20 הרגעים הגדולים בתולדות ספורט הנשים הישראלי
רק רציתי לחבק את אמא ואבא
יעל ארד עושה היסטוריה עם מדליית כסף אולימפית
הבוקר עלה. היום מחכה לי המבחן ששמור לספורטאים הטובים בעולם. האם אצליח לממש את הפוטנציאל שלי ביום הנתון, ברגע האמת, כשעיני כל העולם נשואות אליי? האם אצליח להתחבר לחוזקות שלי, להתמודד עם הלחץ, להדחיק את הפחדים, להתעלות? כל כך הרבה שנים לקח לי להגיע לצמרת העולמית. שנים של טיפוס על הר דמיוני, שעל פסגתו חלמתי מרחוק, וכל כך הרבה פעמים התגלגלתי במדרונותיו.
אני מקווה שאצליח לשכנע אתכם שכל אחד ואחת יכולים להגשים כל חלום בזכות כישרון, עבודה קשה ואמונה עצמית. הרגע הזה ב־30 ביולי 1992, שבו ניצחתי בחצי הגמר האולימפי את פראוקה אייקוף הגרמנייה, אלופת העולם המכהנת; הרגע שבו ראיתי את השופטת מניפה את ידה למעלה ואת האותיות ISR מרצדות באדום על הלוח האלקטרוני; הרגע שבו הסתכלתי על המאמן שלי והמבטים שלנו הצטלבו; הרגע שבו ידעתי שעשיתי את זה – עליתי לגמר האולימפי, זכיתי במדליה שכל כך חלמתי עליה; הרגע האחד הזה כשמהראש המחשבות ירדו ללב ואיבדתי שליטה; הרגע הזה שבו כל מה שרציתי זה לחבק את אמא ואבא ולהגיד להם שעשינו את זה, שזה שווה את הכל – את הרגע הזה לא אשכח לעולם.
מתוך ספרה האוטוביוגרפי החדש של יעל ארד, "הראשונה", בהוצאת "ידיעות ספרים"
מגיל שש חלמתי על זה
ירדן ג'רבי זוכה בארד אולימפי
זכייתי במדליית הארד באולימפיאדת ריו 2016 היא תוצאה מדהימה ומרגשת, אך הדרך לשם היא שעשתה את ההרגשה למדהימה עוד יותר.
הקריירה שלי התחילה אי־שם בגיל שש עם חלום שהוביל אותי: מדליה אולימפית. לאורך כל הקריירה התמודדתי עם המון רגעים ורגשות שעיצבו את דמותי היום, וכנראה גם יובילו אותי כל החיים. בדרך למדליה חוויתי פציעות כואבות שהייתי חייבת להתגבר עליהן תוך כדי שאני מתחרה ומתאמנת. כל הרגעים – העבודה הקשה, הניצחונות וכמובן ההפסדים – הובילו לשיא בריו.
בכל שלב בדרך למדתי, התחזקתי והשתפרתי. חוויתי צמרמורת בכל הגוף כשהפכתי לאלופת עולם ב־2013, זכיתי לעבור את הדרך המופלאה עם נבחרת וצוות מקצועי שהוא משפחה, ומאמן שהוא הכי טוב בעולם. בגלל כל אלה זכייתי במדליה האולימפית היא החותם הסופי והרגע המרגש ביותר בחיי.
ברגע שהקרב על מדליית הארד מול מיקו טאשירו היפנית הסתיים, התחושה הייתה של אושר עילאי. ידעתי שמעכשיו לא משנה מה אעשה ומה יקרה, תמיד אהיה מאושרת. תחושה של שלמות, של סיפוק אדיר. הפרגון האינסופי מעם ישראל, מהמשפחה ומההורים הכי גאים שיש בעולם – כל הדברים הללו יחד הופכים את המדליה הזו שלי לרגע שאף פעם לא אשכח.
למען המאמן שנרצח במינכן
אסתר רוט־שחמורוב | האתלטית הישראלית הראשונה בגמר אולימפי
בדרך כלל ספורטאים מתייצבים למשחקים האולימפיים מלאי התרגשות וציפייה. למונטריאול הגענו ארבע שנים לאחר הטבח במינכן – טראומה אישית ולאומית – לכן היא הייתה שונה מבחינת התחושות שלנו. באותה אולימפיאדה ארורה איבדנו 11 ספורטאים, שופטים ומאמנים, וביניהם עמיצור שפירא ז"ל, המאמן שלי. בתחילת דרכנו המשותפת הוא אמר לי את המשפט הבא: "אני מכין אותך לטווח הארוך – לאולימפיאדה".
