ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדש חדיש ומחודש
    7 ימים • 06.03.2019
    חדש, חדיש ומחודש
    ד"ש מנעוריכם: רענן שקד פגש את השדרן המיתולוגי ומנחה התוכנית "להיט בראש", משה מורד ‑ שמסכם בספר חדש את האייטיז, במהלכן שימש ככתב בלונדון. בפינה לשיפוטכם: ראיונות מדליקים עם סיימון לה–בון מדוראן דוראן, בוי ג'ורג' וקייט בוש. ובשלושת הגדולים: איך הפך מחדרן בבית מלון לאחד מראשי תעשיית המוזיקה העולמית, איך האיידס הרס את כל הכיף, ואיך, דווקא לא הווידיאו או האינטרנט, אלא סרטן הריאות, כמעט הרג את כוכב הרדיו
    רענן שקד

    איפה אתם הייתם כשרצחו את האייטיז?

     

    אני בדיוק הייתי בניינטיז. בטח רוקד באיזה מועדון אלקטרוני או מודד חולצת פלנל משובצת ושומע פרל ג'אם באוזניות של המיני־דיסק. למען האמת, רצחתי את האייטיז במו ידיי. שנאתי אותן בשנים המיידיות שבאו אחריהן, הפניתי אליהן גב וקיוויתי שאם נתעלם זה ייעלם.

     

    אבל זמן קצר אחר כך נתקפתי געגועים. קשה להאשים אותי, היו לי סיבות. פט שופ בויז, דוראן דוראן, פול יאנג, מועדון תרבות, תמרונים תזמורתיים בחשכה, להקת טריו בשירה "דה דה דה", סמנתה פוקס בשירה "גע בי, אני תלויה לך על קיר חדר הנעורים בצורת פוסטר מטונף מכל הנגיעות הקודמות שלך" – גדלתי על כולם לגודל די מלא. ואני כמעט מוכן, לפעמים, לעיתים נדירות, לשמוע את "טוויסט אין מיי סוברייטי" של טניטה טיקראם בעוד השמעה נוסטלגית ממוחזרת בכל גלגלצ מזדמנת. הם עדיין משמיעים את זה בלי סוף, כי ברדיו הישראלי השעה היא תמיד רבע ל־87', וגם כי האייטיז, אתם יודעים, הגישו בקשה למקלט מדיני, ואז למעמד של פליטים, ולבסוף לתושבי קבע בישראל. וקיבלו. אנחנו משמרים אותן בצנצנות רדיופוניות, משמיעים אותן ונוטים לחשוב ששנות ה־80 היו הזמן האחרון שבו המוזיקה הייתה, נו, הגיונית.

     

    יש בזה משהו.

     

     

    "מתגעגעים לזה כי זה היה פאן", מתרץ לי משה מורד. "זו הייתה תקופה של פאן. אנשים שוכחים שבמוזיקה, פאן ותמימות מסוימת הם העיקר, והם קצת חסרים היום. חוץ מזה, המוזיקה של האייטיז הייתה משהו שלא נעשה קודם. נכון, היה את הגלאם רוק, אבל באייטיז זה סונתז – תרתי משמע – לתוך משהו שהיה חי וקיים כל הזמן. באייטיז הייתה מבחינתי התפתחות מוזיקלית הרבה יותר מעניינת מאשר דברים ששמעתי בשנות התשעים והאלפיים. היום קשה לי מאוד למצוא – ואני מחפש בכוח – משהו שמדליק אותי, ובאייטיז זה היה מדהים: כל שבוע הייתי נדלק על משהו חדש".

     

    אולי זה בגלל האמת הפשוטה: היו שירים טובים באייטיז. ממש. "כש־Do You Really Want to Hurt Me יצא, זה היה רגע מוזיקלי מכונן מבחינתי", מורד נזכר. "ראית את בוי ג'ורג' ולא דמיינת שדבר כזה ייצא מפרצוף כזה. זה היה וואו. אני זוכר שאמרתי למנחם גרנית ויוסי כסיף: זה הולך להיות להיט ענק. והם אמרו: מה, זה בסך הכל רגאיי פשוט כזה, לבן. אמרתי להם: אתם לא מבינים".

     

    אבל בואו נעצור לרגע. כי כל השמות האלה – מורד, כסיף, גרנית, בוי ג'ורג' – גורמים לטלפון החוגה הישן שלי לצלצל פתאום, ומהצד השני מדברות שנות השמונים ומבקשות את הגימ"ל שלהן בחזרה. לרוב אני שמח לשמוע מהאייטיז. לא תמיד. כלומר, תהרגו אותי לפני שתאלצו אותי לשמוע שוב את "וורדס" של פ"ר דיוויד – אבל הפופ האייטיזי היה ונשאר הבית המקושקש שממנו באתי. הבית שלנו באמצע הרחוב שלנו.

