"אמרתי, 'אני חייב לעשות להם תרגיל שיבינו מה זה להיות מיעוט, הלבנים האלה'", משחזר ברהנו טגניה. זה היה באדיס־אבבה, שאליה המריא צוות חברת חדשות ובראשו טגניה ודני קושמרו, כדי לצלם סדרת כתבות על בני עדת הפלשמורה, שממתינים כמעט שני עשורים לעלייה לארץ. אבל לטגניה הייתה גם אג'נדה נסתרת. "רציתי שפעם אחת - רק פעם אחת! - הם יבינו מה שחורים חווים. מה זה להרגיש אפליה".
איך עשית את זה?
"באדיס, בכל כניסה לבית מלון יש מגנומטר. בדיקה כאילו אתה נכנס למשרד ראש הממשלה. אני אומר למאבטח, 'נעים מאוד אני ברהנו, תעשה לי טובה. רואה את הפראנג'ים (הלבנים) האלה? אז כשאנחנו מגיעים תגיד לי, ברהנו, איזה כבוד שחזרת אלינו! אותך אני לא צריך לבדוק כמובן. ותקצין, שאני וי־איי־פי'. הגענו אחרי יום ארוך. דני וכולם מורידים את הציוד ואני אומר, 'וואו, יש פה בדיקות רציניות'. ואני כבר מכין את הפלאפון לצלם. המאבטח מחבק אותי, 'מיסטר ברהנו, וולקאם, איזה כיף שבאת אלינו'. אני בא לתת לו את התיק, הוא אומר, 'מה פתאום, לא צריך לבדוק. תיכנס בבקשה'".
אני כבר מבינה לאן זה הולך.
"... ואיך שדני ניגש, הוא אומר לו, 'אדוני! תעצור מיד! תן לי את התיק שלך!' דני נבוך. והמאבטח ממשיך, 'שים את התיק'. ודני והצוות מחווירים. ושם המאבטח לא היה יכול יותר ופשוט נקרע להם מצחוק בפנים. אבל השיא, שלא תיכננתי, היה במטוס מגונדר לאדיס. כולם יושבים ומי עומד? דני! אמרתי לו, 'הופה, איך זה לעמוד, הלבן היחיד במטוס שכולם בו שחורים?! איך אתה מרגיש עכשיו?' אמר לי, 'שוב עשית לי תרגיל?' אמרתי לו, 'נשבע לך שלא. זה אמיתי. הפעם זה החיים עשו'".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
והחיים לפי טגניה זה מה שקורה לך בין סיפור טוב לעוד כתבה, אז רצוי שגם יהיה להם מוסר השכל. הוא בעצמו נחשב לחתיכת סיפור הצלחה: מי שעלה לארץ בגיל 11 סוגר בגיל 39 יותר מעשור בתפקיד כתב הפלילים של חדשות 2 והכתב הראשון במהדורה ממוצא אתיופי. על החגורה שלו עשרות גולגולות בדמות סקופים וסיפורים בלעדיים, בין שבתחום הפלילי ובין שבסיקור עוולות וקשיי העדה האתיופית, בבת עינו. ואצל טגניה כל מטאטא יורה: מהגילוי שלא משתמשים בתרומות הדם של העדה ב־2006 ועד חשיפת התמלולים של חקירות יובל המבולבל. מההפגנות הסוערות של 2015 ו־2019 ועד לראיונות עם אנשי משפחת הפשע ג'רושי.
