כשאיתן דרור־פריאר היה בן שש, הוריו החליטו לעזוב את רחביה ולעבור לקטמון. "הילדים שלי לא יגדלו להיות סנובים", הוא זוכר ששמע את אמו מסבירה לאחת החברות שהופתעה מהצעד המנוגד לכל היגיון בורגני. מאירופה - ללבנט. "לא היה כביש, בין הבתים היו מגרשי עפר", הוא נזכר. "באחד הימים הראשונים ירדתי לשחק עם הילדים. הם שאלו אותי, 'מאיזו עדה אתה?' לא הכרתי את המילה, חזרתי הביתה ושאלתי את אמא שלי מאיזו עדה אנחנו, והיא אמרה 'עדה ישראלית'. למחרת הלכתי לילדים ואמרתי שאני מהעדה הישראלית. הם אמרו, 'אין דבר כזה, אתה אשכנזי'. והם צדקו".

בקטמון נתקל לראשונה גם בעוני. בבתים הערביים הישנים הצטופפו שלוש או ארבע משפחות, לפעמים עשר נפשות בשני חדרים. "פעם ביקרתי חבר וכשחזרתי אמרתי לאחי הגדול, 'איזה כיף להם, יש להם בבית מיטות כאלה גבוהות', ואחי אמר, 'זו לא מיטה, זו ערימת מזרנים'. כשהייתי חולה ונשארתי בבית, תמיד היה מישהו לשחק איתו. לא הבנתי אז שהילדים האלה, בכיתה ב' ו־ג', לא הולכים לבית הספר. ובערב שבת, כשהיינו בבית הכנסת, הם היו נכנסים לבית ומשחקים בצעצועים שלנו. אמא שלי אמרה להם בדיוק מתי אנחנו יוצאים ומתי חוזרים, כדי שיידעו מתי הם יכולים להיכנס ולשחק בלי שנראה אותם ונגרום להם להתבייש. בחורף, כשהיה קר, כולם היו אצלנו. כי זה היה הבית היחיד עם חדר שאפשר לשחק בו, ואולי גם הבית היחיד שהיה בו תנור".

מתי הבנת שאתה אשכנזי מיוחס? שאתם באים מעולמות שונים?

"בכיתה ו' אני הלכתי לבני עקיבא והם נשארו בשכונה. פעם אחת סחבתי את אחד החברים שלי איתי. הוא הגיע עם בגדי השבת שלו, חליפה כחולה ועניבה אדומה - בטח כזו שעברה בין כל האחים - והוא נראה כל כך לא שייך והרגיש זר וכבר לא רצה לחזור לשם. זה לא היה העולם שלו".

רוב התמונות מילדותו נשארו מטושטשות, אבל זיכרון אחד המשיך לרדוף אותו. "הייתה ילדה אחת שגרה בשכנות לנו, עם שבעה או שמונה אחים. במסיבת חנוכה בכיתה ה' העלינו הצגה בבית הספר. אני קיבלתי תפקיד די בולט, והילדה הזאת הייתה הצריח בשער העיר. עמדה בצד הבמה מכוסה כולה, כולל הראש, והיה ברור למה: היא הייתה ילדה חומה במיוחד, לא מקובלת. חזרנו יחד הביתה ואמא שלי שאלה את אמא שלה איך הייתה ההצגה. והיא ענתה, 'מאוד נחמדה'. אמא שלי אמרה, 'אני באמת רוצה לדעת איך את מרגישה', ואז האישה התחילה לבכות, ואמא שלי בכתה איתה. והאישה הזאת אמרה, 'את מבינה שהילדה שלי לעולם לא תקבל תפקיד ראשי בהצגה?' עד היום לא עוזב אותי הבכי הזה. של שתיהן".

הילדה החומה זכתה להיכנס לנובלה 'הושיעה את עמך' שפותחת את ספרו החדש של דרור־פריאר, 'ומי גר במגדל' (הוצאת עם עובד). כאן היא נקראת דווקא "לבנה". המורה בסיפור מנופפת אמנם בפני התלמידים במצוות "ואהבת לרעך כמוך", אבל גם היא יודעת "שאלוהים הכי אוהב את אשרת לרמן, שיש לה שיער שטני, ושאף פעם לא היו לה כינים", כותב דרור־פריאר.

