עיניים: ללמוד לראות רחוק

הייתי מוכרחה ללמוד השנה, דרך החוויות המאתגרות שאני עוברת, שעבודה קשה ורפטטיבית משתלמת בסוף. עברתי מעולם הבלוז עם האלתור החופשי והמשוחרר, לעולם הפופ הגדול, המדויק והלא־סלחני. הייתי צריכה לבצע לפעמים 50 פעמים קטע אחד כדי שהוא יעבור בצורה המושלמת, וגם זה לפעמים לא הספיק לאבשלום, המפיק המוזיקלי שלי. היום, כשאני רואה את ביצוע הגמר שלי בליסבון, אני רואה שלכל 456 הפעמים שביצעתי את "טוי" הייתה סיבה ותכלית - ואהלן לחיים החדשים שלי.

אף: ללמוד להריח זיוף

כשאתה מקבל חשיפה גדולה כזו אתה מגלה שאין ספור לבבות נפתחים אליך בבת אחת, החיבוק הוא אינסופי ולפעמים עד כדי בלתי ניתן להכלה. מנגד, יש גם אנשים שהיו שמחים ליהנות מהאור שזורח עלייך ונעלמים אט־טט כשכבה. לצערי חוויתי את זה על בשרי ונכוויתי כמה פעמים, עד שלמדתי להריח זאת מרחוק. בהזדמנות הזו אני רוצה להגיד שאין כמו המשפחה, החברים והצוות שלי בעולם הזה - אני כלום בלעדיכם, וגם לשלוח חיבוק חם לקהל הנאמן שלי שמחכה בסבלנות באש ובמים למוזיקה שלי.

פה: לגלות לפתע בגיל 25 שיש לי מה להגיד

כשהייתי בתיכון לא בדיוק היו מחכים בכיתה לשמוע מה אני אגיד. גם כשהייתי חניכה בתנועת נוער יצאתי מנקודת הנחה שיש אנשים חכמים ממני ושאין לי מה לתרום כל כך לשיח הקבוצתי בשום עניין. הייתי מאבדת ריכוז מאוד מהר ושוקעת בחלומות בהקיץ על בנים ופחמימות, למרות שהשיח מאוד עניין אותי. זה בא לי בסיבוב כשהיום אני עומדת, בטעות, בחזית יחסי הציבור הבינלאומית של ישראל. כשאני נשאלת בלי סוף בראיונות שלי אחרי "באסה סבבה" על הסכסוך והחרמות נגד ישראל, ואני עונה תשובות כנות ולא מתוחכמות מעמקי ליבי, והכל עובר בשלום ואני נשארת המומה. איך הילדה השתקנית שהייתי הפכה לשגרירה, בטעות.

בטן: להקשיב לאינסטינקטים

אני מדברת המון על כך שעד גיל 18 נהגתי לתת לסובבים לשים אותי בקופסאות, כך שיהיה להם נוח להכיל אותי. להתלבש בשחור כי זה מרזה ומסתיר, לשיר סול כמו אדל כי אני ביג מאמא, ללכת ללמוד מקצוע כי אין פרנסה במוזיקה, להיות פחות דרמטית כי זה מאיים, להיות פחות מוחצנת כי זה דוחה גברים. בגיל 18 הבנתי, אחרי 40 דיאטות שונות ומשונות, וניסיונות לרצות את כולם שאני ילדה שזקוקה נואשות לשינוי. התחלתי להקשיב לבטן שלי ולעשות בחירות עצמאיות, לא מתנצלות ולא מתפשרות - ומשם הכל היסטוריה.

הגרון שלי

המורה שלי בתיכון למתמטיקה לא אהבה אותי, בלשון המעטה. אני לא שה תמים כן? לא ממש הייתי מכינה שעורי בית וגם לא הייתי חזקה במקצוע (או בשאר המקצועות) אבל בואו נגיד שהיא ממש לא עזרה, ונהנתה מאוד לשאול אותי שאלות מתמטיקה מביכות באמצע השיעור מול כולם כדי להוכיח אותי. באזור כיתה י"א התנדבתי לשיר בטקס יום השואה. כשבית הספר חזר לשגרה ונכנסנו כולנו לכיתות (אני כמובן באיחור), אני זוכרת שהיא באה עד אליי בעיניים נוצצות, ליטפה את ראשי ואמרה בלחש: "עם קול כמו שלך, את ממש לא צריכה לדעת מתמטיקה".