בעידן שמדובר בו רבות על גיוון אתני על המרקע, טגניה הוא אחד היחידים שהופכים את המונח הריק הזה למציאות. הוא האיש של חברת החדשות למשימות מיוחדות. הוא רותם את הגזענות הישראלית לטובתו, ומסתנן לזירות סגורות כפועל ניקיון או תחזוקה, "כי מה כבר השחור הזה יכול לעשות", הוא צוחק. במציאות הוא דרוך מאוד. מעשן בשרשרת ושותה קפה, אוכל רק פעם ביום כדי לא להתעייף. חינני וחייכני וסבלני, בעיקר למי שמזהה אותו ומבקש לדון תכף ומיד בחיסול האחרון בעולם התחתון. טגניה חי את העבודה והעבודה חיה אותו. כשמוסיפים לשאפתנות וללהט הטבעי שלו גם חושים מחודדים והגשה דרמטית חד־פעמית, מקבלים את אחד העיתונאים המזוהים בישראל, וגם את החיקוי שלו ב'ארץ נהדרת', שהוא אגב מאוד מחבב. לא מפתיע שהכינויים שלו במערכת הם ג'יגנאו, "גבר־גבר" באמהרית, ואם:פם, רמז לשעות העבודה האקזוטיות שלו.
אם סיפורי פלילים הם הדלק שלו, סיקור הטרגדיות של העדה האתיופית הוא הלחם. הבסיס. הבית. גם בפריים־טיים, הוא מחובר בחבל הטבור לקהילה שממנה יצא. זה גם מה שהוביל אותו לסדרת הכתבות הנוכחית שעשה עם קושמרו, שהפרק הראשון שלה ישודר בראשון הקרוב תחת השם 'מפוצלים'. במרכז הסדרה עומד תחביבו העיקרי של טגניה: העוול ההיסטורי שנעשה לעדה האתיופית, הפעם מנקודת מבטה של עדת הפלשמורה. במפתיע, דווקא הביקור באתיופיה לא חילץ ממנו בדל נוסטלגיה. "זה לא עשה לי כלום, שום פלאשבק. הם גם מזהים שאני לא משם. היה לי שם כיף חיים. אתה נו־וואן. יושב בכיף שלך בבית קפה. אף אחד לא מבקש סלפי. (צוחק) לא מציקים לך. זה לא כמו בארץ, שאתה מגיע לזירת פיגוע ומישהו אומר לך, 'בוא סלפי', ואתה חושב, אחי! הגופות עדיין לא התקררו!"
× × ×
הוא נולד באתיופיה לאב קיברט, נציג השלטון המקומי באזור מגוריהם, מורה ומנהל בית ספר, ולאמו ורקה, עקרת בית. הוא הבכור. אחריו "אחות קצינה, רב־סרן בצה"ל, שני אחים תלמידי תיכון ואח נוסף חייל", הוא מתגאה. "אני זוכר שבאתיופיה בלילות הגיעו אנשים שלא הכרתי והיו נכנסים לחדר. בדיעבד התברר לי שהם היו מזייפים דרכונים כי היו מבריחים יהודים. ויום אחד מישהו מהם הראה לי תמונה של ירושלים ואמר לי, 'אנחנו עושים את זה כדי להגיע לשם, ויום אחד גם אתה תהיה שם'. אני זוכר שנחתנו בשדה התעופה וראיתי את כל המבוגרים בוכים! עושים פזצטות על האדמה! מנשקים את האדמה! לא הבנתי מה המשמעות. נישקתי גם. ואני יודע שהולכים לירושלים. נוסעים, נוסעים, נוסעים. מגיעים לערד. אני אומר לאבא, 'זה ירושלים'? אמר, 'לא בדיוק'. הבנת? הבטיחו לנו ירושלים ומה קרה בסוף? זרקו אותנו בערד. בום. (צוחק)".
איך שהגיעו לארץ, הוריו התחילו לעבוד במפעל מגבות ערד. "לאבא היה משבר גדול. המשפחות האתיופיות הן פטריאכליות, אז הגירה יותר קשה לגברים מאשר לנשים. היה לו חשוב להגיד לי, 'הכל בסדר, הכל יעבור'. בתוך תוכו הוא ידע שהוא מקריב את עצמו בשביל הילדים. את המעמד. את החיים. אחרי כמה שנים הוא התחיל ללמד אמהרית ואנגלית בבתי ספר שיש בהם ריכוז גבוה של אתיופים והתחיל ללמוד לתואר ראשון בחינוך, אבל היה קשה לראות את אבא, שתמיד היה מוקף באנשים, תמיד נותן פתרונות, מוצא את עצמו יום אחד הופך לפועל. אבל לשנייה הוא לא נתן לי להרגיש שחסר לי משהו. דווקא הוא נתן לי מוטיביציה, שהכל תלוי בי ושאני מסוגל. לכן בגיל 14 גם אני הלכתי לעבוד במגבות ערד. אהבו אותי שם, הייתי עוזר של המנהל. אמרתי, אני אהיה במקום שאני משפיע, לא במקום שאני מובל".