     

    רחובות זועמים

     

     

    אחרי שפרץ ללונדון בעקבות מהפכת פאנק אלימה והכרחית שבאה לעולם במטרה לרצוח את אביו, הרוק המתקדם הנפוח והמלא מדי בעצמו – הפופ האייטיזי התברר כתשובה לכל משאלותינו. פופ טהור; ניסיון מתמיד לייצר את שלוש הדקות המושלמות. ואל תגידו לי ש"West End Girls" הוא שום דבר פחות משלוש דקות מושלמות. הוא בדיוק זה. יש עוד כמה מאות כמותו, כולם נוצרו באייטיז. מוזיקלית, האייטיז היה עשור ששודר כולו בצבע.

     

    כן, מבחינה אופנתית העשור כמו נוצר כדי לשמש חומר לפארודיות ודרמות נטפליקס עתידיות – כריות כתפיים, צבעי פסטל ובנטון, ליאור מילר והתספורת של אדם – אבל בואו נניח לזה. כבר אז הנחנו. הסתכלנו מערבה; לונדון הייתה מגדלור שממנו שוגרו, על בסיס שבועי, מצעדי הניצחון של כל הזמנים.

     

    כולם רצו לשלוט בעולם, טירס פור פירז הצליחו. ארה"ב נכבשה תכף אחרי אירופה וישראל. המוזיקה של האייטיז שטפה את המערב. "True" של שפנדאו בלט הגדיר מחדש את השמנוניות המרוצה מעצמה. "House of Fun" של מדנס העמיד את קווי המתאר של התבגרותנו המינית המאוחרת מדי.

     

    משה מורד, אז קצת אחרי צבא, עכשיו קצת אחרי גיל 60, שיגר בשנים 80'־84' את קול הרעם הזה מלונדון, שבה עבר להתגורר. הוא החזיק פינה קבועה במגזין "קול בו" של רשת גימ"ל, ופירסם ראיונות עם רוב השמות החמים בסצנה ב"להיטון", "ווליום" ו"חמצן", עיתונים שאם לא צרכתם בזמן אמיתי, אתם עומדים לחיות יותר.

     

     

    אחר כך הוא חזר לארץ והגיש במשך שש שנים את "להיט בראש" בערוץ הראשון, ואחר כך סגרו את האייטיז על מנעול, ומורד עבר לעשות דברים של אנשים גדולים, בהם ניהול חברת התקליטים NMC ובהמשך שימש מנהל בכיר ב־EMI בלונדון, אחראי על מה שכונה אז, "ארצות־הברית ושאר העולם".

     

    קרו איתו לא מעט דברים מאז, אבל השנים הראשונות והתמימות ההן בלונדון כונסו עכשיו לספר קטן בשם "לונדון קולינג: מפגשים עם גיבורי מוזיקה באנגליה של שנות ה־80" (הוצאת מרום) – שמכיל כמה מהראיונות הישנים ההם שהשתמרו אצל מורד מאז תחילת האייטיז במחברות מודפסות במכונת כתיבה. הראיונות מתפרסמים בספר כפי שנכתבו, בנוסח שבו פורסמו במקור, כולל העברית האייטיזית, כולל המירכאות האינסופיות, כולל "תקליטון", "סינגל" ו"להיט", כולל צילומים של הוראות שימוש ל"ווקמן סטריאו", מודעות להופעות בלונדון של אז, ואיורים נפלאים של המרואיינים, שעשתה לילה שכטמן.

     

    מה אין שם; מורד מראיין בין השאר את סטיב סטריינג' מ"ויסאז'", את טוני האדלי מ"שפנדאו בלט", יו קורנוול מ"החונקים", בוי ג'ורג, איאן דיורי, ג'וני רוטן, סוזי סו, רוברט סמית', סיימון לה־בון, וינס קלארק, קייט בוש – כולם בני עשרים וטיפה באותם רגעים. לבסוף הוא מראיין גם את מייק אולדפילד וג'ון אנדרסון – בכל זאת, מורד בא מהסבנטיז, גדל על רוק מתקדם והתחיל כשדרן בגל"צ וכמי שהגיש עם קוטנר תוכנית של פרוג רוק, ולך תגמול מישהו מהשיט הזה.