אני זוכרת כמה אבלים חזרנו, איך ראינו שהאולימפיאדה ממשיכה כסדרה בעוד אנו חוזרים לארץ בתחושות קשות. הייתי צריכה לשנס מותניים ולקבל את אחת ההחלטות החשובות בחיי – להשתתף בעוד אולימפיאדה ולהגשים את חלומו של עמיצור. בשבילי זו הייתה השלמת משימה בכלל, לעצם השתתפותי היה מסר מעבר להנצחת הנרצחים – היה חשוב לי להראות לכולם שלא משנה כמה ינסו לחבל לנו, אנחנו ממשיכים כשאר העמים.
כל הפוקוס היה עליי. נשאתי את הדגל במשלחת והיו עליו 11 סרטים שחורים. ואז גם הגעתי לגמר בריצת 100 מטר משוכות. זו הייתה הפעם הראשונה של אתלט ישראלי בגמר אולימפי. ההישג היה חשוב, והמסר היה חשוב עוד יותר.
כל חמש האצניות שהקדימו אותי היו ממזרח אירופה, שם הייתה תופעה נפוצה של שימוש בחומרים אסורים. לימים הבנתי שהמקום השישי שבו סיימתי היה עוד יותר מכובד ממה שחשבתי.
סליחה שקמתם בגללי בלילה
שחר פאר עולה לרבע הגמר באליפות אוסטרליה
גם היום, 12 שנים אחרי העלייה שלי לרבע גמר אליפות אוסטרליה, חלקכם עדיין עוצרים אותי ברחוב ומזכירים לי שהתעוררתם ב־4 לפנות בוקר כדי לראות את שמינית הגמר שלי מול סווטלנה קוזנצובה, שהייתה אז המדורגת 3. עד היום אתם זוכרים איך הגעתם זומבים למשרד. אז סליחה :)
אין ספק שזו הייתה אחת התחרויות הכי מדהימות שלי. ניצחתי שחקניות מצוינות וחזרתי ממצבים כמעט אבודים. כבר בסיבוב הראשון הגיעו ישראלים למגרש הצדדי במלבורן ועודדו אותי בכל נקודה. הם השאירו אותי חיובית ורעבה לניצחון. ככל שהתקדמתי בטורניר הם אספו איתם עוד ועוד ישראלים. כשהגעתי לשמינית הגמר המארגנים שיבצו אותי במגרש מרכזי, והאוהדים שלי נתקעו כי הכל היה סולד־אאוט. כמובן שסידרתי להם כרטיסים – והרבה בזכותם ניצחתי.
את רבע הגמר נגד סרינה וויליאמס אני זוכרת כאילו היה אתמול, למרות ההפסד 8:6 במערכה הקובעת. הייתי רחוקה שתי נקודות מניצחון, ואז השמיים באמת היו הגבול. המשחק הזה נתן לי המון להמשך, ולפעמים מהפסדים לומדים יותר. בסיום, האוהדים שליוו אותי מהרגע הראשון הביאו לי דגל ישראל, כתבו לי הקדשה וחתמו: "מהקומץ!" עד היום זה שמור אצלי.
אז תודה לכולכם על הפרגון כל השנים, גם ברגעים הפחות שמחים וגם בנפלאים – שזה היה אחד מהם.
בנות, אל תפחדו!
עורכת אורחת | דיאנה ויסמן, שיאנית ישראל בריצת 100 מטר
תעיפו רגע מבט בתמונה שבעמוד הימני. אני לא יכולה להוריד את העיניים מירדן ג'רבי. כספורטאית, אני מבינה בדיוק מה אומרות הפנים שלה ואת כל הדרך שעברה עד לשם: הדמעות, הקשיים, האימונים, המאמץ, כל המאבק המפרך עד להצלחה.
לספורטאיות יש יותר אופי מאשר לגברים. הן לא מוותרות בקלות, הן מציבות לעצמן מטרה ועושות הכל כדי להגיע לשם. ואני שמחה שביום האישה "ידיעות אחרונות" נותן כבוד לנשים המדהימות האלה, ספורטאיות שהשיגו דברים גדולים (כולל אסתר רוט־שחמורוב שהערצתי כילדה ואני מעריצה עד היום).