לדבריו, מי שהציל את משפחתו מקליטה טראומטית היו בני המשפחה שהגיעו לארץ לפניהם, וציידו אותם באזהרת מסע. "מדינת ישראל היא אלופה בלעשות מבצעים הכי נועזים ומדהימים כשמדובר על לחלץ יהודים. לגבי הקליטה היא חוזרת על אותן טעויות שוב ושוב. אין הפקת לקחים. וזה נכון במיוחד לגבי בני העדה האתיופית. לי היה מזל שהמשפחה שלי שעלתה לפניי - חלקם במבצע משה, חלקם בין לבין - עזרה לנו להיקלט ובין היתר לא להיתקע יותר מדי במרכז קליטה. הם חיפשו לנו דירה. אחת הבעיות בקליטה הייתה שאת כל הילדים לקחו ושלחו לפנימיות דתיות. זה יצר משבר ענק, כי כשהם חזרו מהפנימייה הם כבר היו משהו אחר: פתאום חוזר ילד ואומר לאמא שהאוכל שלה לא כשר. המזל שלי היה שנשארתי עם המשפחה. זרקו אותי למים עמוקים. היינו רק שלושה בני העדה האתיופית בבית הספר. אז לא הייתה לנו ברירה אלא להיקלט".
מה אתה זוכר מהיום הראשון בבית הספר?
"הטראומה הכי קשה שהייתה לי הייתה מעניין הצבע. היום אני רואה שיש הבדל בינך לבין מישהו אחר. אז, תחשבי, ילד בן 11 והמורה מציגה אותי, ומולי 40 ילדים שנראים לי כמו 40 פרצופים לבנים זהים שאומרים לי, 'שלום ברהנו, ברוך הבא לכיתה'. זה היה בום! ניסיתי לברוח והמורה תפסה אותי חזק ביד. זה היה רגע מכונן בעיניי. אני חושב ששם הבנתי שאני לא רוצה להסתכל על החברה הישראלית מהצד ולא להבין מי זה מי. אני רוצה להיות בתוכה. ולא רק בתוכה, אלא להשפיע".
איפה זיהית את ההבדל בינך לבין אחרים בתור ילד?
"אתה רואה את ההבדל כי אתה גדל בשיכון רכבת בשכונת אבישור והחברים שלך בווילות ענקיות. אבל זה לא ניקר לי את העיניים. אני יודע שלהורים שלי אין כי הגעתי רק השנה לארץ. אבל לא הרגשתי מסכן. הבנתי שאני חייב לעבוד קשה. הבנתי את זה איך שנחתתי".
את הרצון שלו להיטמע בנוף המקומי הוא מאבחן ברצון הקלאסי של מהגרים לשנות את השם. במקרה של טגניה הרצון הזה נתקל באביו. "אני רואה שלחבר שלי אבטיש קראו פתאום גידי. בירו שינה לברוך. ואני זוכר שגם אני רציתי! רוצה להיות ישראלי! ובאתי לאבא שלי ואמרתי לו, 'אבא, אני רוצה שיקראו לי בן'. הוא ציטט לי מהתנ"ך, שברהנו זה האור שאלוהים ברא. 'אתה אור! זו המשמעות שנתנו לך! כי אתה באת לעולם כשהשמש התחילה לזרוח!'"
מעולה. אז מאור טגניה.
(צוחק) "נכון, אבל לא החלפתי. בניגוד אליהם, כיבדתי את אבא. אני חושב שהרגשתי בתוך תוכי שאני מאכזב אותו. שם בעצם הרגשתי שלהיות ישראלי זה לשנות את הזהות שלך. רק הרבה אחרי זה הבנתי שאם אני רוצה להיות ישראלי זה צריך להגיע מתוך הזדהות".
