{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 06.03.2019
    מהפח אל הפחת
    שלמה ארצי

    נעלמים/ בדרך לשום מקום מיוחד שמענו צעקה קורעת לב. "זה היה תן?" שאלתי.

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "לא. זה היה אישה, גבר או ילד", אמרה והוסיפה: "כל צעקה של מישהו היא ביטוי לסבל". ואני שתקתי, כי אני יודע מה זה כשצועקים אפילו לפעמים בחלומות הלילה.

     

    ואז, אחרי כברת דרך, היא שאלה:

     

    "תגיד, נכון שכשאומרים שהמצב פחחח מתכוונים שהמצב לא משהו. כלומר, חרא בלבן?"

     

    "כן", אמרתי. "אבל למה את שואלת?"

     

    "'סתכל בכניסה לבית", הסבה את תשומת ליבי. ואז כשהסתכלתי הבחנתי שמעבר לשאר הבלגנים, גם הפח שלנו נעלם.

     

    "אולי טעו ושמו אותו בכניסה לבית אחר", ניסיתי להרגיע, אבל היא לא נרגעה, אמרה שתזמין פח מהעירייה ואחר כך שאלה:

     

    "ותגיד, מה זה כפוף לשימוע, חזקת החפות ופסק דין החלוט הזה? מילים שכל היום עפות באוויר".

     

    אז צחקתי וסיפרתי לה שבנעוריי הקודמים הייתי תלמיד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א ושרדתי שנתיים בקושי.

     

    "נו?" שאלה במתח.

     

    "אז לאור זה ברור לך שכל ההתפלפלויות המשפטיות שנפלו עלינו בפרשה הזאת רחוקות ממני כרחוק היום מהלילה. ולכן נדמה שמה שצריך בן אדם ואזרח לא משפטי ורגיל כמונו לעשות, זה לחכות לשימוע בחזקת החפות, ובינתיים להתייחס לעניין דרך השיפוט האישי הערכי שלו, במערכת הבחירות הצועקת הזאת.

     

    חושך ירד על העיר, ולרגע איבדתי שליטה על ההגה, וגם המדינה זזה.

     

    המראה והפח/ כל השיחה הזו התקיימה ברכב (רוב השיחות הטובות מתקיימות שם) אבל למחרת עבר מישהו במהירות, שבר לי את המראה הימנית ולפני שהספקתי לצאת ולצעוק עליו, הוא נעלם. ואחר כך, כשהצצתי בכניסה, עדיין לא היה לנו פח זבל והבנתי שמישהו כנראה לקח לנו סופית את הפח הירוק הרמת־גני הזה, שכבר נקשרתי אליו ולריח שלו.

     

    אז היא באמת התחננה כמעט יום־יום לקבל פח חדש מהעירייה (בינתיים השלכנו את שקיות הזבל בכל מיני פחים זרים). והגברת המנומסת מדסק העירייה הייתה ממש קרובה לשימוע והבטיחה שישלחו אחד חדש דנדש. אבל שום כלום. כל בוקר כשיצאתי לראות אם הנצו הרימונים, אם פרחו השקדיות (פרחו) ואם הפח הגיע, הוא לא בא. ואז שמעתי את עצמי צועק: אני פח, העולם פח, החיים פח, המצב פחחחחח (אבל כפוף לשימוע).

     

    שיר הצעקות של מאיר/ וכך, תוך כדי הצעקות החיצוניות והפנימיות האלה, נזכרתי בשיר ששלח לי לא מזמן יהודה עדר ונקרא "אדם צועק את שחסר לו" שכתב מאיר אריאל. מאיר היה מין בלוזניק תנ"כי, ששר על זרעי קיץ ועגלה נוסעת אין חזור ושמת ממש־ממש באיבו, כמו דילן מבוורלי הילס וסולן להקת פרודיג'י שמתו, כלומר טרם זמנם.

     

    אז הרשו לי להתייחס לטקסט של מאיר שבו הוא פורש את משנתו "הצועקת", ואנא קראו בריכוז כי זה מרתק וכפוף לשימוע לכולנו:

     

    "אדם צועק את שחסר לו/ חסר לו ביטחון צועק ביטחון/ חסרה לו הדדיות צועק הדדיות/ חסרה לו גאווה צועק גאווה/ חסר לו יחד צועק יחד/ אדם צועק את שחסר לו/ לא חסר לו – לא צועק". 

     

    או בבית השני: "אדם מפגין את שחסר לו/ חסר לו כוח מפגין כוח/ חסרה לו ריבונות מפגין ריבונות. חסרה לו נחישות מפגין נחישות/ חסרה לו נוכחות מפגין נוכחות/ אדם מפגין את שחסר לו/ לא חסר לו – לא מפגין". 

     

    ולבסוף, בין השאר: "אדם גונב את שחסר לו/ חסר לו ניצחון גונב ניצחון /חסר לו לב גונב לב/ חסר לו צדק רודף צדק/ חסר לו שלום רודף שלום. חסרה לו שררה רודף שררה/ אדם רודף את שחסר לו לא חסר לו – לא רודף".

