1. רחלי שפרכר־פרנקל

יועצת הלכה וראש תוכנית הלכתא ללימודי הלכה מתקדמים לנשים ב"מתן", ממייסדי פרס ירושלים לאחדות ישראל ומיזם יום האחדות, אם לשבעה. נכנסה לתודעה הציבורית וללבבות של כולנו לאחר חטיפת בנה יעקב נפתלי ורציחתו: "הלוואי שגם אני אזכור את העצה הזו: אף אחד לא מצטער על ערש דווי שלא בילה יותר שעות במשרד. חשוב לזכור לא לפספס את השנים הנהדרות של הילדים. משפחה זה השיא. חוץ מזה כדאי ללמוד, ליהנות ולחגוג את שלל האנשים המופלאים והחכמים שפוגשים בדרך. אוצר נהדר שלא נגמר".

2. עליזה בלוך

ראשת עיריית בית־שמש, אשת חינוך. ניהלה את בית הספר ברנקו וייס בבית־שמש, עטורת פרסים בתחום החינוך והניהול, נשואה ואם לארבעה: "צאו מעמדת הצופה מהצד, צאו מאזור הנוחות והשפיעו. כל אחת בתחומה. כנשים, היכולת שלנו להשפיע עצומה. כשיש יכולת להכיל את המציאות ויש יכולת להשפיע עליה, האפשרות לשנות גדולה בהרבה. איך עושים את זה? בעבודה קשה. מאמינים ביכולת לשנות ומנסים שוב ושוב. עקביות, תעוזה ועבודה יומיומית הם המתכון לשינוי".

עליזה בלוך

3. ד"ר חדוה בר

המפקחת על הבנקים בבנק ישראל: "מצאי את האיזון בין משפחה לקריירה. אני מודה שלא הצלחתי בכך בתחילת הקריירה שלי, כל כולי הייתי בעבודה וילדיי אף ביקרו אותי על כך. אולם דווקא בשנים האחרונות אני רואה שזה אפשרי. כדאי לקבוע שגרה מחייבת בנושא הזה, למשל: יום אחד בשבוע שבו את יוצאת מוקדם מהעבודה ועושה פעילות ייעודית עם הילדים, או השלמת קריאת חומר מהעבודה בערב בבית, אחרי שבילית זמן עם המשפחה. השילוב אינו פשוט אבל הוא חיוני, שהרי בסופו של דבר המשפחה היא מקור הכוח והתמיכה".

ד"ר חדוה בר

4. קרן טרנר אייל

מנכ"לית משרד התחבורה והבטיחות בדרכים: "כשאני בעבודה אני בעבודה וכשאני בבית אני בבית (והטלפון הנייד בצד). אני ממליצה להחליט על האיזון האישי המתאים לכל עובדת מבחינת בית־עבודה ולהתנהל על פיו, ללא רגשות אשם כלפי הבית או כלפי העבודה. ברגע שהחלטת על האיזון המתאים לך - זה מה שיש לך לתת למקום העבודה. אם המינון האישי שבחרת לא מתאים לממונה שלך, אז או שתמשיכו בעבודה תחת חוסר שביעות הרצון שלו (ממונה לא חייב להיות מרוצה במאה אחוז מהתפקוד שלך, אלא מהסך הכול של התפקוד שלך), או שתחפשי מקום אחר שייהנה מהערך המוסף שיש לך לתת".

קרן טרנר אייל

5. פרופ' מונא חורי־כסאברי

דיקנית בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית והאישה הערבייה הראשונה שנבחרה לתפקיד בכיר באקדמיה הישראלית, חוקרת עבריינות נוער ואלימות ברשת: "כל אחת מאיתנו נלחמת על משהו אחר בחיים, ולא פעם הכוחות שמנסים לעצור בעדנו חזקים מאוד, וצריך להילחם בהם ולהתגבר עליהם, ועם זאת לזכור שהחסמים האלה יכולים גם להיות חזקים מאיתנו ולא כולנו נהנות מאותם משאבי תמיכה - לכן אל תאשימו את עצמכן אם אתן נכשלות במאבק או אם המאבק קשה לכן במיוחד".

פרופ' מונא חורי־כסאברי

6. שחר פאר

הטניסאית המצליחה ביותר בתולדות הטניס הישראלי והיחידה שהעפילה לשלב רבע הגמר ליחידות בטורניר גראנד סלאם, פרשנית: "מה שליווה אותי תמיד, ועליו אני ממליצה לנשים, זה האמונה בעצמי ובדרך שלי, וקבלת אחריות לכל החלטה שקיבלתי, גם אלה שנראו לא טובות או לא הגיוניות. בשלב מסוים בקריירה שלי הייתי קרובה לעשירייה הראשונה והיה לי מאמן שגרם לי להרגיש רע. החלטתי שאני מפסיקה את הקשר המקצועי איתו למרות שהגעתי לרבע הגמר, ומיד אחר כך התחלתי להידרדר בדירוג. לא היה לי טוב אז לא נשארתי וזה נתפס מוזר בסיטואציה שבה הייתי אבל אני שלמה עם זה. אף אחת לא אמורה להישאר במקום שעושה לה לא טוב מסיבה כלשהי. כשמאמינים בזה ובצדקת הדרך – חוסכים חרטות מיותרות".

שחר פאר | צילום: רמי זרנגר

7. מיכל גרא מרגליות

מנכ"לית שדולת הנשים בישראל, זוכת פרס טננבאום למחוללת מהפכה פמיניסטית של ארגון נשות הדסה העולמי לשנת 2018, מתגוררת בתל־אביב עם בת זוגה וילדיהן: "הצטרפו לספורט תחרותי חובבני, כי אפשר וצריך ללמד את הטוב שבספורט תחרותי: לאהוב ולחזק את הגוף, לא לפחד מתחרות, להיות חלק מצוות ומנבחרת, לדעת לנצח ולא פחות מזה - להפסיד, להיכשל ולעמוד מחדש על הרגליים. ואם זה לא בשבילכן, אל תוותרו על פעילות גופנית כמו יוגה והליכות, ואת הבנות שלכן שלחו לספורט תחרותי. ולצד זה, חשוב לחזק את שריר החמלה, גם כלפי עצמכן."

מיכל גרא מרגליות

8. אור אלתרמן ברנע

מקימת קבוצת האמהות מאמאזון בפייסבוק ומיזם "מקומות שמורים" - הצגות לילדים על הספקטרום האוטיסטי ומשפחותיהם: "כששואלים אותי מה אני עושה בימים אלה, אני עונה תיקון עולם. הילדים שלי, בדרכו ובדרכה, דחפו אותי לנסות ולסדר קצת את המציאות. הבת שלי עם מאמאזון והבן שלי עם 'מקומות שמורים' שזה מיזם להנגשת הצגות ילדים לקהל צעיר על הספקטרום האוטיסטי. הבנתי די מהר שאת הילדים שלי אני לא רוצה לתקן, אז לפחות נסדר עבורם קצת את העולם, שיהיה טיפה יותר שפוי לחיות בו. דבר שלמדתי רק לאחרונה לצערי: להקשיב למבקרים הכי חמורים שלי ולאלה שחושבים אחרת לגמרי ממני. למרות שזה לא נעים ואפילו מרגיז, זה הדבר שהכי עוזר לי להגדיר את גבולות הגזרה שלי ולהתמקד. גם בלון פורח צריך לדעת לאיזה כיוון הוא טס כדי לא להתנגש בציפורים. דבר שאני עדיין לומדת: יש גבול דק מאוד בין פחד לאינטואיציה. לפעמים זה רק פחד שמונע ממני לפנות למישהי שיכולה לעזור לי, או להתעמת, או לדרוש את מה שמגיע לי ולפעמים זו אינטואיציה שיודעת שעכשיו זה לא הזמן או האדם. אין לי טריק שמבחין בין השניים אבל גיליתי שלפעמים לתת לזה קצת זמן, יכול לעזור למצב להיפתר מעצמו". 

