אל תסגרו לנו את הבית
בכל שבוע, עד ההליכה לקלפי, אזרחים ישראלים ישמיעו כאן את קולם ויאמרו: על אלו נושאים הבחירות האלה צריכות באמת להיות. והפעם: לאור הסכנה כי חמישה הוסטלים לנוער בסיכון עלולים להיסגר - רונית ונוגה (שמות בדויים), שתי נערות המתגוררות בהוסטלים כאלה, וניצן, בוגרת הוסטל שהציל את חייה, מספרות את סיפורי השיקום שלהן וזועקות: "אנחנו לא שקופות. קל לנפנף אותנו, כי גם אם נצעק - מי ישמע אותנו?" רונית, מתגוררת בהוסטל, משלימה בגרויות ומתכננת לצאת בקרוב לחיים עצמאיים. "אם היה מדובר בילדים של שר או אחד הפקידים שלו, אף הוסטל לא היה נסגר כל כך מהר" נוגה, שנתיים בהוסטל, מתנדבת בבית ספר במסגרת השירות הלאומי. מתכננת להתחיל ללמוד בווינגייט ולעבוד כמורה לחינוך גופני. "פה כולם קיבלו אותי עם חיוך, ואף אחד לא אמר שאני מוזרה"
אחת לכמה זמן מתייצבים נערים אבודים מול דלת ההוסטל; הם מגיעים מבתים הרוסים, ממעונות סגורים, לפעמים מהרחוב, נושאים עימם צלקות של סמים, פגיעות מיניות, ניסיונות אובדניים, טראומות עבר. במרכז הטיפולי, שכמוהו פזורים רבים ברחבי הארץ, הם זוכים למיטה ולארוחה חמה, לאוזן קשבת, ללב ולכתף לבכות עליה ולהיבנות ממנה. עם הזמן הם רוכשים ארגז של כלי הישרדות. ההוסטל מעמיד לרשותם תקווה ותוכניות. עבור רובם זוהי הזדמנות אחרונה לעצמאות בריאה.
כל צעיר וצעירה במדינת ישראל זכאים להזדמנות הזאת - אלא אם משרד הרווחה חושב אחרת. בתחילת החודש התברר שחמישה הוסטלים פתוחים לנוער בסיכון עומדים בפני סגירה: "בית אריאל", "בית הצברית" ו"אורנים" בירושלים, "בית סנונית" בכפר־רופין ו"מעונית" בעפולה. אלו מסגרות פתוחות לבני נוער בעלי עבר קשה בגילי 13־23. בניגוד למוסדות הסגורים, מטרתן לאפשר לבוגרים להשתלב בקהילה. על פי נתוני רשות חסות הנוער, פועלים כיום תשעה מעונות נעולים ו־62 מסגרות פתוחות, כשמתוכן 27 הוסטלים לבני נוער בסיכון.
"השנה כבר נסגרו כמה מסגרות טיפוליות לנוער", אומר איש צוות בכיר. "המסגרות האלה חיוניות ויש להן הרבה מאוד ביקוש. אבל בחודשים האחרונים המוקד במשרד הרווחה הפסיק לשלוח אלינו נערות בסיכון וההוסטל מתרוקן. מדובר במגמה מדאיגה, שמטרתה צמצום מסגרות פתוחות בשילוב הקהילה והפיכתן למסגרות נעולות בבחינת 'רחוק מן העין, רחוק מן הלב'. מסגרת נעולה נותנת פתרונות אבחוניים קצרי מועד, בניגוד מוחלט לעבודה השיקומית ארוכת הטווח שנעשית בהוסטלים הפתוחים. זה יוצר אפקט פיגמליון הפוך: סוגרים את ההוסטלים, מונעים מהנערות טיפול הולם, גורמים להן לסגת ואז המסגרות הנעולות מתאימות להן היטב".
השמועות על הסגירה הבהילו וטילטלו את הנערות הפגיעות, אבל רק בראשית החודש, בראיון עם קרן נויבך ברשת ב', הודתה אלין אלול, הממונה על חסות הנוער במשרד הרווחה, שחמשת ההוסטלים ייסגרו. זאת, לדבריה, בשל העובדה שחלקם אינם מצליחים להתמודד עם המורכבות של הנערות.