     

    אמנם קצת קיצרתי את כל החַסֵרֻיּוֹת, אבל מה יש להוסיף? כל מילה בסלע. ונוכח העובדה שגם אני התחלתי לצעוק את מה שחסר לי, הציע לי אלעדיק חברי ללכת לטיפול קל אצל הפסיכולוגית הזקנה בת השמונים, כי זה לא נורמלי שאדם שחסר לו פח, צועק כל כך (חרוז!)

     

    וכשיום אחד נהייתה רוח חזקה בחוץ והיא חלפה בחדר העבודה שלי והגיעה עד לגיטרה האקוסטית שלי והגיטרה השמיעה צליל מהרוח, עצרתי את נשימתי והבנתי שגם גיטרה צועקת את מה שחסר לה. ומה שהיה חסר לה זה אני, כי כבר חודשיים שלא ניגנתי עליה צליל רך אחד, אולי כי משהו כבה אצלי.

     

    הביאו/ והימים עברו כרגיל במהירות ואני חיכיתי בקוצר רוח שהבן שלי יחזור מדרום אמריקה ולפעמים שמעתי את התנים צועקים בחסרוּת בלילות מכיוון גבעת התנים, ואנשים צעקו זה על זה בחסרוּת אנושית, כולל אפילו הורים על ילדיהם, בחזקת החפות.

     

    ואו־אז הגיע לעיניי שיר מקסים של משוררת בשם טלי ויס שאמר ככה, בין השאר: "הביאו אליי אנשים שקוטפים כוכבים, שלא מפחדים להיכשל, שליבם מתרגש ממעוף הפרפר וקימור החתול... המביטים בעניים, היודעים לחבק זר ולחייך, הביאו אליי אנשים הקמים מתוך השברים, כמו היו מקפצה לחלום". הזדהיתי עם השיר ושלחתי לחבריי. כי מי לא רוצה שיביאו לו אנשים טובים שיודעים לחבק ולחייך, אולי בערך כמו שמי לא רוצה שיביאו לו פח חסר במקום זה שנעלם.

     

    נרדפים ומושפלים/ נסו לחשוב לרגע על חלוקת האנרגיות שלנו בצעקות. למשל, כשעוקפים אותנו בכביש או כשהילד האהוב מעצבן או בעבודה לפעמים או בטוח לאחרונה בוויכוחי הבחירות. וואו, כמה אנרגיות אנחנו מוציאים לאחרונה לשווא, על צעקות, שמאל, ימין, ימין ושמאל כמו בשיר הישן ההוא ("ימין ושמאל, רק חול וחול").

     

    ואני חוזר לשיר הצעקות מתוך חסרות של מאיר, כי בסופו הוא לוחש: "אדם משלים את שחסר לו/ חסר לו להרגיש נרדף משלים נרדפות/ חסר לו להרגיש מושפל משלים מושפלות".

     

    איזה כוח של מילים על נרדפים ומושפלים. הרי בזה בין השאר עוסקת כל הפרשה הדרמטית בין האיש בשלטון מול האיש במוסד החוק הצדק.

     

    מורי עודד/ "או אלוהים, איך אתה לוקח תמיד את הטובים?" צעקתי לעצמי כששמעתי שעודד תאומי, שהיה מגדולי שחקני התיאטרון בארץ, מת. כי עודד היה גם מורה שלי למשחק אחרי שעזבתי את לימודי המשפטים הכושלים ההם והלכתי ללמוד בפקולטה לתיאטרון. עודד היה מורה מרתק, מכיל ותרבותי וגם רב־אשף בכוחות בלתי נראים. למשל, היינו מחביאים מטבע בתחילת השיעורים שלו באולם ענק באוניברסיטת ת"א (שנקרא מקסיקו) ועודד, על פי החזקת יד של מישהו ותחושה אם הדופק שלו מהיר או איטי, היה מוצא אותו.

     

    אז תנוח בשלום, שחקן כל התפקידים שבעולם ומורי היקר. הרי מכל מלמדיי השכלתי ואתה לימדת אותי לחפש מטבע, ולא מתחת לפנס.

     

    אחריות/ העולם זז וצעק בקריזה. ומזל שתוך כדי גברים ונשים עדיין צעקו ולחשו זה לזו: אוהב אותך, אוהבת אותך.

     

    ואילו הפסיכולוגית הזקנה אמרה לי: "כל הפרשה הפוליטית־משפטית־אנושית המתרחשת לנגד עינינו מוכיחה שאדם מטבעו (למרות כל מה שיש לו) חי בתחושת חסרות בלתי נלאית, שגורמת לו לצעוק ולרצות כמעט הכל". ואני חשבתי שבואו לא נוציא את עצמנו מהכלל. כי הרי בסוף האחריות על הארץ הזאת היא כולה שלנו.

     

    אחר כך נסעתי ממנה הביתה, וכשהגעתי והחניתי בקושי (בגלל המראה שעדיין הייתה חסרה לי בצד ימין של האוטו) יצאתי מהרכב ולפתע הבחנתי בו. כן, הוא עמד שם במלוא הדרו, מי שמאוד־מאוד היה חסר לי בשבועיים האחרונים, הלא הוא הפח הירוק. ובגלל זה לא צעקתי יותר לפחות יומיים מחסרות, וגם כי הבן שלי חזר הביתה בשלום.

     


    פרסום ראשון: 06.03.19 , 22:30