אור אלתרמן ברנע

9. נעמה קטיעי

ממייסדי עמותת עמר"ם שמובילה את המאבק להכרה ציבורית בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן. אם לשניים: "את עמותת עמר"ם ייסדנו לפני כחמש שנים. אמי ממוצא אשכנזי, אבי עלה מתימן עם משפחתו למחנה ראש־העין וקצת לאחר מכן הצליחה סבתי זכרה לברכה למנוע חטיפה של דודי, שנולד זמן קצר אחרי שהם הגיעו ארצה. לסיפור המשפחתי שלנו נחשפתי רק אחרי שהתחלנו בפעילות שלנו, מה ששיכנע אותי שהשתיקה סביב הפרשה הזאת עמוקה משחשבתי. בעיניי, ההכרה הציבורית בפרשה הזאת היא קריטית לעשיית הצדק עם קורבנות הפרשה, אבל חשובה גם לריפוי חברתי כולל ולמניעת עוולות גזעניות בהווה ובעתיד. גיליתי שאקטיביזם הוא עניין מתיש מאוד, פיזית ונפשית, לכן אני משתדלת לעבוד עם אנשים שאני אוהבת, שהייתי שמחה לבלות בחברתם גם בלי קשר לפעילות האקטיביסטית. שעות רבות מזמני הפנוי מוקדשות לפעילות הזאת וחשוב לי שהזמן הזה יהיה גם מהנה. לכן אני מציעה לנשים: עבדו ביחד. בטווח הקצר קל הרבה יותר לעבוד לבד, אבל בטווח הארוך יעיל הרבה יותר ומתגמל יותר לעבוד בקבוצה".

נעמה קטיעי | צילום: גיל נחושתן

10. רותי אסרסאי

שחקנית תיאטרון הקאמרי, נשואה: "זכרי שחלומות נועדו שנגשים אותם וכדי שזה יקרה אסור לוותר, צריך להתגבר על הפחדים ועל הקשיים, ללכת עם הלב ובאומץ קדימה בעקבות החלומות. לא להדחיק אותם, אלא לזכור שאפשר להגשים אותם ולגרום לזה לקרות".

רותי אסרסאי

11. גיל הראבן

סופרת וכלת פרס ספיר: "מילים יוצרות מציאות. הדבר נכון לא רק בספרות אלא גם בחיים. בתקשורת יומיומית, כמו בכתיבה רצינית,  כדאי לשים לב לבחירת המילים ולתת את הדעת על מה שבכוחן לחולל. עניין מרכזי בספרות הוא לנסות להבין תודעה של הזולת: איך דמות, שאיננה אני, חווה מצבים שונים. גם מחוץ לספרות יש טעם לשער איך נראה העולם לזולת, להשתדל לשער לפחות. נהג המונית שמסיע אותי, הפקידה בקופת החולים, השכן מלמטה - כל אחד מהם הוא גיבור ראשי בעלילת חייו. אני אמנם חשובה לעצמי, אך מבחינת כל אחד מהם חשיבותי היא כשל ניצב בסרט".

גיל הראבן | צילום: אוריה תדמור

12. ד"ר ראנייה אלח'טיב פאהום

רופאה בכירה במחלקה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי רמב"ם ובבית החולים אלישע, חוקרת בתחום תאי גזע ומרצה בפקולטה לרפואה בטכניון: "הדרך הטובה ביותר לצפות את העתיד היא לייצר אותו במו ידייך, לכן אין טעם ללכת בעקבות מסלול מצוי שיסליל אותך - עדיף ללכת למקום שבו אין מסלול ולפרוץ לעצמך את הדרך. והמכשולים? הם רק הדברים המפחידים שאת רואה כשאת מסיטה את מבטך מהמטרה".

ד"ר ראנייה אלח'טיב פאהום

13. גילה אלמגור

שחקנית, וכלת פרס ישראל לקולנוע: "במסע הזה יש דבר אחד: הדחף לעשות. את קובעת מטרה ודבקה בה. אמביציה במובן הבריא, הדחף להצליח ויהי מה, בציפורניים, לעשות את הכי טוב שאני יכולה. חשוב לטרוף כל פירור של השכלה: אני קראתי כמו משוגעת, הלכתי לקולנוע לראות את אנה מניאני שוב ושוב, ללמוד ממנה, הסדרנים כבר נתנו לי להיכנס בחינם. לאמניות צעירות אני אומרת - תטעינו את עצמכן קודם כל בידע, בחשיפה לתרבות. למלא את העולם הרוחני לא בכתות מהודו, אלא למלא את הדעת, ללמוד, למלא את עצמך. הסקרנות שלי היא נכס: תלמדי את המין האנושי, תהיי סקרנית, תראי איך אנשים מתנהגים, תציצי, תלמדי אותם. אני לא מבזבזת זמן - גם הזמן הוא נכס. אז אני ישנה מעט וקוראת הרבה, פריקית של חדשות, ערה לכל דבר מסביבי. זה מקצוע תחרותי עם המון אגו, אבל אני הולכת הרבה להצגות בבתי ספר למשחק, אסירת תודה למי שהעניק לי חוויה, ותמיד מלאת הערכה לקולגות. אני לא מוותרת לעצמי, הגוף והפנים הם הכלים שלי: לא עולה לבמה בלי לחמם את הקול, אפילו בשירותים, ואף פעם לא מדלגת על שיעור פילאטיס. תזכרי, את באה לתת עבודה, אז בבקשה - בלי קונצים, בלי צחוקים. קחי את עצמך ברצינות ואז גם העולם יתייחס אלייך באותה צורה".

גילה אלמוג | צילום: עידו לביא

14. אורנה הוזמן־בכור

 יו"ר דירקטוריון נמל אשדוד, ניהלה ארבעה משרדי ממשלה והייתה חברה בוועדת סל התרופות של משרד הבריאות: "מחקרים רבים כבר הוכיחו שניהול נשי תורם לחברות ולארגונים. השתתפות של נשים בדירקטוריונים של חברות מוביל להשבחת החברה ולעלייה בערכה. אני מאמינה שזה נובע מהיכולות של נשים מנהלות לנהל זירה רבת משתתפים המשלבת אספקטים של מקצועיות, לצד רגישות ואינטליגנציה. הייתי האישה הראשונה המכהנת כמנכ"לית משרד הפנים, כאשר רק גברים כיהנו בתפקידים אלה מאז הקמת המדינה. כיהנתי בארבעה משרדי ממשלה כמנכ"לית. בכל אחד מהמשרדים הרגשתי שאני מכהנת מתוך שליחות. שליחות של לעבוד בשביל הציבור, לפעול למען הגשמת מדיניות הממשלה, אך גם שליחות אישית - לסלול את הדרך לנשים שיבואו אחריי. כי אם לא נדאג לעצמנו - אף אחד לא ידאג לנו. קוראים

לזה סולידריות. אנחנו הנשים, מחצית מהאוכלוסייה,  צריכות קודם כל לדאוג לעצמנו. להיות מאוחדות, להסתכל סביבנו ולזהות את המקומות שבהם אפשר לקדם נשים טובות ומקצועיות, לפתוח להן את הדלת  מתוך אמונה שלמה וידיעה כי בכך אנחנו עושות טוב יותר לחברה ולארגון שבהם אנחנו עובדות. הטביעו חותם לא רק בתוצאות העסקיות של הארגון, אלא גם בדנ"א שלו".