"ההסבר שלה מעליב לא פחות מההחלטה עצמה", אומרת במרירות עובדת סוציאלית באחד המרכזים. "האמת הפשוטה העומדת מאחורי המהלכים האלה היא שהרבה יותר יקר להפעיל הוסטל פתוח ופרטני לקבוצה קטנה, מאשר להוסיף עוד קבוצה למעון גדול שכבר קיים. כואב ומקומם ששיקולים כלכליים יחרצו את גורל הנערות".
תחנות המעבר לצעירים בסיכון נותנות להם אופק, בתנאי שיש מי שמגדיל עבורם את מוטת הכנפיים. אבל גם אם השקיעו בהם מכל הבחינות, ובאמצע העבודה סוגרים בפניהם את הדלת ואין להם לאן לחזור, הם יבחרו בסביבה הרסנית ויצללו בה.
נוגה ורונית (שמות בדויים) המתגוררות כיום בהוסטל, וניצן, בוגרת הוסטל, מספרות בשלושה מונולוגים נוקבים על תקוותן שיימצא בקרוב פתרון שימנע את סגירת המקום ששינה את חייהן.
תגובת משרד הרווחה: חוזה ההתקשרות עם המסגרות המדוברות אמור להסתיים ב־30.6. בהתאם לכך ועל פי חוק, המשרד נערך לפרסום מכרזי הפעלה חדשים, זאת לאחר שנעשתה עבודת מטה מקיפה ומיפוי צרכים, במטרה לספק את המענים הנדרשים הטובים ביותר עבור בני הנוער בסיכון. למכרזים אלו רשאים לגשת גם מפעילי המסגרות הקיימות. המשרד מבהיר כי אף נער או נערה לא ייפגעו מהתהליך וכולם ישובצו במסגרות המתאימות להם, תוך מתן רצף טיפולי הולם.
"מפה אני יוצאת לרחוב. או לכלא"
רונית, מתגוררת בהוסטל, משלימה בגרויות ומתכננת לצאת בקרוב לחיים עצמאיים. "אם היה מדובר בילדים של שר או אחד הפקידים שלו, אף הוסטל לא היה נסגר כל כך מהר"
"אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי. גדלתי בסביבה פוגענית שלא התאימה לי, וזה גרם לקשיים רבים. בתקופת הלימודים ביסודי ובתיכון לא הצלחתי למצוא דמויות תומכות ולכן סבלתי מבעיות לימודיות וחברתיות. מהר מאוד מצאתי את עצמי מחוץ למסגרת מסודרת ומשם הייתה הדרך קצרה לאזורים מסוכנים: אלכוהול, דיכאון, פגיעה עצמית. תקופה ארוכה הייתי מכורה לסמים. "הרווחה העבירה אותי למוסד גמילה שבו עברתי תהליך ארוך שהסתיים בהצלחה. הייתי בת 18 ביום שאחרי, ולא ידעתי לאן ללכת. לא רציתי לחזור לרחוב ולסמים. רציתי להציל את עצמי. כששמעתי על ההוסטל בירושלים ביקשתי מהעובדת הסוציאלית שתברר אם אני יכולה לגור בו ולהתחיל להתארגן על החיים. קבעו לי ראיון, ואחרי שראיתי את הבנות ופגשתי את הצוות והמדריכים ידעתי שזה הסיכוי האחרון שלי.
"שנה ושלושה חודשים אני בהוסטל. זו הייתה התקופה הכי משמעותית בחיי. קיבלו אותי בזרועות פתוחות, בחום וברחמים. לא שפטו אותי ולא ביקרו אותי. מאז ועד היום יש צוות שלם שתומך בי ולא מוותר עליי גם כשקשה לי, גם כשאני קשה לאחרים. הם שמים לי גבולות שבמשך שנים לא הצלחתי לקיים, נותנים לי אוכל ומיטה, שיחות, טיפולים וכיוון. מקשיבים לי ומחבקים אותי גם כשלא מגיע לי חיבוק. הם רואים אותי 24 שעות וזה נותן תחושה שאני אף פעם לא לבד. בזכותם, אני עומדת על הרגליים בעצמי ויודעת שאני מסוגלת להסתדר. בזכותם חזרתי לעצמי. קיבלתי ביטחון ביכולות שלי. בזכותם חזר לי האמון בעולם בחוץ.