בצבא התחיל בקורס חובלים ("מה לאתיופי ולים? לא החזקתי שם") וסיים כקצין בתותחנים. אחרי הצבא נחת במרכז הבינתחומי בהרצליה, מעוז שבע של ישראל הראשונה, ללימודי משפטים ומינהל עסקים, שלא השלים. את הלימודים מימן באמצעות מילגה והלוואה מהבנק. "רציתי להיות דווקא במקום שאני אתמודד. זה כל המי ומי של החברה הישראלית. לא השתכנזתי, וגם יש שם לא מעט אוכלוסיות. זוכה 'הישרדות' הראשון דן מנו התמודד מולי על מקום באגודת הסטודנטים, ואני ניצחתי אותו ראש בראש. תמיד הוא מזכיר את זה שאני היחיד שניצח אותו".
החיידק העיתונאי התעורר בו כבר בגיל 16 במהלך פגישה מקרית עם עיתונאי 'ידיעות אחרונות' דאז דני אדינו אבבה ("אחי הגדול הרוחני") והתפרץ ברדיו רק"ע של קול ישראל ובערוץ האתיופי הישראלי IETV. מי שזיהתה את הכישרון הייתה ענת סרגוסטי, שהייתה אז עורכת בחדשות ערוץ 2. "אחרי ארבע שנים בערוץ הקהילתי, אני מקבל טלפון. 'שלום, זו ענת סרגוסטי, אני רואה את הכתבות שלך וחושבת שאתה מתאים להיות בערוץ 2'. אני מנתק לה. כי לא הבנתי, חשבתי שעובדים עליי. אמרתי לחברים שלי, 'אין לכם מה לעשות? אתם עובדים עליי בטלפון?' אומרים, 'שמע, לא התקשרנו'. מצלצלים מהערוץ הקהילתי ואומרים, 'השתגעת? למה אתה לא עונה לערוץ 2'? וואלה, הרגשתי שעובדים עליי! חזרתי אליה. אמרה, 'פתחתי איזה קורס שכבר רץ. אתה יכול להיות אצלנו'. הצטרפתי".
בגיל 26, אחרי עבודה כתחקירן בחברת החדשות הוא הפך לכתב מן המניין, והתבלט ישר בפצצות מצרר עיתונאיות. היתרון שלו - להשתמש בגזענות הישראלית כמנוף לסיפורים חדשותיים - היה שם מההתחלה, כשנשלח לבית החולים הדסה לברר את מצבו של אריאל שרון. "שלחו אותי לבית החולים. התחזיתי לעולה חדש שרק אומר, 'אבא, שרון זה אבא'. כי אמרתי לעצמי, מה תפקידי? להביא את הסיפור. מה הכי קרוב אליי? להיות עולה חדש. אני יודע שבעדה כולם אוהבים את שרון. את בגין. את שמיר. יש תמונות שלהם. אני מתחיל, 'אבא, מה עם אבא?' אומרים לי, אבא בסדר, בבקשה תלך. ואני ממשיך. והכל מצולם. אני עובר, אף אחד לא בודק אותי. ואני רואה אותו באלונקה, וכל הרופאים איתו. אני ממשיך ומשנה דמות, עשיו אני איש ניקיון. פותח להם את המעלית. והכל מוקלט ומצולם. שומע אותם מתייעצים, איזה ניתוח לעשות, לאן לקחת. בום. שולח את זה. בהדסה עין כרם עד היום יש בכניסה תמונה שלי, כמו של מבוקש (צוחק). ברצינות, אחרי זה צילמו את התמונה שלי ושלחו לכל המאבטחים".