האתלטיקה הנשית בפריחה בישראל, כולל בנות צעירות ששוברות עוד ועוד שיאים, וזה מטורף. חייבים להבין כאן שצריך למנף את ההישגים. כבר שבעתי מהבטחות למסלולי אתלטיקה חדשים. ישנם בני נוער מוכשרים מאוד בפריפריה שרק מחפשים מסגרת, אבל אין להם איפה להתאמן ולהתקדם. לי היה מזל שאמא שלי, שמאמנת אותי עד היום, עזרה לי מילדות בתנאים שעמדו לרשותי. למדתי עם השנים שהכל יכול להיות, וצריך לשאוף לשיפור כל הזמן.
באליפות אירופה באולם בשבוע שעבר מישהי סיימה לפניי במוקדמות, אבל עקפתי אותה בחצי הגמר. בסוף הגעתי להישג שאני גאה בו, המקום ה־11 באירופה בריצת 60 מטר. לא פחדתי לרגע, כמו שלא חששתי מהתמודדות עם השיא של אסתר ב־100 מטר. אנשים אמרו לי: "מי ישבור את השיא אחרי 46 שנה?", אבל האמנתי והתאמנתי קשה.
יש המון ילדות עם פוטנציאל שמפחדות לממש אותו בגלל האימונים והחשש שיחמיצו בילויים ומסיבות כי צריך ללכת לישון מוקדם. אני רוצה להגיד להן: החברות האמיתיות נשארות ותומכות בכן. תגידו לעצמכן מה שאמרתי לעצמי: יש לי כישרון שאין לכל אחת, ואני לא מפחדת להראות אותו. בהצלחה!
הישגים אישיים, כבוד לאומי
ציפי רובין | קוטפת חמש מדליות זהב פראלימפיות תוך שבוע
כל חיי רציתי להיות ספורטאית, ואני מחשיבה את עצמי כספורטאית רגילה לכל דבר. התאמנתי בחדר כושר בכל יום חוץ מאשר בשבתות, ועבדתי קשה לא פחות מהספורטאים האולימפיים הבריאים.
המאמנת הראשונה שלי הייתה עדנה מדליה ז"ל, לשעבר אלופת ישראל בהטלת כידון, שגרמה לי להתאהב בכידון ובכדור ברזל.
במשחקים הפראלימפיים בטוקיו שברתי את השיא העולמי בכדור ברזל וזכיתי בזהב ראשון בגיל 18. ארבע שנים אחר כך הגעתי לאולימפיאדת ת"א 1968 (שנערכה בכלל בר"ג) כספורטאית מנוסה ומגוונת יותר, והיא הייתה האולימפיאדה הכי מוצלחת שלי.
במשחקים ההם זכיתי בחמש מדליות זהב, ארבע מתוכן באתלטיקה: ניצחתי בכידון עם שיא עולם חדש (אמרתי לעצמי בלב כל הזמן 'ציפורה, תטילי את זה חזק', וזה מה שעשיתי. לא תיכננתי לזכות, אבל כך יצא); שמרתי על התואר בכדור ברזל (עם שיא עולם נוסף); וסיימתי ראשונה גם בקרב־5 ובזריקת אלה (כן, היה פעם דבר כזה). מדליית הזהב החמישית הייתה כחלק מנבחרת הכדורסל הישראלית בכיסאות גלגלים.
את הקריירה סיימתי עם 30 מדליות פראלימפיות (עד היום אני מדורגת במקום השני בעולם בכל הזמנים), מהן 15 מזהב, בארבעה ענפים. בכל פעם שעמדתי בראש הפודיום הרגשתי בשמיים. לא רק בגלל ההישגים האישיים, אלא בשל הכבוד הלאומי. הרגשתי שכל מדליה מסייעת לכך שיכירו את ישראל עוד קצת. מדינה קטנה, כבוד גדול.
ההתמדה מנצחת
הגר פיינר | אלופת העולם באיגרוף
שבע פעמים הייתה חגורת אליפות העולם מול העיניים שלי, שבע פעמים הייתה בהישג יד, שבע פעמים חמקה ממני. בפעם השמינית זה סוף־סוף קרה.
שנה לפני הזכייה במשקל זבוב נפצעתי ושברתי את ארובת העין. זו הייתה השנה הקשה בקריירה שלי: נאלצתי להפסיק להתאמן ולחשוב אם להמשיך בתחום הזה. הבחירה להיכנס שוב לזירה למרות הסיכון נבעה מהחשש שאחמיץ את ההזדמנות האחרונה.