"אני מאוד גאה בעצמי על הדרך שעשיתי שם. לא חזרתי אפילו פעם אחת לסמים או לאלכוהול. אני מצליחה לעמוד בכל החוקים, בכל הדרישות, ויודעת לשמור על עצמי מסכנות ומפיתויים גרועים. הצוות מאמין בי וגורם לי לצמוח. השתלבתי בחברה. גיליתי את הכישרונות ואת היכולות שלי והתחלתי ללמוד לבגרויות ולחפש עבודה כדי לצאת לדרך, אל החיים האמיתיים. אני רוצה להתחיל לסמוך על עצמי כדי שגם הסביבה תסמוך עליי. זו ההזדמנות האחרונה שלי להשתלב בחברה ולהיות כמו כולם.
"אני גרה בהוסטל שקולט צעירים בסיכון עד גיל 23. זה ייחודי, כי רוב המסגרות לצעירים כמוני הן רק עד גיל 18. וזה חבל, כי אחרי שעוברים את הגיל הזה יש הרבה יותר קשיים ופחדים, ולפעמים אם אין כתף ובית, אתה לא יכול לעזור לעצמך ולעצור את הנפילה. אני מכירה כל כך הרבה צעירים שצריכים מסגרת חמה ותומכת דווקא בגיל שלי, אחרי התיכון והצבא, שאז העולם הרבה יותר מאיים ומבלבל. מהניסיון האישי שלי אני יודעת שבלי המקום הזה הייתי אבודה לגמרי. אני לא מוכנה ולא יכולה לחשוב איפה ולאן אתגלגל, אם הוא חס וחלילה ייסגר.
"כבר הרבה זמן מדברים על הסכנה שההוסטלים שלנו ייסגרו. הפסיקו לשלוח לפה נערות חדשות. גם אלו שנמצאות מקבלות אישור לתוכנית טיפולים שנתית רק עד יולי. ומה, אחרי יולי כבר אין לי מקום בעולם הזה? אחר כך אמרו במפורש שסוגרים אותנו. וזה אומר שמפה אני יוצאת לרחוב, או לכלא. כל העבודה הקשה שעשיתי, כל התוכניות והחלומות ילכו לפח. כשאין לך גב, לאף אחד לא אכפת ממך, גם לך לא אכפת מעצמך.
"אני לא מצליחה להבין איך הממשלה מתעלמת מאיתנו. איך היא מוכנה לקחת אחריות על העתיד שלנו. אם היה מדובר בילדים של שר או אחד הפקידים שלו, אף הוסטל לא היה נסגר כל כך מהר. אותנו סוגרים כי אנחנו חלשים. שקופים. קל לנפנף אותנו ולייבש את הברז. גם אם נצעק - מי ישמע אותנו?
"רוצים את הקול שלי? אל תפקירו אותנו. גם אנחנו בני אדם. גם לנו מגיעה הזדמנות".
"כאן קיבלתי את הדחיפה, והמשכתי לבד"
נוגה, שנתיים בהוסטל, מתנדבת בבית ספר במסגרת השירות הלאומי. מתכננת להתחיל ללמוד בווינגייט ולעבוד כמורה לחינוך גופני. "פה כולם קיבלו אותי עם חיוך, ואף אחד לא אמר שאני מוזרה"
"מגיל צעיר לא הצלחתי להשתלב בשום מסגרת. היה לי מאוד קשה לעמוד בזמנים, לסיים עבודות, לתרגל משמעת עצמית. היה לא קל גם במישור המשפחתי והרגשי. הסתובבתי בהרבה מקומות, נשרתי מהרבה מקומות. לפני שהגעתי להוסטל ניסיתי ללמוד בבית ספר מקצועי. גם משם נשרתי.