× × ×
במפתיע, ברמה האישית הוא מתנגד להצגת כל סימן של פגיעות. בעולמו הפנימי, חולשה או קושי מובילים להתמסכנות. אבל סיפורים כמו זה של הפלשמורה - על חוסר האונים והסיפור האנושי שבהם - מביאים אותו להשתנק מדמעות. לא לבכות, חלילה. טגניה - גבר־גבר, כאמור - לא מאמין בדמעות שלו בפריים. "אנחנו מצלמים שם סיפור של אחיות שהפרידו אותן והן נפגשות אחרי שנים, וברגע המפגש יש שם בכי קורע לב", הוא נזכר. "ואני מסתכל מסביב ואני רואה שדני בוכה. המקליט רועד. יש שקט כזה. ואני זוכר שאני אומר לעצמי, אל תתפרק. אל תבכה. בסוף זה קורה בלילה בחדר במלון. זה פשוט סיפור כל כך מכעיס, מסכן דני שהיה צריך להרגיע אותי".
תסביר.
"המחנות בגונדר ובאדיס זה כמו מעברות. גרים שם בבתי בוץ. עוני קשה. שודדים אותם. והם יושבים שם ומחכים שיעלו אותם. חלק מהמשפחה בארץ. חלק נשארו שם. ככה כבר שנים. מבחינת ההלכה, אדם שנולד יהודי, ימות יהודי, גם אם הוא מתנצר או מתאסלם. עכשיו הפלשמורה התנצרו בגלל לחץ, אבל מוכנים להתגייר גם גיור לחומרה. אלי ישי אמר את זה און־קאמרה: היה לחץ לא להעלות אותם בגלל הצבע".
ומה זה גורם לך להבין?
"שהעדה הזו ממשיכה להקריב כל הזמן. בעלייה שלנו זה היה 4,000 אנשים שמתו בדרך, הזוועה הזאת. וגם היום נותנים לאנשים האלה למות. הם יושבים שם עכשיו בבתי בוץ האלו וממתינים ולא יודע למה. אתה בבית כנסת באדיס עם חלוצים כאלה, וח"כ אדיסו מאסלה אומר לך בפרצוף שכלום לא השתנה - שהצבע משחק תפקיד. אנחנו בית ישראל והם פלשמורה. מדינת ישראל הולכת בכל העולם ומשכנעת יהודים שיעלו, ופה יש יהודים שמחכים לעלות - וכלום. אתה אומר, יש פה פצצה מתקתקת".
כמי שהוא ממוצא אתיופי, כמה קשה לשמור על אובייקטיביות עיתונאית בכל הסיפור הזה?
"זה מאוד קשה".
אגב, לא פחדת באף אחד מהשלבים האלה שתהפוך מזוהה עם הנושא? כתב לענייני אתיופים?
"לא. כי אני רואה שכל המערכות היום עוסקות בזה. זה נותן לי כוח. כי העיסוק שלי היומיומי הוא בפלילי והוא מאוד קשה. וזה דבר עם נשמה. זו שליחות. חיסול של ראש ארגון פשע או עבריין זו כתבה, וזה משהו שאתה רוצה שיביא שינוי".
אתה חווית גזענות?
לא באופן אישי. אבל אתה נתקל גם בכאלה שאומרים לך, כמו כשנסעתי לסקר את פגיעת הטיל בבאר־שבע, 'אתה יודע למה שלחו אותך? כי גם מי שנפגעה היא אתיופית'. אני מתעלם מזה. אומר, 'וואלה אחי, נכון'. אם זה יעזור לי להגיע פנימה, אין בעיה".
אתה אומר שלא סבלת מגזענות או קיפוח או מכות. הרבה מאוד מהחוויות השליליות של העדה, לא חווית. איך אתה יכול להבין לליבם של אלו שכן?
"כי כשאני רואה מישהו מסיירת מטכ"ל שלא הכניסו אותו למועדון כי הוא אתיופי, אני חווה את זה דרכו. כשאני רואה גזענות בא לי לבכות. בא לי לבכות. לא השתנה שום דבר מאז. רק הגזענות נהייתה יותר מתוחכמת. השינוי בעשור הזה הוא שהעדה כבר לא שותקת".
בוא באמת נדבר על זה. ההפגנה הגדולה ב־2015, אחרי שחשפת את הכאת החייל דמאס פקדה בידי שוטרים. היא הגיעה לעימות מול המשטרה בכיכר רבין, וכשסיקרת אותה צולמת על סף בכי. מה עבר עליך שם?