מבין ארבע הנובלות בקובץ, זו היחידה שנשענת באופן מובהק על הביוגרפיה הפרטית שלו, אבל גם באחרות - ובאלה שהתפרסמו בספרו הראשון, 'האצבעות על הגבעה', זוכה פרס ספיר לספר ביכורים - ניכרת המשיכה של דרור־פריאר לדמויות מלנכוליות, פגועות ופוגעות, כאלה שנדחקו הצידה. אנשים שכמהים למשהו שאיבדו רק כדי לגלות שמעולם לא החזיקו בו באמת. דיירי שיכון מתקלף, נשים שננטשו על ידי בעליהן, זוגות חשוכי ילדים, ילדים שאף אחד לא מצפה מהם לכלום. אבל הספרות של דרור־פריאר - מינורית, נוגעת ללב - רחוקה מלהיות ספרות של זהויות. יש לו מספיק חמלה בשביל כולם.

בנובלה 'ומי גר במגדל' אתה כותב, "אף אחד לא הזהיר מפני הגעגוע". בכל הסיפורים שלך יש אלמנט נוסטלגי בולט. למה בדיוק אתה מתגעגע?

"בדרך כלל הגעגוע הזה לא ממש ספציפי. כמו כשאתה שומע שיר והוא פתאום מציף אותך בגעגוע פראי ואתה לא יודע למה בדיוק. ולפעמים הגעגוע הופך לחוויה בלתי נסבלת. משם מגיע הכאב היומיומי שלי. גדלתי במשפחה שהייתה בה הרבה אהבה, אבל במשך רוב הילדות הייתי מבולבל, לא באמת הרגשתי שהיה לי מקום. והילדות הזאת אף פעם לא עברה באמת. גם השכונה. יושבת עליי חזק השכונה הזאת".

שלהבת, זרם ועמוד. כך קראו סבו וסבתו לשלושת בניהם. דרור־פריאר, רווק בן 51, הוא בנו של זרם. אבל השמות יוצאי הדופן הם רק המתאבן. רחה וד"ר משה (מוריץ) פריאר נישאו בגרמניה ב־1919. משה שימש כרב. רחה עסקה בפעילות ציבורית: ייסדה את מפעל 'עליית הנוער' ובהמשך את המפעל להכשרת ילדי ישראל. כשעלו לישראל בתחילת שנות ה־40, רחה יצאה בשאלה ובני הזוג נפרדו.

"סבתא שלי גרה לא רחוק מאיתנו בירושלים, אבל לא קראנו לה סבתא, קראנו לה 'אימו'. היא הייתה תופעה. כבר בתור ילד הסתכלת ואמרת 'וואו'. היא חיה בבית מדהים ומוזר בלי מטבח, והסבירה שזה שהיא אישה לא אומר שהיא מכינה אוכל. היא לא בישלה. פעם בשבוע היא הייתה באה לראות אצלנו את המשחק של מכבי תל־אביב בכדורסל. היא למדה באוניברסיטה אגדות עם ותמיד הייתה מספרת לנו סיפורים".

גם בית הוריו של דרור־פריאר, כפי שכבר אפשר להבין, היה רחוק מלהיות שגרתי. אביו היה רופא ילדים ידוע, אמו מרים הקימה את עמותת 'שלהבת' שמסייעת לבעלי נכויות. בית המשפחה היה מעין גרסה מקומית, אורתודוקסית, לקומונה היפית. רק בלי הסקס. בכל יום אורחים חדשים הגיעו ונשארו. קצת כמו ב'זהבה ושלושת הדובים', איתן וארבעת אחיו אף פעם לא ידעו מי יתפוס את המיטה שלהם כשיחזרו מבית הספר.

"בלילות הקרים אמא שלי הייתה מזמינה את הנשים הערביות שעברו בשכונה עם הסלים לישון אצלנו. בעשר וחצי היה מגיע האוטו זבל וכל הפועלים היו יורדים ממנו ונכנסים אלינו לחצר, שם אמא שלי הייתה מגישה להם קפה ועוגה. פעם עברה ברחוב משלחת של 30 מבקרים מפינלנד. אמא שלי יצאה אליהם והזמינה אותם לאכול איתנו ארוחת צהריים בסוכה. יום אחד הגעתי הביתה וגיליתי שאמא שלי אספה מהרחוב משפחה עם ארבעה ילדים ונתנה להם את החדר שלי. שאלתי, 'איפה אני אישן?' והיא אמרה, 'הם צריכים את החדר יותר ממך, יש מקום בחדר שלי ושל אבא'. זה היה מעשה ראוי ואני גאה בהורים שלי, אבל לא היה ממש נוח להתנהל ככה. בבקרים היית צריך לחכות שעה וחצי בתור לאמבטיה".

זרם ומרים אמנם הקפידו על אורח חיים דתי, אבל מרוב הבחינות הם היו חריגים במגזר שאליו השתייכו. "פוליטית, ההורים שלי תמיד נטו לשמאל. אסור היה להכניס לבית שום צעצוע שמרמז על מלחמה. בובות של חיילים, רובה, אקדח מים, אפילו קלפים שמשחקים בהם ב'מלחמה'. אסור היה להתחפש לשוטר או לחייל בפורים, ומכיוון שרבים מהאנשים שעברו בבית השתייכו לימין, לא דיברו אצלנו על פוליטיקה".