לפני צלצול הפעמון בקרב מול האוקראינית אוקסנה רומנובה בדארמשטאדט שבגרמניה, התרכזתי במטרה וידעתי שהפעם לא אצא מהזירה בלי החגורה. בסיבוב השישי הצלחתי לפגוע בה עם מכה מדויקת. הקרב נעצר, ולפני שהבנתי החגורה הייתה על מותניי.
הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לארץ היה להניח את החגורה מול התלמידים שאני מאמנת ולומר להם: זו ההוכחה שכוח ההתמדה מנצח. אם יש לכם מטרה, אל תעצרו עד שתגיעו אליה - גם אם היא נראית בלתי אפשרית.
הייתי מרוסקת ויצאתי מהבור
ורד בוסקילה וניקה קורניצקי | נוגעות במדליה אולימפית
אנשים תמיד אומרים לי: "מקום רביעי זה המקום הכי גרוע לסיים בו". ואני מחייכת ועונה: מקום 18 (כמו שסיימנו באתונה 2004) או מקום 15 (כמו בלונדון 2012) הרבה יותר גרוע.
לא הרבה אנשים יודעים, אבל שלושה חודשים לפני אולימפיאדת בייג'ינג ההשתתפות שלנו בתחרויות השייט בדגם 470 הייתה מוטלת בספק רב. ניקה קורניצקי הייתה מושבתת עם קרע ברצועה בקרסול, ואני הייתי מרוסקת נפשית. נושא המשקל רדף אותי לאורך כל הקריירה המקצועית שלי. שנים רבות של התמודדות מתישה, שהגיעה לשיאה באליפות העולם באוסטרליה שמונה חודשים לפני האולימפיאדה, שברו את רוחי סופית.
הייתי בבור שלא ראיתי דרך לצאת ממנו. בכוחות אחרונים נתנו צ'אנס אחרון. ידענו שרק אם ניקח אחריות על עצמנו, נבחר בדרך שלנו ונלך בכל הכוח, אולי יהיה לנו סיכוי להגיע בחתיכה אחת למשחקים. האמנתי בניקה, האמנתי בנו כצוות. נסענו למחנה אימונים אחרון לפני האולימפיאדה ושם כבר ידענו - אנחנו במשחק. המאמן אילן תשתש הצליח להביא אותנו בזמן קצר ליכולות גבוהות, ובשבוע של התחרות הכל התחבר. הצלחנו להתעלות, נהנינו מכל רגע ונלחמנו בצמד הברזילאי ראש בראש עד השיוט האחרון. זה הסתיים כשהן על הפודיום ואנחנו נגיעה ממדליה. אבל מבחינתי, קיבלתי את עצמי בחזרה.
הרגשתי שאני סופרמן
ענבל פיזרו | זוכה בשלוש מדליות כסף פראלימפיות
יותר מעשר שנים חלפו מאז המשחקים הפראלימפיים בסין שבהם זכיתי בשלוש מדליות כסף בשחייה (100 מטר חופשי, 200 מטר חופשי, 100 מטר חזה), ואני עדיין זוכרת אותם כאילו נערכו אתמול. עד היום בייג'ינג 2008 היא רגע השיא של חיי.
בכל מקצה שבו נכנסתי למים הסתובבתי אחרי הנגיעה בקיר כדי לבדוק את התוצאה ולא האמנתי למראה עיניי. זה לא קרה לי באף תחרות כמו שזה קרה לי באותה אולימפיאדה. התמלאתי בתחושה שהכל קטן עליי, שאם אני מצליחה להפתיע אפילו את עצמי - אין גבול ליכולת שלי. הרגשתי שאני סופרמן.
בשלוש האולימפיאדות הבאות הוספתי למאזני חמש מדליות ארד, אבל תמיד אזכור לטובה קודם כל את בייג'ינג, המקום בו הבנתי שכל מה שאני רוצה אפשרי.
על אפם ועל חמתם של הטורקים
רותי בצר | נבחרת הכדורעף בין שמונה הגדולות באירופה
אליפות אירופה בכדורעף 1967 הייתה מיוחדת בעיקר בזכות שלב הבתים הראשון באיסטנבול. אחרי הפסד לבולגריה וניצחון על שוודיה הגענו למשחק המכריע מול טורקיה המארחת, ולא אשכח אותו לעולם. אולם ענק, אפוף עשן, עם אלפי אוהדים, רובם גברים, שזרקו עלינו חפצים. על אפם ועל חמתם ניצחנו 1:3 ועלינו לשלב שמונה הגדולות.