אורנה הוזמן־בכור

15. עדי סופר־תאני

מנכ"לית פייסבוק ישראל, נשואה ואם לשתיים: "העשור שבו אנו מקימים משפחה הוא לרוב העשור המשמעותי ביותר בהזנקת הקריירה שלנו, והשילוב ביניהם הוא משימה לא פשוטה. כשמסתכלים על נקודת הפתיחה, היא לכאורה שווה. לכולם חלומות גדולים, יש רוב של סטודנטיות בלימודי תואר ראשון ושני ונשים הן חצי משוק העבודה. אך ככל שמתקדמים במסלול החיים, המספרים פוחתים. פחות דוקטורנטיות, פחות יזמיות, פחות מנכ"ליות. יש לכך לא מעט סיבות: החינוך והנורמות החברתיות שעליהם גדלנו בכל הנוגע לאחריות להקמת המשפחה, טולרנטיות של ארגונים לאמהות עובדות ולא לאבות (מונחים כמו 'משרת אם' למשל) וחלוקת הנטל בין בני הזוג.

"שינוי אמיתי מתחיל מהבית, כשבני הזוג מחליטים שהם רוצים לעבור את המסע הזה ביחד. המשמעות הישירה של הדבר הזה היא היכולת השוויונית של בני הזוג - של שני ההורים - לנהל קריירה משמעותית במקביל לניהול הבית והמשפחה. כזו שמאפשרת לשניהם לקחת על עצמם פרויקטים מורכבים, לטוס לחו"ל ולהשתתף באירועים (גם בשעות הערב). זה לא פשוט, ויש ימים עמוסים ותקופות לחוצות, אבל אם רוצים בזה - זה ממש אפשרי. יש לנו הזכות לחיות בתקופה של שינוי, בדור שמבין את הצורך בשינוי ושצמא לעשות אותו. אז בשבילנו, ועוד יותר חשוב, בשביל עתיד הילדים והילדות שלנו, בואו נגביר את הקצב".

עדי סופר־תאני

16. יעל ארד

מומחית ליזמות ופיתוח עסקי, המדליסטית האולימפית הראשונה וחברת הנהלת הוועד האולימפי: "הרבה פעמים אנשים סביבי מתפלאים שאני מכוונת מטרות ויעדים בתחומים החשובים לי, וכשהם מתפלאים אני מופתעת. היומיום שוטף אותנו ואם אנחנו לא מתעקשים החיים עוברים לנו מהר מכפי שציפינו. לכן אחד הדברים שאני מקפידה לעשות זה לתכנן את העתיד המקצועי שלי בהווה, בדיוק כמו שמתכננים את החופשה הבאה או את קניית הדירה החדשה. ניהול צמיחה אישית זו אחת המתנות שאדם יכול לתת לעצמו וזה דורש מאיתנו לבחון עם עצמנו איפה נרצה להיות בעוד חמש שנים מהיום, ואם אתן מסוגלות - איפה תהיו בעוד עשור. רק בדרך הזאת, כשנבין מה המטרה, נוכל לכוון העמקת ידע, יצירת מאמץ בכיוון הנכון וחתירה להגשמת המטרה. תזכרו, דברים לא קורים מעצמם וכפי שמדליות לא מקבלים אלא לוקחים, כך גם פוזיציות ותפקידים. כדי להתקדם צריך לסמן, לשאוף, לעשות מאמץ מיוחד, לחתור קדימה ולכבוש".

יעל ארד | צחילום: רמי זרנגר

17. תת-אלוף אריאלה קנול-לזרוביץ'

היועצת הכספית לרמטכ"ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון - האישה הראשונה בתפקיד, וכיום האישה היחידה בפורום המטה הכללי. אם לשתיים: "בעיניי, הנושא המגדרי לא השפיע על דרכי המקצועית, והמינוי שלי הוא דוגמה בולטת לכך. משרד הביטחון וצה"ל מהווים עבורי כר פורה של הזדמנויות ללמידה, פיתוח יכולות ותחושת שליחות אדירה. ניהול תקציב הביטחון הוא אתגר תמידי ההולך וגובר עם השנים, והיכולת לעמוד באתגר הזה מחייבת להתאים את עצמך כל פעם מחדש לשינויים. העצות שאוכל לתת מהניסיון שצברתי הן ללכת עם האמת והערכים שלך, לכוון רחוק ולהיות פתוחה לדעות והצעות חדשות בכל שלב בדרך".

תת־אלוף אריאלה קנול־לזרוביץ'

18. ירדן ג'רבי

ג'ודוקא ישראלית עד לפני כשנה וחצי, זוכת מדליית הארד באולימפיאדת ריו דה־ז'ניירו, שמונה פעמים אלופת ישראל וכיום אשת עסקים: "אחד הדברים שלמדתי מאז פרישתי מעולם הספורט הוא ללכת אחרי החלום הבא. תמיד יהיו פיתויים בדרך, והיא עלולה לקחת זמן, אבל שווה ללכת בה בעקבות מה שאוהבות ורוצות. גם לי היו הזדמנויות שעיכבו אותי בדרך למה שאני באמת רוצה – שזה לעסוק בהשקעות נדל"ן – אבל המשכתי גם כשהיה קשה ומאתגר. בצומת הדרכים של הבחירה צריך לבחור מה שטוב לך ולזכור שכל בחירה משפיעה על עתידך".

ירדן ג'רבי

19. מאיה עוראבי

האחות הטרנסג'נדרית הראשונה במערך הבריאות בארץ, בת למשפחה מוסלמית מעכו, חיה עם בן זוג: "כשהתחלתי את התהליך, לפני שנתיים, להוריי היה קשה מאוד לקבל את זה ומאז לצערי אנחנו בנתק. ובבוא היום הם יצטרכו לקבל אותי גם עם חתן יהודי. זה קשה אבל זה שווה את המחיר, כי רק מי שהולכת עם האמת שלה יכולה להיות מאושרת. לכן אני אומרת לנשים: תהיו מי שאתן, אל תנסו לחיות בגוף שאינו הגוף שלכן, אל תתנו לאיש לנצל אתכן מינית, רגשית או כספית. ברגע שתעריכו את עצמכן כבני אדם, כולל החלומות שלכן וכולל היכולות שלכן, תוכלו להיות חזקות, לנגב לעצמכן את הדמעות כמו שאני עשיתי, ולהרוויח את האושר שמגיע לכן".

מאיה עוראבי | צילום: יריב כץ

20. ענת לב־אדלר

עיתונאית ומחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מנטורית ומרצה לנשים במסע אמצע החיים וחיילת במלחמה באלימות כלפי נשים: "'ברור לי שהאישה תשנה את צורת הרומן, אך לשם כך היא זקוקה לשני דברים: חדר עם מנעול והכנסה קבועה' (וירג'יניה וולף). הרומן הוא סיפור חייך - את כותבת אותו, את בוחרת את המילים, את הסדר ואת התדר. חדר עם מנעול הוא לא רק מקום מכיל שאליו תוכלי לברוח כדי לצאת בשקט מדעתך ואז לחזור אליה, אלא הוא גם זמן שתִּבצעי לעצמך מתוך המולת היומיום, כדי שיהפוך לדרך. הדרך שלך. ומה שיאפשר את כל אלה היא מה שוולף קראה הכנסה קבועה ואני קוראת לו חופש כלכלי. לכן העצה הכי חשובה שלי לאישה שרוצה להיות המחברת של סיפור חייה ולשלוט בזמן שלה, ביצר וביצירה שלה, זה לדאוג להישאר תמיד תמיד עצמאית ובעלת יכולת לפרנס את עצמה ואת ילדיה".