מה עם מצוות, כשרות, שבת?

"אלוהים לא היה אחד מדיירי הבית. לא היה 'השם ציווה', 'בעזרת השם' או 'השם יעזור'. התפללנו, שמרנו על כשרות, כל שבת אבא שלי העביר לנו שיעור משנה או גמרא - אבל המצוות בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, היו פחות חשובות. הדתיות שלנו נמדדה ביחס שלנו לאחרים. כשסיפרתי בבית שהורים של כמה ילדים אמרו להם לא לשחק עם ילד שנחשב לפושטק, אמא אמרה לי, 'ממך אני מצפה כן לשחק איתו'. התבקשנו לשמור מצוות, אבל לא ראינו את עצמנו טובים מאחרים. לא הייתה שום הערה על מוצא, גזע, צבע עור, נטייה מינית. וזה דבר די מדהים לגדול לתוכו".

לא מעט סיפורי ילדים מוזכרים בנובלות של דרור־פריאר. 'ומי גר במגדל' הוא מעין גרסה בוגרת, מפוכחת, ל'דירה להשכיר'. גרסת השיכון לסיפור של גולדברג. ויש גם אזכורים ל'סיפורו של פרדיננד', על הפר שהעדיף לשכב בין הפרחים במקום להצטרף למלחמות השוורים. "האם מצטערת על צאצאה החריג", כותב דרור־פריאר בספר. "כנראה הייתה מעדיפה לשלוח אותו למלחמת פרים, בין שישוב ובין שלא. רק שיהיה כמו כולם. כאב החריגות... גדול מכאב האובדן".

על כאב החריגות שלו עצמו גם היום קשה לו לדבר. ילד גיי שגדל בחברה שמתעסקת באובססיביות בהדחקה של מיניות ומערימה שלל איסורים והוראות על כל ביטוי של גופניות. "כל מה שקורה בחברה החילונית מגיע באיחור של 20 שנה לציונות הדתית", הוא אומר, שנים רבות אחרי שהוריד את הכיפה. "יש היום כמובן גייז דתיים שמקיימים חיים מלאים, אבל כשאני גדלתי לא היה לזה שם. אתה גדל בתחושה שאתה יחיד בעולם, שיש איזושהי הפרעה נוראית שאתה לא יכול לדבר עליה עם אף אחד, ומכיוון שאין לה שם - הקושי אפילו גדול יותר. בהלה יומיומית שקורה לי משהו נוראי. כבר בגיל שש הבנתי שמשהו לא בסדר. זה היה מייסר".

גדלת במשפחה מכילה, ליברלית. על פניו, היית אמור לצפות לקבלה מצידם.

"נכון, במשפחה שלי אתה נמדד לפי מעשיך, אין שיפוטיות בגלל מי שאתה. אבל אני אדם שלא קל לו להיפתח לעולם. למרות שאני רוצה. החריגות שהרגשתי גרמה לדחייה עצמית וגם לקושי להתחבר לאנשים. היום אני במקום הרבה יותר טוב מהבחינה הזאת, אבל היו הרבה שנים שבהן הכל היה מבולבל וסדוק בפנים, לא היה לי מושג מי אני ומה אני, וזה לא ממש איפשר ליצור קשר משפחתי וחם. עד לא מזמן הייתה לי אהבה, ואולי היה לי יותר קל לדבר איתך על הנושא הזה אם הייתה לי אהבה גם עכשיו".

כילד, הוא מספר, הצטיין דווקא במספרים. "אני דיסלקטי ולא הייתי מחובר בשום צורה לכתיבה". אבל אז נכנס צה"ל לתמונה. "זו הייתה טירונות כלל־צה"לית בבסיס בקדום והתרחשו שם דברים בלתי נתפסים. מפקדים שהרביצו לחיילים, עונשים מוזרים. ביום השלישי או הרביעי נגמר נייר הטואלט בבסיס והמפקדים אמרו, 'מחר יהיה', אבל למחרת לא היה, ככה שלושה ימים. יום אחד מצאתי את הדפים של ספר שהבאתי איתי - 'מנוחה נכונה' של עמוס עוז - מפוזרים בשירותים. כן, נעשה בהם שימוש. אמרתי לעצמי אז שאני חייב לכתוב את מה שקורה שם, ובאמת הייתי כותב בחופשות בבית".