למרות מה שקרה באולם, לא הרגשנו פחד באותו ימים בטורקיה. כשהפכתי בשנות האלפיים למנהלת נבחרת הנשים היו נוסעים איתנו מאבטחים, אבל אז, ב־1967, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, נסענו בלי ליווי. הרגשנו בטוחות, כאילו אנחנו שייכות לאחת המדינות החזקות בעולם.
תפסנו אוטובוס ונסענו לאיזמיר. השלב השני של האליפות, שנערך גם הוא בשיטת ליגה, כבר היה סיפור אחר. פגשנו שם נבחרות ממזרח אירופה שהיו גבוהות ואיכותיות מאיתנו, ולא יכולנו להן. ועדיין, אין כמעט נבחרות ישראליות - ולא משנה באיזה ענף - שהצליחו להתברג בין שמונה הגדולות באירופה.
זהב על הצוואר, גאווה בלב
בת אל גטרר אלופת אירופה בטאקוונדו
13 במאי 2010 היה מבחינתי היום המושלם. הגעתי לאליפות אירופה ברוסיה במטרה לעשות את הכי טוב שאני יכולה. זה נגמר עם חמישה קרבות, חמישה ניצחונות, מדליית זהב על הצוואר וגאווה גדולה בלב.
בגמר ניצחתי את יוליה פודוליאן, לוחמת מאוקראינה. כשאתה זוכה במקום הראשון, יש לך את הכבוד והזכות להניף את דגל המדינה שלך ולשמוע את ההמנון. זה תמיד היה החלום שלי, ומבחינתי זה היה הרגע הכי מרגש בחיי.
חשוב לי מאוד להדגיש שאת הרגע הזה השגתי לא רק בזכות עצמי ולציין את ההורים שלי, אריק ודניאל, את אחיי ישראל, איתי, אייל, ינאי ושני, ואת המאמן שלי יחיעם שרעבי, שליוו אותי לאורך הדרך. הם עשו הכל כדי שאצליח לממש את עצמי. הרגע הזה הוא לא שלי, הוא הרגע שלנו.
בליגה של הגדולות
שי דורון | הישראלית הראשונה שנבחרת בדראפט ה־ WNBA
"עם הבחירה ה־16 בדראפט ה־WNBA, ניו־יורק ליברטי בוחרת את שיי דורון". שיי - כך האמריקאים ביטאו את השם שלי. והרגע שבו הקומישנר הכריזה אותו בקול בקליבלנד היה ללא ספק רגע מכונן בחיי.
מגיל 12 סימנתי לי מטרה: להגיע לליגה הטובה בעולם, והדרך שהובילה לשם הייתה ארוכה, חסרת פשרות וטמנה בחובה הקרבה גדולה שלי ושל הקרובים אליי מכל. בגיל 14 משפחתי ואני קיבלנו החלטה אמיצה לעבור לגור בארה"ב כדי שאוכל באמת לממש את הפוטנציאל הטמון בי. הוריי העניקו לי את כל שהיה דרוש כדי שאוכל להתפתח כספורטאית - החל מאימונים להם הייתי זקוקה כדי להשתפר ככדורסלנית ועד תמיכה נפשית ואמון בי וביכולותיי.
החיים בארה"ב לא תמיד היו פשוטים. נאלצתי לצאת מאזור הנוחות שלי. למדתי בתיכון נוצרי, דבר שבהתחלה לא היה קל עבורי כיהודייה. למדתי במרילנד, שם עשיתי תואר בקרימינולוגיה. השילוב בין המחויבות לכדורסל והרצון להיות סטודנטית טובה דרש ממני ניהול נכון של הזמן, ויתורים וכמובן משמעת עצמית גבוהה. זה לא היה קל, אבל השתלם: סיימתי את התואר וזכינו באליפות מכללות חלומית ב־2006. כעבור שנה הגיע הדראפט - ואיתו הצמרמורת.
פתאום כל המדינה התעניינה בנו
ענת דרייגור | נבחרת הכדורסל מדהימה את צ'כוסלובקיה באליפות אירופה
הניצחון ההוא על צ'כוסלובקיה בקיץ 1991 לא היה סתם עוד ניצחון. הוא הגיע באליפות אירופה, לעיני הקהל הביתי שלנו, מול סגנית אלופת היבשת, התוצר של המכונה הקומוניסטית על כל המשתמע מכך. זה היה מאבק מול יריבות חזקות יותר, שריריות יותר וגבוהות יותר. על הנייר, לא היה לנו סיכוי. על הפרקט - היסטוריה.