     

    התוצאה היא קצת יותר מספר; היא קופסת שימורים קסומה שמצליחה לעשות את הבלתי סביר ולהנחית אותך בחזרה בלונדון של תחילת שנות השמונים, כולל הרחובות הזועמים, האבטלה, התאצ'ריזם, מועדוני הרומנטיקה החדשה, שוק קנזינגטון, מועדון הבליץ, קלאב פור הירוז, ובעיקר המוזיקה שבאה משום מקום ועמדה להגיע לכל מקום.

     

    איכות להיטית

     

    למורד לא היה יותר מדי מושג מכל זה כשהגיע ללונדון רגע אחרי השחרור. הוא בכלל חשב להיות מוזיקאי. הספיק לנגן קצת בכינור חשמלי עם ברי סחרוף הצעיר, ונסע ללונדון כדי להיות בלהקה ולגלות שזה לא בשבילו, "הייתה לנו הופעה ב'רוק גארדן' והיה צריך לסחוב אמפליפיירים וזה", הוא נזכר ברגע השבירה.

     

    כדי להתפרנס השיג את המינימום המקובל: "בהתחלה עבדתי כחדרן בבית מלון – ואני גם את המיטה שלי לא יודע לסדר, אבל בקטע של כבוד עצמי התביישתי לבקש כסף מההורים. ואז התחלתי להיות איש ביטחון באל על, והקמתי עם עוד בחור חברה לאירועים והתחלתי לדג'ות, ממועדונים אפלים ומועדוני גייז בפריפריה, ועד אירוע ב'בולרום'. הייתי אוכל מנה אחת של צ'יפס ליום, בעשרה פני, וגרתי בבד־סיט (דירת חדרון עם שירותים משותפים לכל הבניין – ר"ש), ממש כמו בשיר של 'סופט סל' – אגב, גם אותם פגשתי במועדונים בהתחלה. באו לרקוד, הפכו לרקדנים על הפודיום, ואז התחילו להופיע בעצמם. זה היה מסלול מקובל אז".

     

    מורד. “הייתי אוכל מנה אחת של צ’יפס ליום, בעשרה פני"
    מורד. “הייתי אוכל מנה אחת של צ’יפס ליום, בעשרה פני"

     

    מי עוד התחילו ככה?

     

     

    "ככה הכרתי גם את ג'ימי סאמרוויל. התחיל לרקוד במועדונים, והשותף שלי לחברת התקליטנות אמר לי איזה יום: שמע, באו אליי איזה להקה, לזמר יש קול של אישה, מכוער, יש להם שם מוזר – ברונסקי ביט – רצו שאני אנהל אותם. ויתרתי עליהם. אמרתי לו: אתה אידיוט".

     

    נהנית מהשנים ההן?

     

    "לא היה קל אז – כדי לטלפן לישראל היה טלפון ציבורי אחד בטרפלגר סקוור שישראלים הכירו, שמטבע נתקע בו ואפשר היה לדבר חופשי, ואני זוכר את עצמי הולך שעות בשלג לשם ומגיע ויש שם תור ענק, ובסוף מתייאש".

     

    אבל המוזיקה פיצתה על הרוב. "ההופעה הראשונה שראיתי בלונדון, בבריקסטון אקדמי, הייתה של הקלאש, וזו הייתה אולי הופעת הרוק הכי טובה שראיתי בחיים. הייתי בשורה הראשונה בעמידה, התרגשתי נורא, פשוט ידעת שאתה במקום הנכון בזמן הנכון. אחר כך התחילו דברים מדהימים בעיניי. אהבתי מאוד את הסאונד של וינס קלארק, את יאזו, את החיבור הזה לסול של אליסון מויה. מאוד אהבתי סוזי והבנשיז, והקיור ודוראן דוראן והליגה האנושית, אבל בעיקר את הדברים היותר אפלים: טוקסידומון, תמרונים תזמורתיים בחשכה, אולטרווקס".

     

     

    אתה זוכר רגע באייטיז ששינה את חייך?

     

    "היו כמה כאלה. ב־79', כשפגשתי את מייק אולדפילד. וכששמעתי את השיר של ויסאז', Fade to Grey, שעד היום עושה לי צמרמורות. וכשראיתי את ג'ינה אקס ודיאמנדה גלאס בהופעה. וכשהתחיל גל הרגאיי ושמעתי פעם ראשונה את יו־בי 40 וראיינתי את אדי גראנט. ולשמוע בפעם הראשונה את קייט בוש. אפילו את וואם! לכל אחד היה הקסם שלו. אה, ופרנקי הולך להוליווד. היה מועדון שהייתי הולך אליו הרבה, באז־ביז, ושם שמעתי פעם ראשונה את 'רילקס'. זה הפיל אותי".