ענת לב־אדלר | צילום: נתי ממן אקספוז

21. רותי קינן

עיתונאית צרכנות ולייף־סטייל: "אישה חכמה וחברה מוערכת ואהובה אמרה לי לפני שנים, 'כשאני עושה משהו ב־70 אחוז הצלחה - אני מאושרת!' וכפרפקציוניסטית מלידה, האמירה הזאת טילטלה אותי. שמעתי, הפנמתי וקשה לומר שגם יישמתי. אבל בכל פעם שגם מוט הקפיצה הגבוה ביותר לא עוזר לי להגיע לרף שהצבתי לעצמי, אני מתנחמת במדליית ארד או אפילו פחות, בזכות אותה אמירה. כנשים משוחררות, שנולדו לעידן של אפשרויות בלתי מוגבלות כמעט, אנחנו נאלצות לסגת שוב ושוב מהמטרות הבלתי אפשריות שאנחנו, במו ידינו, מציבות לעצמנו: להיות הכי טובה בבית, בעבודה, בחברה ולא לשכוח, באותה הזדמנות, גם להיות הכי יפה, הכי מטופחת, הכי מתוקתקת. הבעיה היא שזה לא תמיד מסתדר, לחוד ובעיקר ביחד. והחתירה אל היעד הבלתי מושג כואבת ומתסכלת, במיוחד כשהפרטנרים שלנו, בני המין החזק, זוכים בהנחות מפליגות מצד השופטים בתחרות. להם דווקא מותר להצטיין בתחום אחד, נניח בקריירה, ובאותה הזדמנות להזניח את המראה החיצוני בלי לזכות בביקורת קטלנית. גבר מוצלח יכול לטפח כרס מכובדת, להתהדר בקרחת מפוארת ובפנים חרושות קמטים בלי שאף אחד מאלה ייזקף לגנותו. תראו לי אישה, מצליחה ככל שתהיה, שתזניח את ההופעה ולא תזכה למבט מזלזל והערות מרושעות בנוסח 'טוב, אבל תראו איך היא נראית'. אז הנה עצה שיכולה לעזור: 100 אחוז זה לא חובה ומותר לעגל פינות. ככה, אגב, גם מצטבר בהן הרבה פחות אבק ואפשר לנשום חופשי".

רותי קינן

22. גאיה קורן

מייסדת ובעלים של שיטת "אני מלכה" להערכה עצמית, מרצה, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר" ועיתונאית: "החיים הם לא שחור או לבן, בין זריחה לשקיעה יש יום שלם. נולדת עם מכחול שמאפשר לך לצבוע את חייך בגוונים בהירים, והייתי מציעה שתוסיפי נצנצים, שיוסיפו אבק כוכבים זוהר. הייתי גם מציעה לך להיות סלחנית, לא שיפוטית ולעולם לא לעשות דיאטות, אבל אני לא חיה בלה לה לנד. אני רוצה שתדעי שכל דבר שקורה לך, לא קורה סתם. יש לו סיבה, אם כי לא תמיד היא ברורה או מקובלת עלינו. קחי את הלימונים של היקום והפכי אותם ללימונצ'לו, ותזכרי לשאת את ראשך בגאווה כדי שהכתר לא ייפול לך. פתגם יפה אומר: 'תיפול שבע פעמים, תקום שמונה', כי כולנו נופלים, החוכמה היא לקום בסוף. אל תתביישי לבקש עזרה, כבוד וכסף, כי את שווה את זה. תמיד תהיי במקום שטוב לך, ובאותה מידה תתאמצי, אל תרימי ידיים. תנסי לעשות כל שביכולתך כדי למקסם תוצאות, אבל אל תישארי בשום מחיר בשום מקום: בית, זוגיות, עבודה. תרשי לעצמך להתאהב, להיפגע, ושוב להתאהב. תרשי לעצמך להיות רצינית במטרות שלך, אך קלילה בדרך להשגתן. והכי חשוב, תזכרי שהחיים הם מסע. כולנו יוצאים מאותו מקום וחוזרים לאותו מקום, ורק הדרך היא זו שהופכת את המסע שלנו לייחודי, מרתק ושונה בכל פעם. אם את לא מרוצה מהדרך, פשוט תשני כיוון, כי זה לא משנה כמה שנים את חיה, משנה מה את עושה בזמן הזה".

 

גאיה קורן | צילום: אילן בשור

23. ד"ר ענת אנגל

מומחית ברפואה פנימית, מרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב ומנכ"לית המרכז הרפואי הממשלתי וולפסון בחולון: "האמיני בעצמך ובכישורייך, ללא קשר למגדר. אני תמיד ראיתי בעצמי שוות הזדמנויות ביחס לגברים, כי עצם המחשבה שלאישה יש פחות יכולות או פחות הזדמנויות - היא הדבר הלא טבעי בעיניי. גם בצבא מילאתי תפקידים שאוישו קודם לכן בידי גברים, וגם המינוי שלי בבית החולים הוא כזה. כשאת רואה בזה NON ISSUE זה באמת לא עניין".

 

ד"ר ענת אנגל

24. כרמן אלמקייס עמוס

פעילה פמיניסטית מזרחית, צלמת ויוצרת, מנהלת פרויקטים בתנועת "אחותי" למען נשים בישראל, מייסדת ומקימת פרויקט עדי"ה לתיעוד נפגעי הגזזת. אם לבת: "תהיי את. האמיני בעצמך ובחלומות שלך, השמיעי את קולך, היי ערנית לעוולות סביבך ופעלי לתיקון בביתך, בעירך, במדינתך. הכירי ביכולת שלך ובכוחך לשנות, כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילך. זכרי את כל אותן נשים שנותרו מאחור, שנשכחו, שלא הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית. אחיות אנחנו, עלינו הנשים לחבק אותן, לפעול ללא הרף למענן ולמען כל אלה שיבואו אחרינו".

כרמן אלמקייס עמוס | צילום: אביגיל עוזי

25. פרופ' דפנה הקר

ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר וחברת סגל בפקולטה למשפטים ובפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב, חוקרת היבטים משפטיים וסוציולוגיים של משפחתיות: "אני בוחרת לחקור נושאים לא קלים: גירושים, התמודדויות משפחתיות עם זקנה וחולי, סכסוכי ירושה, ועוד. דווקא ההתבוננות ברגעי משבר משפחתיים מלמדת אותי כמה חשוב להעריך ולטפח קשרים מיטיבים וכמה חשוב להשקיע במערכות יחסים מכילות, מחזקות ומצמיחות - במשפחה, עם חברות וחברים ועם קולגות בעבודה. העולם שלנו מקשה על טיפוח קשרים כאלה - מחנכים אותנו לאינדיבידואליזם ולתחרותיות; אנחנו מוקפים מסכי מחשב וטלפונים חכמים; ושוק התעסוקה חונק אותנו בדרישותיו האין־סופיות. עבור נשים במיוחד - הרבה קשרים הם לא קשרים מיטיבים, אלא קשרים של הקטנה, של ניצול, ושל אלימות; קשרים שמצפים מהנשים להיות עבור אחרים ולא עבור עצמן. כל חיי אני מנסה לעמוד בזכות עצמי ובה בעת להקיף את עצמי באנשים שמקבלים אותי כמו שאני, שמפרגנים לדרך שלי ושמחזקים אותי. ילדות, נערות ונשים צריכות לשמוע (מההורים, מבן הזוג, מהחברות, מהבוס, מכלי התקשורת, מסרטי הקולנוע, מבתי המשפט) שאין שום דבר שהן לא יכולות לעשות רק בגלל שנולדו נקבות; שמותר להן לחשוב על עצמן ולפעול למען עצמן, ושמגיע להן להיות חלק ממארג אנושי תומך, דואג ומחזק. והגברים - הם צריכים ללמוד שאין דבר מהנה יותר, מעניין ומפתח מנשים חכמות, עצמאיות וגאות, ושאין שחרור משמעותי ורצוי יותר מהשחרור מתפקיד ה'גבר גבר'. הלוואי שהתיאוריות הפמיניסטיות שאנחנו מלמדות בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב היו נחלת הכלל - שכל ילדה וילד היו נחשפים אליהן ולומדים לזהות דיכוי מגדרי מגיל הגן. אולי אז לא היינו צריכות יותר את יום האישה".