לילה לפני משחק הפתיחה בת"א בקושי הצלחתי להירדם. בשבוע שקדם לג'אמפ־בול הייתה לנו תחושה כי מדינה שלמה מתעניינת באליפות אירופה לנשים. סוף־סוף הערוץ הראשון משדר אותנו בשידור ישיר לאומה. המון זרקורים הופנו לכדורסלניות, המאמנים ובעלי התפקידים. כתבות על עמודים שלמים בעיתונים, ראיונות, מצלמות, תקשורת. מעולם לא זכינו לתשומת לב כזאת.
היום הגדול הגיע. יד־אליהו, 5,000 צופים. כולנו קופצות, שומרות, נלחמות ונשכבות על כל כדור תועה. התוצאה צמודה, הלחץ בשיאו (אמא שלי סיפרה לי לאחר מכן שהיא לא עמדה בזה), הקהל שואג, ואנחנו בבועה שלנו, מרוכזות בדבר אחד בלבד – בכדור. לוח התוצאות בישר בסיום: ישראל 91, צ'כוסלובקיה 90. היינו כחולמות. ניצחנו בזכות מאמץ קבוצתי עילאי. לי אישית היה משחק מצוין, שפתח לי את הדרך להפוך לכדורסלנית הישראלית הראשונה שמחזקת קבוצת צמרת באירופה (ראסינג פריז). המדהים הוא שגם היום, 28 שנה אחרי, כולנו עדיין בקשר: לימור מזרחי, אורלי גרוסמן, אלומה גורן, אורלי קסטן, טלי קליין, איריס דינרמן, רונית דיאמנט ועוד. חברות אמיתית שנולדה במגרש ונשארה מחוצה לו.
אם אני יכולה – כולן יכולות
קרן לייבוביץ' זוכה בטרבל אולימפי מוזהב
סידני 2000 הייתה האולימפיאדה הראשונה שלי. הגעתי אליה שמונה שנים לאחר הפציעה בקורס קצינות שהותירה אותי משותקת חלקית ברגליי, מתניידת בכיסא גלגלים או בעזרת קביים, ובעיקר המומה מהשינוי שהתחולל בחיי. האולימפיאדה הייתה עבורי מעין ציון דרך פנימי, לא מודע בהתחלה, של ניצחון עם הנכות ובאותה הזדמנות על הנכות. התאמנתי במשך חמש שנים שניים־שלושה אימונים ביום, והגעתי לאולימפיאדה מרוכזת רק בדבר אחד: לגעת ראשונה בקיר הבריכה. השתתפתי בשלושה משחים (100 מטר חזה, 100 מטר חופשי, 50 מטר חופשי) וסיימתי עם שלוש מדליות זהב, עם ארבעה שיאי עולם, ובעיקר עם הבנה שאני יכולה! לא משנה מה אחליט, אני יכולה. הצלחה גדולה היא משבר כמעט כמו כישלון, וההתמודדות עם ההצלחה הספורטיבית גבתה ממני זמן ומשאבים פיזיים ונפשיים. כשהתאוששתי המשכתי להתחרות בשני קמפיינים פראלימפיים נוספים, בהם זכיתי בעוד ארבע מדליות. היום אני אם יחידנית לשני זוגות תאומים, בעלת סטודיו לפילאטיס מכשירים ומרצה בנושאי הנעה והעצמה אישית, ויודעת שאם אני יכולה – כולן יכולות.
האמת? לא האמנו שניקח זהב
אלונה קושבצקי | נבחרת ההתעמלות האמנותית אלופת אירופה
כשהתבשרנו שאליפות אירופה תיערך בארץ, מצד אחד שמחנו והתרגשנו, ומצד שני ידענו שמדובר במעמד קצת מלחיץ כי הציפיות בתחרות ביתית עולות באופן טבעי. ועדיין, הצלחנו לעמוד במשימה ואפילו הרבה מעבר לכך. תמיד השתדלנו לא לחשוב על מדליות אלא פשוט להפגין את הביצועים הטובים ביותר שאנחנו מסוגלות להם. מדליה באליפות אירופה זה מטורף, ומדליית זהב היא בכלל הדובדבן שבקצפת. כקפטנית הנבחרת ההיא אני יכולה לספר שאני והחברות – קרינה ליחבר, אידה מיירין, יובל פילו וקטי לבינה – לא האמנו שנעמוד על המקום הכי גבוה בפודיום. התחרות הייתה קשה, הנבחרות הטובות ביותר הגיעו לחולון, אבל הכל זרם לנו מהרגע הראשון. פתחנו עם ארד בקרב־רב, ולמחרת זכינו בכסף בתרגיל הסרטים, לפני שקטפנו את הזהב ההיסטורי בתרגיל האלות והחישוקים. בתהליך הבנייה של התרגיל (בהדרכת המאמנת אירה ויגדורצ'יק) נבחרה עבורנו מוזיקה ישראלית. הופענו לצלילי "היא רק רוצה לרקוד", ובאמת נהנינו מכל רגע על המשטח, כשהקהל שר במהלך הביצוע ודוחף אותנו לזכייה. להניף את דגל ישראל ולשיר את ההמנון בתחרות בסדר גודל כזה – ועוד כאן בארץ – זו זכות אדירה שמילאה אותנו גאווה.