הוא למד לתואר ראשון במוזיקולוגיה, המשיך לבית הספר רימון והתמקד בהלחנה לקולנוע, ניגן בגיטרה, הוציא שני אלבומים וחלם על קריירה מוזיקלית. דלקות ידיים שסבל מהן הרחיקו את החלום. "עד גיל 40 לא ידעתי מה אעשה כשאהיה גדול. וכבר הייתי גדול. גדול מאוד, ואבוד. הלכתי לקואצ'ר והוא אמר, 'אתה חייב למצוא דרך להתפרנס ממוזיקה. בפעם הבאה שאנחנו נפגשים תבוא אליי עם תוכנית.

"החלטתי לכתוב מופע משירי לאה גולדברג. הלחנתי כמה שירים, עשיתי עבודת מחקר רצינית, במשך שנה קראתי את כל מה שהיא כתבה. אחרי ההופעה הראשונה שאלו אותי אם אני יכול להרים מופע כזה עם הרכב גדול. אמרתי כן וגיבשתי הרכב שכולל שישה נגנים וזמרים".

ההרכב, 'אנסמבל דרור - שירה עברית', מעלה שורה של מופעים, כל אחד מתמקד ביוצר עברי אחר, בהם גולדברג, רחל, חיים חפר ואלכסנדר פן. מופיעים בבתי ספר במסגרת סל תרבות, בספריות ציבוריות, במתנ"סים, לפעמים תשע־עשר פעמים בחודש. דרור־פריאר שר ומנחה ומשווק, נאבק בפחד הקהל.

הוא מחלק את זמנו בין דירתו בוואדי ניסאנס בחיפה לחדר משלו בדירה של חבר בתל־אביב. מיטה, שולחן, טלוויזיה לא ראה כבר שנים. סיפורים התחיל לכתוב בסביבות גיל 40. פירסם פה ושם בעיתונים ובמגזינים. את הנובלה 'כיכר היונים' - על בחור שחושק במטפלת הסיעודית של אביו - שלח לכמה הוצאות ספרים וגם ליהושע קנז. "כעבור יומיים־שלושה הוא יצר איתי קשר ואמר, 'תתקשר לעם עובד ותגיד שיהושע קנז אמר שזה טוב'". נכנסתי להוצאה, צירפתי לנובלה דף - 'שלום, דיברתי עם יהושע קנז והוא אמר כך וכך ואני מציע שגם אתה תקרא את זה' - והנחתי אותה על השולחן בדלת הראשונה שראיתי. בדיעבד גיליתי שזה היה החדר של עורך ספרות הילדים. אחרי ארבעה חודשים צילצל אליי העורך יובל שמעוני ואמר שצריכים עוד סיפורים. שנתיים־שלוש הוא ליווה אותי בכתיבה, עד שב־2015 יצא 'האצבעות על הגבעה'".

הפרסים והשבחים שהספר קיבל, אחרי שנים של חוסר ודאות, מה זה עשה לך?

"זה שינה הכל. זה שינה את החוויה הבסיסית שלי. עד אז הרגשתי שאני מסתובב בעולם ואין לי מקום משלי. היה לי ברדק במוח. נכון שהאנסבל הלך והתקדם והביא איתו חוויות מרגשות, אבל לא באמת ידעתי מה יהיה איתי. מאז פרסום הספר הראשון אני מתהלך בעולם בהרגשה קצת יותר קלילה, שריר החיוך והשמחה עובד טוב יותר, יותר נוח לי עם עצמי".

ובכל זאת, הוא מתעקש לאמן גם שרירים אחרים. כך לפחות הוא מסביר את ההרפתקה הנוכחית שלו. "רציתי לצאת רגע מהעולם שבו אני חי ולבדוק מקומות שמדברים בשפה אחרת. שאלתי את עצמי איפה האזור שבו הכי פחות נוח לי. אין לי כישרון טכני, אני לא יודע איך פותחים את מכסה המנוע של האוטו, והחלטתי שזה מה שאני צריך לעשות. עשיתי קורס מכונאות רכב והתחלתי לחפש מקום להתלמד בו. אז עכשיו אני במוסך, רק מתחיל. זה שעושה קפה. אבל אני גם עומד מתחת לאוטו, מפרק ברגים, יודע איפה נמצא הגיר. אני מסתכל על עצמי מהצד ומבין שזה לא הדבר הכי הגיוני לעשות, אבל האם כיף לי? בטח.

"לא מזמן כתבתי לאבא שלי שאני לומד מכונאות רכב ושאני מקווה לעבוד במוסך. אמא שלי התקשרה ואמרה, 'קראתי את המייל ורציתי להגיד לך משהו: מכונאי מזהיר לא תהיה'. אז אולי היא צודקת, אבל פעם גם המחשבה שיום יבוא ואוציא ספר הייתה הדבר הכי רחוק ממני, ממש כמו לעבוד במוסך, ותראה מה קרה לי". •