פרופ' דפנה הקר

26. מירב לפידות

דוברת המשטרה עד לאחרונה: "כשכיהנתי כדוברת משרד האוצר, יעל אנדורן שהייתה מנכ"לית המשרד, נתנה לי עצה חשובה לחיים שאני שמחה להעביר הלאה: לעסוק במהות והשאר כבר יסתדר מעצמו. העצה הזאת הוכיחה את עצמה לאורך הדרך שלי. חשוב לשאוף תמיד לעשות את הדבר הנכון ולתת את מרב תשומת הלב לאמת, לזכור את המטרה הסופית וגם אם חווים בדרך התקפות תקשורתיות מגורמים כאלה ואחרים (התקפות שלעיתים יורדות לפסים אישיים מכוערים) - עדיין לזכור את המטרה הסופית ולהתעלם מרעשי רקע. היו ימים בתפקידי כדוברת המשטרה, שלפעמים היה קשה לברור את המוץ מהתבן, ועדיין העצה הזאת הידהדה לי בראש והשאר הסתדר. למדתי גם שהאויב של הטוב הוא הטוב יותר. הרצון להיות פרפקציוניסטית פוגע לפעמים בצורך במיידיות, במהירות. לכן כדאי להפעיל שיקול דעת, לפעול נגד האינסטינקט הטבעי לבחון ולהעמיק, ולתת מענה טוב בזמן אמת".

מירב לפידות | צילום: יובל חן

27. הרבה תמר אלעד־אפלבאום

רבה קהילת ציון הארצישראלית בירושלים, מראשי בית המדרש לרבנות ישראלית: "זאת לא העצה שלי, אלא עצה עתיקה שפותחת את התורה ועוברת מדור לדור: תחיי מוגן. תחיי עדין. גן עדן הוא היחס של העולם אלינו והיחס שלנו לאחרים. גן מלשון מוגנות. עדן מלשון עדינות. הם העולם שאנחנו אמורות לעשות פה לכל אישה, לכל אדם, לילדות ולילדים שלנו. והוא רחוק כל כך. ובכל פעם שהוא מתרחק, תשמרי על מפלס הנשמה שלך, שלא תכבה, שלא תשתתק, שתאמין בעצמה, היא הדבר הכי שקוף בנו, אבל היא חזקה וטהורה ויקרה יותר מכל החלקים שבנו, והיא תוליך אותנו לגן עדן".

 

הרבה תמר אלעד־אפלבאום

28. ד"ר שרית אבישי אלינר

מנהלת המרכז הרפואי קפלן מקבוצת כללית ובית החולים השיקומי הרצפלד, מומחית ברפואת ילדים ובטיפול נמרץ ילדים וכן במנהל רפואי: "שמרו על הבריאות שלכן. תחום הרפואה המונעת החדשני בארץ, שהוא מהמובילים בעולם המערבי, מאפשר לנו הנשים לשמור על בריאותנו הגופנית באמצעות אורח חיים בריא ובדיקות תקופתיות בזמן. זאת כדי להמשיך ביתר שאת במימוש מטרות אחרות חשובות בחיי השגרה האינטנסיביים והדינמיים שלנו. שמרו על תזונה נכונה, בצעו פעילות גופנית, התמודדו עם מתחים נפשיים ובצעו בזמן בדיקות שיכולות להציל חיים ולשמור על בריאות שלמה".

ד"ר שרית אבישי אלינר

29. סא"ל א'

חובלת, חיל הים: "העצה שלי לכל אישה שרוצה להגיע הכי גבוה ולהצליח היא פשוט להחליט שהיא יכולה, ללכת עם האמת שלה ולדבוק בה. כי באמת הכל אפשרי. לפני 18 שנה, בהיותי בכיתה י"ב, בימי האינתיפאדה השנייה, הבנתי את החשיבות בגיוס

לצה"ל. בתקופה הזאת החלטתי עם עצמי שארצה לשרת בתפקיד משמעותי בצבא. כחיפאית וכבת לקצינה לשעבר בחיל הים, התגייסתי בהתלהבות לקורס חובלים. לא הייתי אז בכושר ולא ידעתי שיש בי כוחות ועוצמות לשרת בתפקיד כל כך אינטנסיבי

ולעבור את הקורס הארוך הזה. בעצם התחלתי תהליך שבסופו עברתי את הקורס בהצלחה, זאת לאחר ימים רבים שבהם השקעתי את כל כולי כדי להתקבל לקורס ולצלוח אותו. בסיום הקורס הוצבתי כלוחמת בסטי"לים. מאז ביצעתי מגוון תפקידים בזרוע הים.

מהרגע שהתגייסתי ועד היום אני קמה בכל בוקר במרץ לעשות דברים בצורה מלאה, לא לוותר לעצמי ולאחרים. זה סוד ההצלחה בעיניי: תהיי מי שאת בגרסה הטובה ביותר שלך, בכל יום מחדש".

סא"ל א'

30. רונית רפאל

מייסדת ובעלת רשת מרכזי "רונית רפאל מדע היופי", מתגוררת עם משפחתה בז'נבה: "קראי ספרים בנושאי מנהיגות, מודעות והעצמה עצמית, למשל ספרו של רובין שארמה, 'המדריך למצוינות'. ואל תשכחי לתרגל מדיטציה, לאכול בריא וללכת לפחות 12 אלף צעדים בכל יום. יש אפליקציות שיעזרו לך בכל זה".

רונית רפאל | צילום: אבי הראל

31. כרמל קרמן

עורכת "זמנים מודרניים", אם לשלושה: "פתגם אפריקאי אומר: 'דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד אחד'. תחשבי על זה: המיילדת בבית חולים, האחות בטיפת חלב, הגננת, הסייעת, המורה, המנהלת, רופאת הילדים, המדריכה בתנועה, המפקדת בצבא - כולן שם עוזרות לך לגדל את ילדייך. העצה שלי אלייך: התייחסי אליהן כמשאב הכי יקר שלך. כשותפות שלך לדרך. אמצי אותן לליבך, תודי להן. חשבי איפה היית בלעדיהן".

כרמל קרמן

32. מירי בן־דוד ליוי

עיתונאית ובעלת מיזם הנטוורקינג, "החצאית": "אל תשאירי דברים פתוחים ולא פתורים. לפעמים, אני פותחת את מחברת ההשראות שלי וכותבת לעצמי מה מטריד אותי באותם ימים. תמיד יש משהו שאני לא ממש שלמה איתו או לא מרוצה ממנו, וזה יכול להיות קשור לעבודה, לילדים, למערכות יחסים עם גורמים שונים. באותו מעמד אני גם חושבת בכובד ראש מה אני יכולה לעשות כדי לפתור את העניין. אני כותבת את הדברים ומתחייבת לפני עצמי לבצע אותם. מבחינתי, זו דרך נהדרת לצאת מאזור הנוחות, לפעמים גם לשים את האגו בצד, להסתכל לחיים בלבן של העיניים: ליזום שיחת טלפון שלא תמיד טבעית לי, לכתוב הודעה שתעשה את השינוי. כן, גם אם אני מרגישה שהיוזמה צריכה

לבוא לא מהכיוון שלי. האחריות מוטלת עליי. החיים מאתגרים והתפקיד שלנו הוא לקחת את המושכות בידיים וככל האפשר להפוך אותם לנעימים יותר. היכולת הזו להתבונן מהצד, לחקור ולמצוא מענה, היא מתנה שאני מעניקה לעצמי, מעין אימון אישי שמחשל ומעצים אותי".

מירי בן־דוד ליוי

33. תמר מור־סלע

סופרת ובעלת הטור "ערות, נשים מדברות מיניות" במוסף זה: "האמת שאני לא מאוד מאמינה בעצות. בטיפים. אני חושבת שכל בן אנוש הוא תרכובת חד־פעמית שאי־אפשר לחקות, ולכן מה שנכון לאחת לא נכון לאחרת. ואולי גם מתוך מידה של ענווה. כי באמת. לפעמים לעצמי איני יודעת להשיא עצה. את האנשים שאני מבקשת שיעוצו לי, או נכון יותר - שיקשיבו לי, אני בוחרת בפינצטה (גם שם עשיתי לא מעט טעויות) ומשתדלת להקשיב לגוף שלי כי הוא מדבר אליי. יש לו בת קול. רק שלא תמיד אני מקשיבה לו.

אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי בשנים האחרונות הוא: לא להצטער. לא להצטער על דברים שעשיתי (אלא אם פגעתי באדם אחר) ולא על אלה שלא עשיתי. לא להצטער על בחירות לא נכונות. לא להצטער על כוחות שלא היו ברשותי בזמן מסוים ולכן לא יכולתי ללכת למקום גבוה יותר (בעיקר פנימי) מזה שחשבתי שאני יכולה להגיע אליו. אני לומדת לחבק את הבחירות שעשיתי, גם אם היום הייתי נוהגת אחרת. זו לא עצה. זו אני. זו דרכי. זה מה שאפשרי כרגע. בכל רגע. את אהבת האדם שבי, לעומת זאת, אני רוצה לשמר כנתון בלתי משתנה. וגם אם חטפתי כמה כאפות בדרך (ואלוהים עדי שחטפתי) לא לאבד את האמונה בטוב שבאדם. ובכוחה הבלתי מעורער של אהבה".

תמר מור־סלע

34. שירי גלס

עיתונאית ועורכת משנה במוסף זה, נשואה ואם לארבעה: "אני משתדלת לשים שלוש נקודות או סימני שאלה בסוף דבריי, ואני פחות בעניין של סימני קריאה בחיים. לכן קשה לי לתת עצה, כזו שתהיה נכונה תמיד, לכל אחת ובכל זמן. ואולי זה הסוד, לדעת להתאים את עצמך לתקופה, לשינויים, לשאול כמעט בכל יום אם נכון לי, אם הגזמתי, אם ויתרתי על הגבולות שלי. ומה בכל זאת כוללת רשימת החובה לחיים בעיניי? כל אישה צריכה קהילת נשים תומכת של משפחה או של חברות נפש. הן הכוח, הן המראה, הן הנבוט בראש כשצריך, ואיתן את פוסעת בשבילי החיים, וכל כך כיף לצעוד יחד. יש רגעים שבהם חברה טובה מצילה אותך מעצמך ומזכירה לך שאת עכשיו הולכת לישון ושהתינוק ייקח בקבוק ולא יקרה כלום. או שדורשת ממך עכשיו - אבל עכשיו - להתקשר לקבוע תור לרופא כי את נראית לא טוב. היא מזכירה לך שלמרות שבא לך לרצוח את האיש הזה, הוא האיש שלך ואת אוהבת אותו כל כך, והיא יודעת להזכיר שלמרות שלא ישנת יומיים, שבועיים או שנתיים, אין דבר בעולם שעושה אותך מאושרת יותר מהצחוק שלהם. אז קחי אוויר, ותרימי טלפון לחברה הזאת שלך, תגידי לה כמה את אוהבת אותה. טוב?"

שירי גלס | צילום: יובל חן

35. אל"מ יעל גרוסמן

ראש מחלקת עתיד (עיצוב תקשוב דיגיטלי) באגף התקשוב, ההגנה והסייבר בצה"ל, נשואה ואם לשניים: "השירות הצבאי מלא באתגרים מבצעיים, טכנולוגיים וניהוליים. העיסוק שלי הוא בליבה התקשובית, בעולמות התקשורת האסטרטגית, מערכות מחשוב מורכבות וכן פתרונות ייחודיים להגנה בסייבר. כמי שמאמינה במצוינות, התפקידים שביצעתי איתגרו אותי בכל היבט, לכן בכולם השקעתי הן חשיבה יצירתית, הן מאמץ אדיר. אני מאמינה שתחומי הטכנולוגיה צריכים להיות פתוחים ונגישים לכולם. לתחומים האלה נדרשים טובי המוחות, אנשים בעלי חשיבה פורצת דרך. יכולות אלה אינן תלויות בשאלת המגדר, לכן אין סיבה שמקצועות אלה לא יהיו פתוחים לכולם באופן שוויוני ונגיש. כל מי שרוצה להגיע רחוק צריכה קודם כל לחשוב על טובת הכלל לפני טובתה האישית. כך מגיעים להישגים ולהתפתחות אישית בעיניי. אם תתרמי לסביבה שלך מה שיותר - היא תחזיר לך טוב. זהו המסלול המהיר ביותר להצלחה ולסיפוק אישי".

אל"מ יעל גרוסמן

36. עורכת הדין מיכל הלפרין

ראש רשות התחרות (ההגבלים העסקיים), נשואה ואם לארבעה: "איננו מושלמים - בואו נהיה סלחנים כלפי עצמנו. אם אנחנו רוצים ליהנות מעולמות תוכן רבים ולחיות חיי משפחה וחיי קריירה וגם להספיק ליהנות משניהם צריך לדעת גם לעגל פינות. המייל יכול לפעמים לחכות למחר בבוקר וארוחת הערב יכולה להיות קנויה או מחוממת. לא קרה כלום. ברצון הטוטלי להיות אנשי משפחה ואנשי קריירה מושלמים אנחנו מפספסים הרבה ובעיקר את חדוות העשייה והחיים".

עורכת הדין מיכל הלפרין

37. רונית אטד

מנכ"לית אלעד מערכות, מחברות התוכנה הגדולות בארץ, נשואה ואם לשניים: "מצוינות, מיקוד, נחישות ואנושיות הן התכונות הבסיסיות להצלחה, ללא הבדל בין גבר לאישה. להצליח זה מאתגר, להצליח כאישה וכאם זה מאתגר יותר. אחד הגורמים המאפשרים הצלחה היא סביבה תומכת, החל בזוגיות והמשך במעגל המשפחתי הקרוב. באופן אישי, בחרתי לפתח עשור בקריירה שלי בארצות־הברית, מילאתי מגוון תפקידים ניהוליים ורכשתי כלים ייחודיים בהובלת ארגונים גדולים ומורכבים בחברה גלובלית. ההבנה שלהתגמש, להתחבר ולגשר על שונות מקצועית ותרבותית היא הכרח, נתנה לי גמישות מחשבתית, פרספקטיבה ופתיחות לקבלת חשיבה שונה משלי. הבסיס לכל זה הוא הקשר האנושי ואין בעיניי הבדל בצורך בחיבור עם לקוחות או עובדים. כיוון שמסגרת הזמן שלנו מוגבלת ל־24 שעות ביממה הבחירה שלנו היא בהחלטות בנוגע לחלוקה הפנימית (קריירה, משפחה וזמן אני). אני מאמינה בדרך ברמה יומיומית ומאמינה בחיוביות ובאופטימיות".

רונית אטד | צילום: עלית ביוטי

38. ברכה ברד

מנכ"לית עמותת "כולן" לקידום השיח והעשייה הפמיניסטית בישראל. ביסקסואלית, שנולדה וגדלה בכפר עציון: "גלי סולידריות. דאגי תמיד להקיף את עצמך בחברות ולבנות איתן מערך תמיכה. כשאת שומעת מישהי מספרת על חוויה שפגעה בה, לפני שאת שופטת אותה ומאשימה אותה, נסי לשים את עצמך במקומה ולהיות סלחנית. תהיי שם בשביל נשים אחרות, והן יהיו שם בשבילך כשתזדקקי להן. ואת תזדקקי להן הרבה יותר ממה שנדמה לך".