     

    משהו מהשירים האלה היה הופך, כפי שהוא, ללהיט כיום?

     

    "כן, רובם. עובדה שעדיין משמיעים את זה המון ברדיו ויש לזה עדיין איכות להיטית. נוצר שם סאונד".

     

     

    "וינה" של אולטרווקס היה כובש מצעדים היום?

     

    "אני לא יודע. יכול להיות. אבל זה עדיין שיר אדיר שעדיין עובד".

     

    קחו שתי דקות קדימה באייטיז, והאיידס נופל על העולם. כמו כולם, גם מורד נבהל. אמנם ילד טוב – "סמים אף פעם לא היו חלק מהחיים שלי, אני קצת קונטרול פריק" – והיה לו חבר קבוע אז, ועדיין.

     

    "התקופה שלפניי הייתה פרועה מאוד, אנשים הזדיינו במועדונים, למשל במועדון Heaven, שהייתי הולך אליו המון והיו שם הופעות מדהימות – שם ראיתי את שפנדאו בלט ואת כל אמני הגל החדש – אבל אז האיידס פרץ, וזה היה בכל מקום. הדי־ג'יי של מועדון באז־ביז מת מאיידס. הכרתי כמה די־ג'ייז שחלו, וזה הבהיל מאוד. וכמובן שרצתי להיבדק, וכל המחשבות על מה עשיתי ומה לא וכל זה".

     

     

    ב־1984 הוא חזר לארץ בפעם הראשונה. "פנתה אליי משפחת ג'ון לואיס – משפחה יהודית שמנהלת את חנות הכלבו הענקית – ואמרה: אנחנו פותחים מלון באילת בשם המלך שלמה, רוצה לבוא להיות די־ג'יי בחודש הפתיחה? באתי, ואיפשהו במהלך החודש פנתה אליי מפיקה מהטלוויזיה ואמרה: בני דודקביץ' המליץ עליך לתוכנית חדשה של פופ ולהיטים שאנחנו רוצים להתחיל בשם 'להיט בראש'. תבוא לאודישן. לקחתי אוטובוס בלילה מאילת, ישנתי כמו הומלס על איזה ספסל ברוטשילד, הלכתי לקריה לא מגולח, עגילים, צבע בשיער, לא הכנתי כלום. עשיתי את האודישן, חזרתי ללונדון, וחודש אחר כך הודיעו לי שהתקבלתי".

     

    משה מורד. “לא נוסטלגי"
    משה מורד. “לא נוסטלגי"

     

    מפרימיום ללואו–קוסט

     

    אנחנו יושבים עכשיו בדירתו הקטנה והשמשית של מורד בפרויקט אנדרומדה ביפו. הוא לבדו, לא נשוי, אין ילדים, "אבל עזוב, אני לא בודד. היו לי בני זוג וגם בנות זוג במשך שנים רבות".

     

    הים נשקף מקרוב, ומורד הוא גרסה דומה, אבל מבוגרת ומיושבת באופן שאין טעם לנסות ולטשטש, של הילדון הרזה מתהילת "להיט בראש". שנינו רחוקים מהאייטיז כמו מכל מערכת שמש מתחרה; עוד לא נולדה החללית שתיקח אותנו בחזרה, למרות שספרו של מורד הוא מנהרת זמן קטנה ויעילה. מורד רחוק מלונדון של האייטיז אפילו יותר ממני. הוא כיום דוקטור באתנומוזיקולוגיה, חוקר ומומחה למוזיקת עולם, ומי שחזר ללונדון כמה שנים אחרי המפץ הגדול של האייטיז בפוזיציה שונה לגמרי – כמנהל בכיר ב־EMI הבינלאומית – ורשם על שמו את גילוי הנורה ג'ונס.

     

     

    "היינו בוועידת שיווק של החברה", הוא נזכר ברגע ההשראה, "ובוועידות האלה כל הלייבלים הקטנים מציגים בסוף את הדברים הפחות חשובים להם. ו'בלו נוט' הציגו את נורה ג'ונס, ומיד אמרתי לבוס שלי: 'אנחנו במחלקת הפופ צריכים לעבוד על זה, לא מחלקת הג'אז'. והוא אמר לי: מי קהל היעד של זה? ואמרתי לו: בחור שיש לו טיפה כסף והשכלה ויוצא לדייט עם חברה שלו, ומביא בקבוק יין טוב ונותן לה במתנה דיסק של נורה ג'ונס'. וזהו. זה התגלגל. הבוס השתכנע והעביר את זה לטיפול שלנו. אירגנתי לה הופעה קטנה בפריז, ומהר מאוד זה מכר 17 מיליון עותקים".

