נהדרת מינוס

מילה אחת מספיקה כדי לתאר את העונה של 'ארץ נהדרת' עד כה: פרוצדורה. הכוונה היא לא רק למטבע הלשון שהפך את החיקוי של איתן כבל להיסטרי. זו גם התוכנית עצמה שמותירה תחושה של הליך טכני: אנשים מאוד מוכשרים ומיומנים שאמנם עושים את עבודתם, אבל באווירה של תיבת צ'ק־ליסט במקום התשוקה והאדג' שהיו שם עד ממש לא מזמן.

כן, דווקא בעונת בחירות 'ארץ נהדרת' עדיין לא מתרוממת. נדמה כי השנים הארוכות של היותה אופוזיציה מרכזית לשלטון נתניהו שחקו את החושים החדים של התוכנית: הפאנלים ארוכים מדי, הפאנצ'ים צפויים והכניסה של בני גנץ והגנרלים שלו אולי טילטלה את הסקרים, אך לא הזרימה דם חדש בעורקים הפוליטיים של הכותבים. לעומת הניצוצות שעפו בעונת הבחירות הקודמת - למשל, התגובה לסרטון השקופים של אריה דרעי - נראה כי כל מה שנשאר לרצועת הסאטירה החזקה מכולן זה כבל והפרוצדורה.

בהקשר הזה, הגאונות המזהירה של ערן זרחוביץ' רק מבליטה עוד בעיה מרכזית בעונה הזו: אובדן המחץ של האנסמבל. היעדרם של ראשי קרב בסדר הגודל של אסי כהן (מלבד החיקוי המתבקש של אפי נוה) ואודי כגן, הותירה את התוכנית עם בור שמתקשה להתמלא. אמנם, הקאדר החדש כולל קומיקאים מצוינים (שחר חסון, גיה באר גורביץ', אורי לייזרוביץ') אבל בינתיים, אף אחד מהם לא הציג רגע מוחץ. גם גנץ של ליאור אשכנזי טרם פוצח לגמרי.

לכך מצטרפת נקודת התורפה הכואבת מכולן, והיא המחסור בסדרת מערכונים נושאית. זה היה המקום שבו 'ארץ נהדרת' הבריקה באמת בעונות האחרונות. השנה, בינתיים, בוזבזה כמות לא מבוטלת של אנרגיה על פרודיה סביב 'הכלה מאיסטנבול'. האחרונה היא אולי להיט שסוחף את מדינה, אבל ספק אם הסתלבטות על אופרת סבון משתווה לאמירה הקורעת והעמוקה של הטורטלים, שאולי ואירנה ועיריית רמת הוד.

'ארץ נהדרת' הייתה ונשארה ספינת דגל. היא מנצחת בקביעות תוכניות ריאליטי ונהנית מעוצמת התהודה המעגלית של קשת וחברת החדשות. אבל דווקא כשמעמדה לא ניתן לערעור, נפלה עליה עייפות. אם בליל הבחירות של 2015 התוכנית הביאה את שלומי שבן לביצוע מיוחד של "תמונה משפחתית עם רוה"מ", עושה רושם שהפעם הגיע תורו של "תרגיל בהתעוררות".