"לא ידעתי לאן אפנה. חיפשתי עבודה כסייעת בגנים כדי להחזיק את עצמי, אבל גם משם העיפו אותי כי לא הגעתי בזמן ולא היה לי מוסר עבודה. הגעתי למקומות קשים. נפלתי להרבה בורות שחורים. הגעתי למצב שלא היה לי איפה לישון בלילה. מישהי נתנה לי טלפון של מקלט לנערות בירושלים. הלכתי לשם ובפעם הראשונה פגשתי בנות במצב יותר קשה משלי. הן היו אלימות, אנורקסיות, מכורות לסמים. ידעתי שזה לא המקום בשבילי. הייתי חייבת לחפש מקום אחר. הייתה לי מטפלת רגשית שעזרה לי, והיא ניסתה לשלוח אותי לכל מיני מסגרות חרדיות. הגעתי לראיונות אבל לא התקבלתי. אמרו לי, את מוזרה מדי. זה עירער אותי. זה שלח אותי מחדש למקלטים ולמעונות סגורים. אבל שם אפשר רק לשרוד, לא להתקדם.
"רציתי להשתנות, להשתפר, לעמוד בזמנים. לאכול מסודר. לשמור על עצמי. רציתי מישהו שיגיד לי שזה אפשרי ושמגיע לי לחיות חיים נורמליים. לכן, כששמעתי על ההוסטל בירושלים, ביקשתי להתקבל לשם. קבעו לי ראיון עם המנהלת ואני נסעתי אליה באוטובוס. ראיתי את הבית בשכונה השקטה. ובפנים היה נעים וחם. וכולם קיבלו אותי עם חיוך, ואף אחד לא אמר שאני מוזרה. להפך. התקבלתי.
"אני שם שנתיים, אבל אפילו ההתחלה הייתה נהדרת. התרגלתי לחוקים, לכללים. כבר בשלב הקליטה ליוו אותי והקשיבו לי. פתאום ממקום של לעשות מה שאתה רוצה בלי שאף אחד יושב עליך, אומרים לי מה לעשות, מתי לקום, מתי לאכול, מתי חייבים להתקלח. זה היה קשה, אבל לימדו אותי שחייבים להקשיב וגם אם לא ממש נראה לי, צריך לנקות ולסדר ולהתלבש ולאכול נכון. הדברים הכי קטנים בעולם היו בשבילי הבסיס לחיים. ציירתי המון ודיברתי המון ושיתפתי את המדריכים והמטפלים והם האמינו בי. לא הייתי קלה, פעם אפילו ברחתי משם, אבל הם תמיד קיבלו אותי בחזרה. ולא כעסו.
"ככל שהתקדמתי יותר, ככה דרשו ממני יותר. להתחשב בחברות, לתקשר עם המבוגרים, לשמור על סדר יום ועל יחסים טובים עם כולם. נתנו לי את הדחיפה ואני המשכתי לבד. עברתי תהליך ארוך. היום אני מצליחה ליצור קשרים ולשמור עליהם. היום אני בן אדם מועיל, שלומד ותורם ויש לו מטרות והישגים. היום אני יודעת שאני מסוגלת להגשים את כל החלומות שלי.
"אני מתנדבת במסגרת השירות הלאומי בבית ספר. תלמידים מגיעים ללמוד אצלנו לבגרויות ואנחנו מלמדות אותן ומסבירות על עבודת הכפיים ועל יישוב ארץ ישראל. עד לפני חודש, התוכניות היו לסיים את השירות הלאומי ולעשות את שביל ישראל. ואחר כך לצאת לחיים עצמאיים. ללמוד חינוך גופני, להיות מורה לספורט.