אדרנלין ב־ 200 קמ"ש
אורנית שוורץ | אליצור רמלה מחזיקת היורוקאפ
הכדורסל שינה את חיי. בגיל צעיר התמודדתי עם קשיים חברתיים והייתי בלגניסטית, אבל על הפרקט למדתי גבולות, משמעת וערכים. במגרש הכל נעלם. שם הרגשתי ביטחון ובכל יום התמלאתי באנרגיות, כי הכדורסל נתן לי תקווה. תמיד רציתי לצעוק לעולם: איזה מזל שזכיתי להיות ספורטאית! בעודי שומעת צעירות שמתלבטות או חוששות, אני ראיתי בכך כבוד. רגע השיא בקריירה שלי - ואחד הגדולים של כדורסל הנשים בישראל - הגיע ב־ 2011 בצרפת. גמר היורוקאפ, משחק הגומלין מול אראס אחרי ה־ 61:61 ברמלה. 20 שנה במגרשים - הנסיעות והטיסות, האימונים וההכנות - התנקזו ל־ 40 דקות גורליות. התפאורה הייתה מדהימה. 3,000 צרפתים בחולצות ורודות ועוד 100 ישראלים בצהוב־שחור שמרעישים כמו 10,000 . צמרמורת בכל הגוף, אדרנלין ב־ 200 קמ"ש - וניצחון 53:61 . אין רגע שדומה לתחושת הגאווה בזמן ש"התקווה" התנגן. עשינו את זה!
ממחלה לגאולה
לי קורזיץ אלופת העולם בפעם הרביעית
את הקריירה שלי בספורט הימי התחלתי מהרגע שיצאתי לאוויר העולם. אבא היה מציל ודייג, אמא הייתה שחיינית תחרותית. בגיל שבע כבר התחלתי לגלוש, בגיל 19 זכיתי באליפות העולם לבוגרים בפעם הראשונה (2003), ולאחר הפסקה ארוכה בהישגים הגיעו שלוש מדליות זהב נוספות ברציפות החל מ־ 2011 . אז למה האחרונה הייתה מבחינתי המשמעותית מכולן? בהסתכלות לאחור, שני אירועים משמעותיים עיצבו אותי כספורטאית וכאדם בוגר: הפציעה והמחלה. ב־ 2009 , בהוואי, גולש נכנס לי בגב. נשברו לי שתי צלעות, אבל התחלתי לעבור שיקום ולבסוף ראיתי את האור בקצה המנהרה. חזרתי לספורט תחרותי עם הרבה מסקנות וכלים שצברתי בשיקום. ברקע תמיד סבלתי ממחלת דם נדירה, וב־ 2010 התחלתי לקבל טיפול כימותרפי שפגע לי באיברים פנימיים. תוך כדי ההתמודדות עם המצב הבריאותי הוכתרתי שלוש פעמים כאלופת עולם. בין־לבין הגיעה האכזבה בלונדון 2012 . בשנייה האחרונה פיספסתי מדליה אולימפית שהייתה המטרה שלי כל חיי. סירבתי לפרוש בהפסד, ולכן הרגע הכי חשוב בקריירה היה הניצחון באליפות העולם 2013 בבוזיוס, ברזיל. זה הרגע שנתן לי אישור פנימי לטפל כמו שצריך בגוף שלי ולעבור לשלב הבא בחיים.