"שם שני העולמות שלי התנפצו. הלב שלי נחצה לשניים. ככה הרגשתי. יש פה עדה שאני יודע שסובלת משיטור־יתר. ומצד שני אני עובד עם המשטרה. חלק מהשוטרים ביקרו אותי קשה, אמרו שאני עושה להם עוול. אמרתי, לא, אני לא עושה לכם עוול. תפקידי, עם כל הכבוד, היה לחשוף. אני העיניים והאוזניים שלהם. אבל מה שקרה בהפגנה ההיא גמר אותי. היה שם בלגן. צעקות. סוסים. אנשים על הרצפה מוכים. אותי הציל שוטר אחרי שזרקו רימון הלם איפה שעמדתי. הוא פשוט תפס אותי מהחולצה, הזיז אותי. אבל אני עומד שם וראיתי את הקייסים שלנו זועקים לעזרה. אתה אומר, האנשים האלה התפללו 2,000 שנה כדי להגיע לארץ ולהגשים את החלום. לראות שוטרים חוסמים את הקייסים זו תמונה קשה. אני לא יודע אם בכיתי. היה לי מאוד קשה. אולי הרגע הכי קשה לי בחיים. אני מנסה מאוד לא להראות בכי".
למה בעצם?
"יש ילדים קטנים שרואים אותי".
ובכי הוא הבעת חולשה?
"אני יודע איזה כותרת ייקחו מזה. שברהנו נשבר. הרי אז הפכו אותי לסיפור. זה היה מאוד מבהיל. וחלק מהעדה לקחו את זה קשה, חשבו ששוטרים הרביצו לי. אחרים חשבו שהקניטו אותי. אז אם ברהנו, הסמל של הישראלי - איך גיא פלג אומר עליי? ציונות במיטבה - אם לברהנו קרה ככה, אז מה אני? להפך. אני רוצה שיידעו שבעבודה קשה אפשר להגיע".
ואם נתייחס להפגנה האחרונה - מה אפשר ללמוד ממנה על מצב העדה?
"שזו פצצה מתקתקת. יהודה ביאדגה (שהיה מעורער בנפשו ונהרג בידי שוטר, מה שהצית את ההפגנה האחרונה) זה פצע שהרתיח את בני העדה. אני לא אתווכח עם מה שסובייקטיבית השוטר הרגיש, אבל אני אומר שהדבר הזה לא היה צריך להסתיים בירי. איך אמרה האמא? 'צילצלתי למשטרה כדי שיצילו בן לוקה בנפשו וקיבלתי גופה'. יהודה ביאדגה לא היה צריך למות. הפיקוד של מחוז מרכז היה צריך להפיק לקחים. להחזיר את השוטר יום למחרת לעבודה זו אצבע משולשת בפנים שלנו.
"יש מי שאמר לי, 'לא היינו צריכים לעשות הפגנה שקטה ומנומסת כמו שהייתה. זה לא טוב שרק 200 התפרעו בסוף. היו צריכים להיות יותר'. אמרתי להם, תקשיבו, זו המדינה שלנו. אנחנו נילחם על הזכויות שלנו. יש כאן דור שגדל בגטאות, בשכונות של אתיופים בלבד. אני רוצה שכל הצעירים בני העדה ירגישו ישראלים. כרגע אני לא רואה את זה. זה בסדר גמור להרגיש שייך לשורשים, אבל תרגיש גם ישראלי. התחושה שלהם היא שפה הם תלושים. מישהו צריך להבין שהילדים האלה לא מכירים שום דבר חוץ מהמקום הזה, והדור הצעיר הזה מרגיש מנותק. והם אלו ששברו והרסו באבן גבירול".
× × ×
חשבת שב־2019 עדיין יהיו כל כך מעט עיתונאים ממוצא אתיופי?
"לא".
למה אתה חושב שזה ככה?
"אני מקבל הרבה טלפונים מסטודנטים שרוצים להיות כמוני".
