראל. נשמע הזוי, נכון? אבל כך נראו חודשיים שלמים של מאבק, בהם החלטנו, קבוצה מדהימה של נשים וגברים, לקחת חזרה את מה ששלנו — את המרחב הציבורי ומשאבי הטבע.

     

    אליאנה ברבל
    אליאנה ברבל

    בשבוע אחד אי־שם בתחילת הקיץ האחרון, שמעתי על שלושה מקרים שונים של נשים שגורשו ממעיינות בירושלים על ידי גברים שהחליטו שזה המקווה הפרטי שלהם. רתח לי הדם. נכון, זו ירושלים, עיר מורכבת עם אוכלוסיות שונות ועם צרכים שונים, אבל מכאן ועד להגיע למעיין ששייך לכל אחד ולכל אחת ולספוג קללות ואיומים? שיזרקו עלייך אבנים רק כי את אישה?

     

    מהר מאוד הבנתי שאם לא נדרוש את מה ששלנו, מה שמתחיל במעיין יסתיים בקניונים ובמדרכות. במשך חודשיים קבוצות של נשים וגברים הגיעו למעיינות כדי לשנות את המציאות ברגליים. קל לגרש אישה שמגיעה למעיין, אבל קשה יותר לגרש קבוצה של 30 נשים וגברים. אלה היו חודשיים מלאי עימותים ואיומים, אבל גם מלאי תקווה. עשרות אנשים הגיעו בכל שבוע כדי לעשות שינוי.

     

    אל תצפו שהשינוי יגיע מלמעלה. זה לא יקרה. אנחנו צריכות לקחת אחריות על המציאות ולשנות אותה כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. תאמינו לי, הטובים והטובות מנצחים בסוף. נתראה במעיינות ירושלים בקיץ.

     

    מבחני צניעות לנשות מקצוע

    הסנגורית עו"ד שירה קידר הגיעה לבית מעצר כדי לפגוש מיוצג, אבל בשב"ס לא התעניינו בהכשרה המקצועית שלה, אלא בשרוולי החולצה שלה

     

    חולצה ללא שרוול וחצאית ארוכה רחבה — אלה הבגדים שלבשתי ליום עבודה שגרתי לחלוטין מבחינתי, בסוף הקיץ הבוער של 2017, כשהגעתי לבית המעצר קישון כדי לפגוש עציר שייצגתי כסנגורית ציבורית. אבל לצערי ולצערו, הפגישה הזו מעולם לא התקיימה. השומרים בכניסה טענו שלא הייתי מספיק "צנועה" ולכן לא אוכל להיכנס ולפגוש את הלקוח שלי.

     

    לא האמנתי למה ששמעתי. למה שהכתפיים שלי יהיו בכלל רלוונטיות לפגישה עם עציר שאני מייצגת? בזמן שהתווכחתי עם השומרים הועבר הלקוח שלי לבית מעצר אחר. ביזבזתי יום עבודה שלם, הלקוח שלי הפסיד את הייצוג שמגיע לו לפי חוק, וכל זה משום שמישהו בשב"ס חשב שנשים הן אובייקט שצריך לדאוג לכסות את גופן.

    עו"ד שירה קידר
    עו"ד שירה קידר

    מבחני צניעות בכניסה למקומות עבודה הם לא לגיטימיים. קוד לבוש קובע חוקים כלליים לגבי אופי הלבוש במוסד מסוים — רשמי או לא רשמי, איסור על מכנסיים קצרים, כפכפים או גופיות, דרישה לז'קט. לעומת זאת, כללי צניעות חלים רק על נשים והם לא נועדו לייצר סביבה מכובדת או פורמלית, אלא להסתיר את המיניות של נשים ו"להגן" על גברים מפניה. זו הייתה חוויה מקטינה, מחפיצה ומשפילה, והיא אינה חוקית במדינת ישראל.

     

    ים סגור

    נורית גפן בסך הכל רצתה לצעוד על החוף מתל־אביב להרצליה, ומצאה את עצמה נקנסת באשמת "שהייה במקום שלא לפי מינה"

     

    אני מגיעה לחוף הצוק בתל־אביב מדי שישי בבוקר, כמעט בכל מזג אוויר, לצעוד לאורך החוף עד להרצליה וחזרה. כמוני, נשים רבות צועדות ורצות במסלול הזה במשך שנים. בכל שנה בתחילת הקיץ מוקמת גדר הפרדה משני צידי החוף. המעבר בין חוף הצוק למרינה בהרצליה נאסר על נשים בימי שישי, ופקחים מוצבים למתן קנסות לעוברות על החוק. החוף הנפרד של הרצליה קוטע את רצועת החוף, ואין כל דרך בטוחה לעקוף אותו.