עור: החוצץ שלי מרעשי הסביבה

כבר בגיל שבע, כשחייתי בניגריה, כל יום הייתי חוזרת הביתה ומתרסקת מבכי ביחד עם הילקוט לתוך הזרועות שלו בגלל שילדים צחקו עליי. בכל פעם הוא חזר ואמר: "אנשים בחיים הם כמו נייר זכוכית, הם מלטשים ומלטשים אותך עד שאתה הופך בסוף ליהלום מיוחד ונוצץ". היום אני יכולה להעיד שלמדתי לגדל עור עבה שמהווה חוצץ מרעשי הרקע, מהשנאה ומההערות שפעם היו מורידות אותי ולא נותנות לי לקום. מבחינתי סגירת המעגל קרתה ב"באסה סבבה", כשבחרתי בקרנף, חיה חזקה עם עור עבה שמתגברת על האתגרים בטבע בראש מורם.

ידיים! איפה הכפיים?!

לראות בכל הופעה את הידיים של הקהל, בעיקר מתעסקים בסמארטפונים ומצלמים, אבל אחרי כמה דקות מוחאים כפיים, רוקדים ונהנים מכל רגע - זה היה החלום שלי, תמיד. הרגע הזה שאת רואה את הקהל מולך נהנה, צוחק והשיא – שר את כל המילים, בעל פה. בהופעה האחרונה עם עומר אדם במנורה, שבוע בלבד לאחר יציאת "באסה סבבה" כשעמדתי על הבמה מול אלפי האנשים שדיקלמו את המילים שלי, הרימו ידיים ומחאו כפיים הבנתי, שוב, שאין מקום טוב יותר מהבמה.

רגליים: הצעד הספונטני הראשון

לפני כמה שנים, באחת היציאות המשותפות עם החברים, נכנסתי ל"בר גיורא" לערב ג'אם, ראיתי שהעמדה עם המיקרופון ריקה, ושאלתי את הבעלים אם צריך שמישהו ישיר. הבעלים, לימים הבוס שלי, אמר לי שזה ערב בלוז – אין בשום אופן שירים מוכרים וצריך לאלתר. לקחתי באומץ את המיקרופון ופתחתי את הפה. יצאו גיבובי ג'יבריש מקריים שבהחלט אין לי מושג מאיפה הבאתי, אבל ידעתי שהיה שם משהו. עברתי באותו שבוע באופן אימפולסיבי לתל־אביב, מילצרתי בימים ובלילות, והרגליים לקחו אותי בכל יום ראשון לערב בלוז באותו בר. אלו היו ארבע שנים של שפשוף על הבמה, בית הספר האמיתי למוזיקה, זה שגם גרם לי להתאהב בה.

אצבעות: המפרט של הלופר

בתקופת הג'אמים ב"בר גיורא" הבנתי מהר מאוד שאני חולת שליטה, התחלתי לנהל שם את העניינים אחרי חצי שנה, הייתי מעלה לבד נגנים על הבמה, ובמקביל הקהל התחיל להגיע בשבילי. תוך כדי נגינה, למדתי להקשיב לכל כלי, מי טועה ומתי, ואיך הייתי עושה את זה יותר טוב. לא ידעתי לנגן על אף כלי וזה מאוד תיסכל אותי עד שיום אחד נתקלתי בסרטון של הזמרת קימברה, שהקליטה את עצמה על משהו שהיא קראה לו לופר - את השאר נראה לי שאתם מכירים.

ציפורניים – "המלחמה"

השנה למדתי להילחם בציפורניים על העקרונות שלי ועל מה שחשוב לי. קיבלתי המון הצעות, סכומים גדולים של כסף עמדו על השולחן והיה לחץ גדול מכל מיני כיוונים לשחרר הכל, מהר, ובגדול, עד שכמעט קרסתי. הבנתי שהמחיר שאני משלמת על התפשרות הוא ממש מדמי, ושאני ממש צריכה להילחם בציפורניים על כל פיסת אמנות שלי שתהיה הכי טובה, תישאר הכי טהורה, תקבל את הזמן שמגיע לה בלי השפעה של גורמים חיצוניים.