יכול להיות שיש אפליה?
"לא חושב. אני מאוד רוצה להאמין שלא".
מנגד, אתה גם עלה התאנה. כשאומרים שאין מספיק ייצוג למגזרים מסוימים בטלוויזיה תמיד יכולים להגיד, יש לנו את ברהנו.
"לא. אם הייתי עלה תאנה לא היה עורך של רפי רשף בן העדה האתיופית. יש מפיקים אצלנו. יש תחקירנים. זה לוקח זמן. אני לא קיבלתי את התפקיד שלי בקלות. ועדיין זה חסר לי שאין מספיק כתבים מהעדה שבפרונט. יש תהליך שרואים שהרבה מהעדה האתיופית בבידור, בספורט. כמו התימנים. כמו אפרו־אמריקאים. היום אין קבוצת כדורגל מובילה שאין לה שחקן אתיופי. אני מאמין שבסוף זה גם יגיע לתקשורת".
עד אז, וברגעים שבהם הוא לא עובד או ישן, הוא משקיע את האנרגיה במגוון מתיחות לחברים במערכת, כמו אז באדיס. המתחרה הגדול שלו - הפתעה! - הוא רוני דניאל. "במערכת תמיד עוקצים אותי. אחרי שהמפכ"ל קראדי סיים את תפקידו הוא כתב ספר. יום אחד אני פותח את התא שלי ורואה ספר של המפכ"ל עם הקדשה: 'יקירי ברהנו, שנינו משני צידי המתרס ושנינו נמגר את הפשע, אמן. באהבה ובהוקרה'. דופק בדלת של רוני, 'תגיד מה אתה חושב, תראה רמטכ"ל שהקדיש לך ספר'. רוני משחק אותה תמים. שבוע הסתובבתי עם חזה נפוח. ואז רוני אומר לי, 'בוא. התקשרת להודות לקראדי? הגיע הזמן'. אני בא לחייג והוא מתפקע מצחוק. אמרתי, אין בעיה. אני אעקוץ. החלפתי לרוני את הצלצול בצליל של הסמס ואת הסמס בצלצול. (מחקה את דניאל) 'הלללו הללו'".
היית פעם בסכנת חיים במהלך העבודה?
"יש ראש ארגון פשע בשם אבי רוחן. המשטרה עשתה הכל כדי להכניס אותו לכלא. תמיד עוצרים אותו כשיש חיסול כפול באזור המרכז. בבתי משפט, כשמגיע ראש ארגון פשע, הוא בא עם האנשים שלו לבושים היטב. מצד שני, המשטרה יוצאת מגדרה - מגיעה עם כל האבטחה. זה אלוהים ישמור. אני היחיד שניגש אליו. 'שלום אבי'. 'שלום ברונו'. ברהנו. 'ברונו'. ולך תתווכח עם ראש ארגון פשע. אמרתי לו, אומרים שאתה חיסלת. אומר לי, 'ברונו, תן לי שבוע־שבועיים אני משתחרר. אני חף מפשע'. וככה היה. כמה חודשים אחר כך עוד חיסול כפול. עוצרים אותו שוב. 'שלום ברונו'. ברהנו. 'ברונו'. מה שתגיד.
"יום אחד אני מקבל טלפון ממקור משטרתי שאומר, 'אבי בידיים שלנו'. אנחנו משדרים את הכתבה, אחרי הכתבה טלפונים מהכלא. אני לא עונה. מקבל סמס מאחד הבכירים של אבי רוחן, 'הבוס רוצה לדבר איתך, אתה לא עונה לו?' אמרתי, 'אבל הוא בכלא איך יכול להתקשר?' 'תענה'. 'שלום ברונו. ראיתי את הכתבה. נדבר כשאצא'. בום. ניתק. ואתה לא יודע אם זו מחמאה או איום. זה הלילה הכי ארוך בחיים שלי. כל פעם הצצתי על האוטו. להתניע או לא להתניע? בסוף אמרתי, מה יקרה? (נקרע מצחוק) מקסימום נתפוצץ. אפשר לחשוב".