ברכה ברד

39. רינת פרימו

עורכת וסופרת ילדים: "המון אנרגיה מושקעת בשליטה על הגוף שלנו (נו, דיאטות). זה מחליש ולא משאיר כוח לדברים אחרים. תנו לי רבע מהאנרגיה שכמעט כל אישה משקיעה בתזונה שלה (נו, בהפחתתה) ואזיז את העולם. יש הבדל עצום בין מה שאומרים על גיל 40 ומעלה לבין החוויה בפועל. בזמן שכולם מדברים על 'משבר', החוויה בפועל של הרבה נשים סביב גיל 40 וגם אחריו, היא דווקא של עוצמה, ביטחון ופריחה. אני חושבת שהתרבות כולה קצת מבוהלת מהרעיון שנשים עוצמתיות יעשו מה שהן רוצות, ולכן היא מנסה להוריד (כן, גם בכתבות על גבי נייר זה ממש) מתחושת העוצמה הזאת במסרים מחלישים (את לא טובה מספיק. לא שווה מספיק. בוטוקס. בוטוקס. בוטוקס). בכל פעם שתקראו כותרת מלאת פליאה בסגנון: "תראו איך היא נראית בגיל 45!", אל תשכחו את המנגנון מאחוריה".

רינת פרימו

40. גלית דהן קרליבך

סופרת: "שברי כל תקרת זכוכית ואל תחששי להרחיב את גבולותייך. בעבודתי כסופרת אני שולחת ידיים, בלי בושה, לתחומים שונים שמעניינים אותי: לסיפור הקצר, לנובלה, למוזיקה, לתיאטרון ולקולנוע. זה מעשיר את הניסיון ומרחיב את הדעת. 'אנחנו יושבים על כתפי ענקים', איננה סתם אמרה תלושה. איננו לבד בעולם. בעבודתי אני משוחחת עם יוצרים גדולים, ומתמקמת על כתפיהם כדי למצוא נקודת תצפית טובה. ולצד זה, ולמרות הפיתוי, ברחי מפטרונים. כבר אמר מי שאמר על השליטים הרומיים 'אין זו בעיה לקדם את אלה שאין לנו סיבה לחשוש מכוחם'. משפט זה נכון גם לימינו: קחי את כל הכישלונות ואת כל הלאווים שנאמרו לך, בין אם מצרות עין, בין אם מאכפתיות, תלי אותם בגאווה בדיוק כפי ששריף תולה גולגולות על מותניו. הביטי בהם בחיבה ואם יש צורך, חרצי לשון לצרי העין ולחוזי השחורות". 

גלית דהן קרליבך | צילום: אלכס קולומויסקי

41. חגית ביליה

האישה שמאחורי הבלוג "לייזה פאנלים" ובעלת טור במוסף זה: "כאילו יכולתי להיות מלאת פאתוס ולהגיד לבתי: 'את יכולה הכל - השמיים הם הגבול', אבל תכלס אמרתי לה שאם יש טיפה צהוב כשמקציפים חלבונים, זה הורס את הקצף. ואם יש בצל, שום, מלח ופלפל כל סיר ייצא לך טעים, ולפעמים את מתכננת להכין משהו אחד ובסוף יוצא לך משהו אחר, מפתיע וטעים יותר. וכל סיר, אבל כל סיר, בבישול איטי מתרכך וכשמשתמשים בחומרים טובים הסיכוי להצלחה גבוה, צריך להיות אידיוט כדי לקלקל. לא תמיד המאמץ שווה את התוצאה, אבל בדרך כלל זה כל כך שווה. לא תמיד צריך להיצמד להוראות ההכנה, לפעמים כיף להמציא מהראש. וכל דבר, אבל כל דבר מסובך שתכיני כמה פעמים, בפעם החמישית יראה לך קל קלולה. וזה נכון  מה שאומרים שעוגות פשוטות הן הכי טעימות. במטבח כמו בחיים את מחליטה מה לבשל ואת אחראית לאיך זה יצא בסוף. אז תאכלי את מה שבישלת, כי מה שבישלת הכי מדהים! כאילו לא פמיניסטי אבל הכי פמיניסטי".

חגית ביליה

42. שיר־לי גולן

אמא ועיתונאית: "רוצות לגדל את הדור הבא של הפמיניסטיות? דגמנו להן פמיניזם בגרסת החיים עצמם. הרבה לפני שתוכלו לדסקס איתן תאוריות אקדמיות או לשלוח להן לינקים למאמרים חשובים בתחום - תתנהגו כמו הנשים העצמאיות שהייתן רוצות שהן יהיו כשיגדלו. תראו להן שאימא יכולה גם לעבוד ולהתפרנס וגם להיות אימא לביאה, תנהגו באוטו המשפחתי (כי אתן נהנות מזה, כי אתן סומכות על עצמכן, כי אתן יודעות לענות בביטחון מלא למי שמעזים לפקפק ביכולת הזאת שלכן על הכביש. ולא רק כשאבא בנבצרות מסיבה כלשהי), תדפקו מסמרים לתמונות, תלמדו משהו שבוער בכן, תעסיקו גבר ולא אישה אם וכאשר אתן מחליטות לפרגן לעצמכן עזרה בתשלום בניקיון הבית, תלכו איתן לצעדות השרמוטות (ותסבירו להן מראש ולעומק את ההפוך על הפוך בשם שהוענק לצעדות החשובות האלה, שנולדו הרבה לפני ה־#METOO) ולמצעדי הגאווה (כי שוויון מגיע לכולן.ם!), תבשלו אם זה עושה לכן טוב, תגדלו שיער שיבה וקמטוטים בלי להתבייש (הם כמובן יגיעו בכוחות עצמם, השאלה היא איך תקבלו אותם), תדברו איתן על הטרדות מיניות שעברתן (בזהירות ובהתאם לגילן, אלא מה) ואל תשכחו לספר להן גם על הגברים הנפלאים שיצא לכן להכיר לאורך חייכן ועל הכיף והעניין הטמונים בחברות עם אנשים שהלך המחשבה שלהם שונה. ויום אחד, בלי שתרגישו, תגלו שאתן לומדות מהן על פמיניזם לא פחות ממה שאתן מלמדות אותן. וזה יהיה מרגש במיוחד".

שיר־לי גולן

43. רחלי קרוט

עיתונאית ובעלת הטור "משהו טעים" במוסף זה, בלוגרית אוכל, עורכת מיזם הקולינריה FOODY: "תלמדי לומר לא. אחד הדברים שלמדתי בשנים האחרונות, כשגיליתי שאני חזקה יותר ממה שאני חושבת, זה להגיד לא: לא לפגישות בבוקר בשיא הפקקים רק כי לצד השני זה נוח יותר; לא להצעות שלא מכבדות אותי או שאני לא מאמינה בהן במאה אחוז וגם לא - אני לא יכולה להספיק לעשות הכל גם אם הצד השני ממש רוצה שזה יקרה. הנטייה להרגיש לא בנוח ולהסכים לעשות דברים רק כדי לרצות או רק כי לא נעים, טבועה בנו עמוק מדי, והפחד שמא מישהו יתאכזב מאיתנו גורם לרבות לקחת על עצמן הרבה מעבר למה שהנפש יכולה להכיל. תכבדי את הזמן שלך, תעריכי את היכולות שלך, תלמדי לומר גם לא. זה רק יחזק אותך".