"רק שעכשיו הודיעו לנו שסוגרים את ההוסטלים ואני לא יודעת מה יהיה על התוכניות שלי. אני, שטופלתי ברווחה והייתי במסגרות סגורות וזמניות מגיל 16 אומרת בפה מלא שזה מענה דל, חלקי. אם אומרים על בית שקיבל אותי והעניק לי כל כך הרבה תקווה, והפך אותי ממועמדת למסגרת סגורה למועמדת לחיים עצמאיים בקהילה כמו כולם, שהוא מיותר וצריך לסגור אותו, אז מישהו במדינה הזאת צריך לעשות קצת חשבון נפש.
"אני כל כך גאה במי שאני היום. כמוני, יש פה נערות שהגיעו כמעט מהרחוב, מההזנחה הכי־הכי קשה, ואחרי תהליך ארוך שיקמו את החיים שלהן והן מתפקדות בחברה לכל דבר. ויש כל כך הרבה בנות שעדיין לא במקום הזה, והן חייבות להאמין שיש אפשרות אחרת. זכותן לקבל את ההזדמנות שאני קיבלתי.
"רוצים את הקול שלי? תנו להוסטלים לנוער בסיכון להציל אותנו. ותפתחו עוד, כי אין מספיק".
"סיימתי עם עולם הסיכון והפכתי לאדם עצמאי ותורם"
ניצן נהון (28), סטודנטית לאקותרפיה (טיפול בטבע) במכללת כרכור, מדריכה במרכז חירום לילדים, מתגוררת בפרדס חנה. בוגרת ההוסטל "בית אריאל". "אני מייצגת את הקטינות שאין להן רשות לדבר ולהביע את הפחד מפני הסגירה"
"בגיל 14 הוציאו אותי מהבית בצו בית משפט והעבירו למקלט לנערות בסיכון. הייתי שם שנה עד שעברתי להוסטל הפתוח בירושלים. גרתי שם שלוש שנים, אבל בהתחלה זה היה בעיקר על הנייר, כי בפועל הסתובבתי הרבה ברחוב. אבל תמיד חזרתי: לאכול, לשתות, לדבר, לבכות. המדריכים הציעו שאתחיל טיפול פרטי שיכול לעזור לי וסירבתי. אני זוכרת שהמנהל אמר לי שהוא שומר את הכסף לטיפול לזמן שאהיה מוכנה. אבל רק בגיל 18 אמרתי לו שאני מוכנה.
"המוטו של ההוסטל הוא שכשנערה מגיעה אליו, קודם כל נותנים לה לאכול ולשתות ולהתרחץ, ושואלים מה שלומה, ולא משנה באיזה מצב היא חוזרת ומה היא עשתה בחוץ. קודם כל מקבלים אותה. ככה טיפלו בי מהרגע הראשון ולא ויתרו גם כשאני רציתי לוותר. הם התעקשו שאמשיך לרקוד, ושיבצו אותי במגמת מחול בתיכון לאמנויות בירושלים, בבית ספר חצי פרטי. בקיץ שלחו אותי לקורס מחול באקדמיה.
"בהוסטל לימדו אותי לנהל אורח חיים עצמאי: לימודים, עבודה, יציאות, ביקורים. חגיגות יום הולדת. חגים משפחתיים. ההוסטל נסגר רק בפסח ובראש השנה, ובזמן כזה הצוות דואג למשפחה מארחת לכל הנערות שאין להן עורף משפחתי. אין דבר כזה להישאר לבד. במפגשים השבועיים עם המטפלים והנערות האחרות שיקפנו אחת לשנייה את ההתנהלות ואת ההתקדמות. כמו סוג של מראה שמשקפת איפה אנחנו נמצאות, על מה כדאי לוותר ולאן עוד אפשר להגיע. זה לימד אותי שפה, דיבור על רגשות, והבנה שהפגיעה שלי בעצמי משפיעה גם על האחרות.
"החיים בהוסטל פתוח מחדדים את היכולת לפתח יחסים בין־אישיים שהם אולי דבר טריוויאלי לנערות רגילות, אבל לנוער בסיכון זה לפעמים המכשול הכי גדול בדרך לסיכוי. כשאת מגיעה להוסטל, את לא סומכת על אף אחד ולא מאמינה באף אחד. ואני הייתי כזו, אבל לא ראו עליי.