     

    אני מכבדת את האוכלוסייה הדתית ותומכת בהקצאת חופים עבורה. הים הוא של כולם, גברים ונשים, חילוניים ודתיים, אבל לא ייתכן שעיר שלמה לא יכולה לצעוד על חוף הים כי העירייה אינה בונה שביל עוקף.

     

    נורית גפן
    נורית גפן

    לטענת עיריית הרצליה: "אם מורידים את השבתות ואת ימי בין המצרים ותשעה באב, יוצא שתקופת 'הסבל' מסתכמת בפחות מחודש אחד. אז צריך גם שיהיו פרופורציות". בקיץ האחרון בדקתי את זה והגעתי בשישי בבוקר עם בן זוגי לחוף בתקופת בין המצרים. החוף היה שומם והמעבר היה פתוח. להפתעתנו, בדרך חזרה המתינו לנו פקחים מלווים בשוטר ומנעו את חזרתנו. כל הסבריי נדחו וקיבלתי דוח בו הואשמתי בשהייה במקום שלא לפי מיני. לא האמנתי למילים הכתובות בדוח. בדיון בערעור שהגשתי לבית המשפט לעניינים מקומיים, לא היתה בידי השופט הסמכות לדון בחוקיות התקנה, והקנס הופחת באופן סמלי נוכח הסיטואציה המעוותת.

     

    בימים אלה התבשרתי כי במסגרת תביעה ייצוגית כנגד עיריית הרצליה, שהוגשה על ידי עורכת הדין גלי עציון לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים, יש מגעים להשגת פשרה לפיה העירייה תיצור מעבר נוח לצד החוף הנפרד והים ישוב להיות של כולם. ההסכמה הזאת נותנת תקווה שניתן לחיות כאן ביחד, חילונים ודתיים, נשים וגברים.

     

    אין שום בעיה בגוף שלנו

    גלי אקהאוס וחברותיה לספסל הלימודים רצו להגיע ללימודים עם מכנסיים קצרים, בדיוק כמו של חבריהן לכיתה. אבל מה שמותר לבנים, אסור לבנות

     

    בחטיבת הביניים שלי הקפידו עם כולם על חולצת בית ספר, אבל כשזה הגיע למכנסיים — רק הבנות קיבלו הערות. למרות הכללים הנוקשים, הבנים הרשו לעצמם להגיע עם מכנסיים קצרים בימים החמים, ולשיעורי ספורט אפילו עם מכנסונים ממש. אף אחד מהם לא נשלח הביתה או למזכירות, ואפילו הערה אחת לא נרשמה להם.

     

    לקראת הטיול השנתי המורה אמרה שהבנים יכולים לבוא לטיול עם מכנסי ספורט קצרים. כששאלתי למה רק לבנים מותר, המורה ענתה: "אל תפתחי את זה עכשיו. זה לא קשור לנושא". הפנמתי את המסר: יש דברים שלבנים מותר ולנו אסור. היחס הזה גרם לי לתהות אם יש משהו לא בסדר עם הגוף שלי, האם זה לא בסדר ללבוש בגדים מתאימים למזג האוויר רק בגלל שאני בת?

     

    גלי אקהאוס
    גלי אקהאוס

    לקראת סוף השנה עבדנו על פרויקטים חגיגיים בבית הספר. אני ויערה, חברה שלי, עבדנו על פרויקט בשיעור אזרחות, והחלטנו שאנחנו רוצות לערב גם עשייה אמיתית. ביקשנו מקבוצת תלמידות להגיע לבושות במכנסי כדורגל של בנים, שקיבלנו בהשאלה מחברים לכיתה. כמה מהבנים הגיעו עם מכנסיים קצרים יותר משלנו, כדי להוכיח את היחס השונה לבנים ולבנות.

     

    כך תפנו לקו החם נגד הדרה של שדולת הנשים בישראל: hadara@iwn.org.il

     

     

    וזה בדיוק מה שקרה: ברגע שהתלמידה הראשונה הגיעה לבית הספר, לקחו אותה להירשם במזכירות וחייבו אותה להחליף מכנסיים. כשבנות נוספות הגיעו והמורות הבינו שזה כנראה מאורגן על ידינו, נענשנו: המנהלת נזפה בנו מול כולם. היא ועוד מורות צעקו עלינו, הן אמרו לנו שאנחנו מביכות את בית הספר. זה היה משפיל כל כך, וגם הבהיר לנו שהיא לא הבינה כלום מהמסר. אולי צוות המורים מסרב להבין, אבל מדינה שלמה צפתה בנו והזדהתה: אין בעיה עם הגוף שלנו ואנחנו לא נסתיר אותו בגלל עקרונות של כאילו "צניעות".

     

     

     

     

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 03.03.19 , 20:00
    ידיעות אחרונות