בעבודה קשה אפשר להשיג הכל
לינוי אשרם סגנית אלופת העולם
הרגע בו עמדתי על הפודיום בסופיה שבבולגריה בספטמבר האחרון והוכתרתי לסגנית אלופת העולם בקרב־רב, היה אחד המאושרים בחיי. באותן דקות התקשיתי לעכל את גודל ההישג. החיבוק המדהים שקיבלתי מכולם – המשפחה שהייתה איתי, החברות ואנשים רבים שעצרו אותי ברחוב עם חזרתי לארץ – נתן לי להבין שעשיתי משהו גדול ומיוחד. זה נותן לי המון אנרגיות, כוח ואמונה בדרך שאני עושה יחד עם המאמנות שלי איילת זוסמן ולנה קופלנקו כדי לממש את המטרה שהצבנו לעצמנו – השתתפות במשחקים האולימפיים בטוקיו 2020 . התחרות עצמה הייתה ארוכה ומפרכת. לאחר שזכיתי במדליית הכסף בתרגיל החישוק ובמדליית הארד בתרגיל הסרט, הגעתי ליום החשוב מכולם – יום תחרויות הגמר בקרב־רב – מוכנה היטב פיזית ופסיכולוגית תודות לעבודה המדהימה של כל הצוות המלווה אותי ותומך בי ללא הפסקה. הזכייה הזו מוכיחה שעם עבודה קשה ועיקשת אפשר להשיג הכל ולהגיע הכי רחוק שיש . היום אני מתכוננת לאליפות העולם הקרובה שתיערך בספטמבר בבאקו. מדובר בתחרות הקריטריון לטוקיו, ועם הצוות המדהים שלי והתמיכה הנפלאה שאני מקבלת מכולם אני מאמינה שנעמוד במשימה. חשוב לי מאוד לחדד כי ספורטאי, מצטיין ככל שיהיה, הוא טוב כפי שהמעטפת והצוות המקצועי שלו טובים. התמיכה והסיוע אותם אני מקבלת מהמעטפת המקצועית שלי מאפשרים לי שקט נפשי ויכולת להתרכז במה שאני הכי טובה בו ובמה שאני הכי אוהבת לעשות – להתחרות על המשטח.
שיא עולמי
ציפי אובזילר | נבחרת הפדרציה עולה לרבע הגמר
עליית נבחרת ישראל לרבע גמר גביע הפדרציה הייתה תוצאה של תהליך נכון ובריא, שבסופו נקטפים הפירות. בדרך לשם רשמנו כמה הישגים נאים בדמות ניצחונות על נבחרות חזקות, עם טניסאיות מהצמרת העולמית. את המסע התחלנו באפריל 2006 בפלובדיב, בולגריה, שם ניצחנו (שחר פאר, אנה סמשנובה ואני) בכל המפגשים בבית האירופי־אפריקאי 1 בדרך לפלייאוף על העלייה לבית העליון: שוודיה, רומניה, אסטוניה ובלארוס. במשחק הזוגות הקובע מול סרביה עמדה מול שחר ומולי אנה איבנוביץ', שכבר הייתה בטופ־ 20 בעולם. ניצחנו 8:10 במערכה המכריעה. תחושה מדהימה. בשלב הבא אינדונזיה החרימה את המפגש, ואנחנו קיבלנו בפעם הראשונה את הזכות לשחק בבית העליון מספר 2. בשנת 2007 (הפעם עם יוליה גלושקו) ניצחנו את קנדה, ואז הגיע המבחן מול אוסטריה על החימר בלינץ, מול שלוש שחקניות מהטופ־ 60 . חזרנו משם עם ניצחון 1:4 ועם הכרטיס לרבע הגמר. שמונה הנבחרות הטובות בעולם, ואנחנו ביניהן. אושר, לחץ שהשתחרר, חלום. התמונה שלנו מחובקות נצרבה לי בזיכרון. שלושה דברים היו דרושים בשביל ההצלחה: החיבור בינינו, העבודה הקשה והאמונה. מבחינתי היו שני שיאים: הראשון, כשסוף־סוף זכינו לשחק בבית, ברמה"ש, ברבע הגמר (שם נעצרנו עם הפסד לרוסיה של מריה שראפובה). השני, השיא האישי שלי – 61 הופעות בנבחרת. נכון לאותה שנה היה זה שיא עולמי יחד עם סמשנובה. היינו נבחרת של ממש, בשונה מטורנירים אחרים בענף, שם את לבדך על המגרש. זו לא קלישאה: אין הרגשה ספורטיבית נפלאה יותר מאשר להיות חלק מנבחרת שפרצה דרך ועשתה היסטוריה, נבחרת שהבינה שהשמיים הם באמת הגבול.