"ההוסטל ליווה אותי בכל הקשיים האישיים, בבתי המשפט, ביחסים החברתיים, במרחב המשפחתי. אבל הדבר הכי חשוב הוא השיקום. חלק מהבנות למדו בבתי ספר מקצועיים כדי שיוכלו לקבל תעודה. חלק המשיך לשירות לאומי, למגורי המשך. יש אפילו סיוע משפטי חינם בהוסטל במידת הצורך. אנחנו אמורות לתפקד כמו כל צעיר אחר, לעשות צבא, ללמוד, לעבוד, להקים משפחה. לשם הם מכוונים. זו המטרה שלהם וגם שלנו.
"לכן, כששמעתי שההוסטלים עומדים להיסגר, זה הרגיש כאילו מישהו בעט לי בבטן. בשבועיים האחרונים העולם שלי שבור ומטולטל. כשאני חושבת על הבנות בהוסטל, אני לא מצליחה לישון. אני מפחדת עליהן. מה אמור לקרות איתן עכשיו? זה לגמרי שחזור הטראומות שלנו. זה שוב להיות שקופה, שוב להרגיש שאין לנו מקום בעולם, כי אם יש משהו שההוסטל נתן לי זה התחושה שאני ראויה בדיוק כמו כולם. ואם סוגרים את ההוסטל, זאת בדיוק התחושה ההפוכה. זה אומר שאנחנו מיותרות.
"ברווחה מנופפים במעונות הסגורים. אני הייתי במעון סגור, ואני רוצה להסביר את ההבדל. מעון נעול הוא חשוב, לפעמים מציל חיים, אבל אם אין בו מערכת שיקומית אז בראייה קדימה אין לו ערך. ההוסטלים הם ההמשך השיקומי למעון הנעול. יש כל כך הרבה צעירים שחייבים את המעונות הנעולים כשלב ראשון. רק באופן זמני. אבל כדי להפוך לאחד מתוך כולם, צריך מסגרת פתוחה שמלמדת איך להשתלב בחיי הקהילה ולהצליח בחיים. נערה שנמצאת במקום סגור יותר מדי זמן, אם אין לה אופק שיקומי, סופה יהיה בבית סוהר. זה בדיוק כמו אנשים בכלא, אם אין להם שיקום ראוי, הם חוזרים אליו שוב ושוב.
"אני סיימתי עם עולם הסיכון בגיל 21. הפכתי לבן אדם עצמאי ותורם. עשיתי שירות לאומי, למדתי, עבדתי, ובשלב מסוים הלכתי לטפל בילדים בסיכון כדי לסגור מעגל. היום אני מתמודדת באומץ עם החיים. והם מורכבים אבל בריאים. אני מנהלת מערכות יחסים בריאות, אני בקשר עם המשפחה, גרה בדירה משלי, מנהלת את עצמי כלכלית. היום יש לי חיים מלאים והרבה חלומות שהגשמתי.
"פעם לא חשבתי שאעבור את גיל 16. הייתי בטוחה שאמות לפני כן. מאז, כל שנה שעוברת מדהימה אותי מחדש. אני חיה, ועוד באיכות טובה. אני סיפור ההצלחה שהרווחה מתכוונת לסגור בפני נערות אחרות שהיום הן במקום שאני הייתי, ולמחוק להן את הסיכוי.
"אני סיפור הצלחה אחד מתוך רבים. יש לי הרבה חברות מההוסטלים שהצליחו כמוני. יש להן קריירה, לחלק כבר יש משפחה משלהן. היום אני מייצגת את הקטינות שאין להן רשות לדבר ולהביע את הפחד מפני הסגירה. אני רוצה להגיד בשמן שלנערות פגועות יש המון יכולת להעריך תיקון, ושאם משרד הרווחה יחזור בו, לא נזכור לו את הכוונה המקורית ולא נאשים אותו. זו חתיכת יכולת.
"רוצים את הקול שלי? תנו לנוער בסיכון את ההזדמנות. הוא יודע לנצל אותה יותר מכל המומחים של משרד הרווחה"
לפנייה לכתב/ת 