רחלי קרוט

44. ורדה רזיאל־ז'קונט

פסיכולוגית, סופרת ובעלת הטור "ורדה, הצילו!" במוסף זה: "תאהבי כסף. תאהבי להרוויח כסף. אל תהססי לנהל משא ומתן על כסף. אל תחששי להראות עד כמה את מעריכה כסף, אבל אל תבזבזי אותו יותר מדי. זכרי שכסף מחזיק מדינות, משפחות ובני אדם. אהבה חשובה מאוד, אבל אל תשכחי לעשות הסכם ממון בזוגיות שלך בשיא אהבתכם - זה הזמן הנכון. אין כמו משפחה, אבל לא חייב להיות ניגוד בין קיום משפחה לרצונך להשתכר או להרוויח. יצר האימהות, אם הוא מקנן בך, יגרום לך במקרים רבים להעדיף להיות אמא מאשר להשקיע בבניית בסיס כלכלי לעצמך; הרצון להיות נוכחת עד כמה שאפשר בחיי ילדייך יגרום לך להרגיש אשמה על שאת רצה אחר בניית עצמאותך. בהרבה מקומות יאמרו לך שנשים נועדו לגדל את ילדיהן ולטפח בית. תגידי לכל אלה תודה רבה על קביעותיהם בנוגע לתפקיד הראוי לך. יהיה גם מי שבטוב לב עצום ירצה לפנק אותך, יאמר, 'למה לך להתאמץ להרוויח כסף', אבל אל תשכחי לממש את כישרונותייך ולמתוח את שרירייך. תשתדלי במהלך חייך להגיע למצב שבו לא תהיי תלויה מבחינה כלכלית באף אחד. כסף נותן עצמאות, כוח, ובעיקר חופש לקבוע עם מי תחיי ואיפה, מה תעשי, איך וכמה ובמה תשקיעי את הרגעים החשובים של חייך לטווח ארוך. בבניית סדר העדיפויות שלך אל תזניחי את הכסף. אם תזניחי או תזלזלי בכסף תמצאי את עצמך עסוקה יותר ויותר בחסרונו".

ורדה רזיאל־ז'קונט | צילום: אביגיל עוזי

45. חן אריאלי

יו"ר האגודה למען הלהט"ב וחברת מועצת העיר תל־אביב, מתגוררת ביפו עם בת זוגה: "שתפו פעולה. כאידיאולוגיה. הכוח שלנו כנשים ובכלל הוא לייצר רשת פעולה משותפת שיודעת לאגד את כל הכישרונות והעשייה למען מטרות משותפות. עלינו להיות זהירות בחוש הביקורת שלנו כלפי נשים אחרות בזירה ולבוא לתוך שיח, גם אם יש בו אי־הסכמה, מתוך כבוד והכרה".

חן אריאלי | צילום: גיא כהן

46. סמדר שיר

עיתונאית וסופרת: "את יום האם הראשון בחיי חגגתי בארצות־הברית. כשבאתי לאסוף את בתי הבכורה מהגן, המנהלת הזמינה אותי לחדרה ושאלה אם אני אמה. 'ברור שאני אמא שלה', עניתי, 'למה את שואלת?' המנהלת סיפרה שכל ילד מכין לאמו פנקס דמוי לב ושבתי נקבה בשם מוזר שלא נשמע כמו סמדר. הלסת שלי נשרה. הצעתי לזמן את הילדה לחדר. בנוכחות המנהלת שאלתי אותה: 'אני אמא שלך?' והיא ענתה, 'כמובן'. שאלתי אותה איזה שם היא אמרה לגננת והילדה מלמלה 'מותק'. היא שמעה את אבא שלה קורא לי 'מותק' וחשבה שזהו שמי. נקרעתי מצחוק, אבל בשנים האחרונות, אחרי שגידלתי שישה ילדים, שהפכו אותי לסבתא לארבעה, התחלתי להרגיש שאיבדתי את עצמי. נבהלתי, חשדתי שמדובר בסימנים ראשונים של אלצהיימר, עד שהבנתי שהסיבה שונה לחלוטין. כרווקה בת 20, חלמתי על היום שבו אעבור מלשון יחיד ללשון רבים - 'אנחנו', שתעיד על כך שאני בזוגיות משמעותית. אחר כך שמחתי לקבל את התארים 'אשתו של', ו'אמא של' ו'סבתא של', אבל רגע, איפה אני? למה אני מבשלת ספגטי בולונז עם ובלי בצל, על פי הטעמים המגוונים של בני המשפחה, ולא טורחת להכין גם מנה צנועה של רוטב נטול בשר מפני שאני צמחונית? לבנותיי אני אומרת: אל תשכחו את שמותיכן ואת עצמכן".

 

סמדר שיר | צילום: אביגיל עוזי

47. איריס אליה כהן

סופרת ומשוררת: "כמי שפרסמה את הספר הראשון שלה בגיל 40, עם תינוק בעריסה, סל מלא כביסה, כוחות באפיסה ויכולת זיכרון במנוסה, אין לי אלא לייעץ לנשים המבקשות לכתוב את הסיפור שלהן: אל תערכי את עצמך תוך כדי, בדיוק כשם שאסור לתקן ילד מגמגם. זה רק מחמיר את הלקות. נתקעת? עברי הלאה. זה הטריק של השמש כבר אלפי שנים. אנחנו רק חושבים שהיא שוקעת, בעוד שלמעשה היא זורחת, פשוט במקום אחר".

 

איריס אליה כהן

48. ד"ר נורית הראל

יו"ר משותף של תשלובת ד"ר פישר עם סיגל בר־און, דור שני של תעשיינים: "אני ממליצה לך להתעלם, לשחרר את עניין המגדר, להתעסק במהות של העשייה, להתעלם מכל הרעשים המתייחסים להיותך אישה, שיגיעו בבית, בעבודה, בשכונה, במכולת, ברחוב וכו'. אם תלכי עם האני מאמין שלך הכוח שלך כבר יוביל אותך למקומות הנכונים. אני לא אומרת שזה יהיה קל, זה כרוך בלקבל אחריות גדולה על הכתפיים, לפעמים לעצום עין לביקורת, לא לתת לפריזמה הזו להשפיע עליך או על הסביבה. כולם ייצאו נשכרים מכך ובייחוד אנחנו כחברה".

 

ד"ר נורית הראל

49. מאיה ורטהיימר

שחקנית: "לרוב, השיח הפנימי שלנו שלילי מאוד, אנחנו מפקפקות בעצמנו ואומרות לעצמנו דברים כמו: 'את לא תצליחי!' אנחנו מפרגנות מדהים לחברות שלנו אבל לא מסוגלות לפרגן לעצמנו. לכן, צריך לשנות את השיח הפנימי הזה, ובמקום לחשוב 'למה זה קורה לי', להבין מה אנחנו יכולות ללמוד ממה שקורה לנו. הרי מכל דבר אפשר ללמוד ולהתחזק, וזה מתחיל בגישה".

מאיה ורטהיימר | צילום: ענת מוסברג

50. נעם פרתום

משוררת: "אם יש משהו שקלטתי השנה על בשרי מעל ומעבר לכל ספק זה שאני חייבת לשים פחות זין. או בעצם לשים יותר זין. או בפשטות - לשים פס. השנה הבנתי, עם צאת ספרי השני 'ביחדנס', שזיכה אותי בפרס ראש הממשלה לספרות אבל גם עורר טררם לא ענייני ואנטי־פואטי בגודל של צונאמי - שאני אובססיבית כלפי מי שלא אוהב אותי. אובססיבית כלפי מי שצינזר לי שיר מהספר, כלפי מי שכתב עליי ביקורת חזירית או סתם סטטוס מגעיל בפייסבוק. ונמאס לי. פשוט ככה. אני רוצה להיות אובססיבית כלפי מי שחושב שאני חמודה! ולמזלי יש רבים וטובים כאלה שבעדי, אוהבים את פועלי ואת שיריי ושאני יקרה להם. רבאק. החיים באמת קצרים מדי מכדי להתייחס לכל צרימת רקע עוינת. נדמה לי שזו 'תכונה נשית' באיזו רמה תרבותית עמוקה: להתנחמד גם למי שלא שוחר את טובתנו ולייחס לו כובד משקל. לקחת ללב מדי. ואני אוהבת את נטייתי לקחת ללב. זה אחרי הכל גם מה שהפך אותי למשוררת. אבל הלב הוא לא פח זבל. הוא שריר. וכמו שצריך אימון כדי להרחיב אותו צריך גם אימון כדי להציב בפתחו סלקטורים נבונים שלא יכניסו אליו כל ברירה. זה פרקטיס מדיטטיבי שאני מתרגלת בימים אלו ושעושה לי הרבה טוב. ממליצה לכן גם".

נעם פרתום