     

    מורד תמיד ידע לזהות – לאו דווקא תהליכים, יותר את הדבר הגדול הבא. הוא עבר להתעניין במוזיקת עולם בערך בזמן שבו פיטר גבריאל גילה אותה, ועדיין זוכר את דיימון אלברן מ"בלר"– שהשתייך למחלקת הפופ ב־EMI – "מזדחל אליי למשרד, נשכב לי על השטיח ואומר: משה, תשמיע, תשמיע לי דברים מאפריקה וזה. אחר כך הוא הקים בעצמו לייבל של מוזיקת עולם".

     

    היכולת לראות כמה דקות קדימה שירתה את מורד גם כשזיהה די מהר את סוף העולם, כלומר כש־EMI, כמו יתר חברות התקליטים הגדולות, החלה לקרוס. "כשהתחלתי ב־EMI והייתי אחראי גם ל'קפיטול' בארה"ב הם שלחו אותי לאל־איי בטיסת פרימיום אפר־קלאס של וירג'ין – מטוס עם מסאז'ים וכיסאות בר במקום מושבים רגילים. שנה אחר כך כבר קיבלנו הוראה, כמנהלים, לטוס רק בלואו־קוסט. עברתי את התהליכים, ראיתי את זה קורה, ואינטואיטיבית הבנתי שאין טעם להילחם באינטרנט".

     

    ב־2007 חזר לארץ סופית. לא האינטרנט הרג אותו, אלא – כמעט – סרטן ריאות שהתגלה במפתיע. "הפסקתי לעשן שש שנים לפני זה, וב־2005 הלכתי לעשות בדיקות רגילות בגלל לחץ דם גבוה, והרופא אמר: מזמן לא עשית צילום חזה. אמרתי: מה אני צריך צילום חזה, אני לא מעשן, אבל עשיתי ושכחתי מזה. אחרי כמה זמן, רופא המשפחה שיגר אותי מיד למומחה, ואתה נכנס לטירוף. לא יודע מה לעשות עם החיים שלך. לא היה זמן לחשוב בכלל. באנגליה אמרו לי: אנחנו לא ננתח כי הגידול נמצא בין שתי הריאות ואתה צעיר וזה יעוות אותך, נתחיל כימותרפיה, נקטין את זה ונראה. אבל הם איבחנו את הסוג הלא־נכון של תאים, ואם הייתי נשאר באנגליה הייתי מת. כמה ימים לפני הכימותרפיה, האינטואיציה שלי הייתה פשוט להוציא את זה. הייתי כמו חיה פצועה, רק תעזבו אותי בשקט, אבל אז חבר של הבוס שלי אמר: סע לצרפת, דוד שלי הוא המומחה מספר אחת שם לניתוחי ריאה. לקחתי את הרכבת, אני מגיע והוא אומר לי: אפשר לנתח, זה ניתוח מסובך, 15 אחוז סיכויי תמותה, שוברים צלעות בזמן הניתוח וצריך להתאושש אחר כך חצי שנה. אבל זו הדקה ה־90, ואני הייתי מנתח. לא ידעתי מה לעשות. בסוף החלטתי שאני רוצה לעשות את זה בארץ. הגעתי לבילינסון בלילה, הכניסו אותי לניתוח עוד באותו לילה, ואז חצי שנה התאוששות בדירה קטנה שחברים מצאו לי ביפו. העברתי את חצי השנה הזאת, ואז הבנתי שזהו, אני רוצה לחזור לארץ".

     

    באותה שנה הפך מורד למנהל תחנת 88FM. מורד, שניהל את התחנה שבע שנים ומגיש בה כיום תוכנית מוזיקת עולם, מודה בזהירות ש"נכון שאופי התחנה השתנה, אבל זה היה תהליך דמוקרטי".

     

    בכלל לא דמוקרטי. די נכפה מלמעלה.

     

    "התהליך הדמוקרטי היה של סגירת רשות השידור ופתיחתה מחדש. לא יודע מה להגיד לך, אני שמח על הצלחת התחנה ושמח במה שאני עושה שם".

     

    רצף של האיגלס ודובי בראדרז הוא טוב בעיניך?

     

    "הוא טוב לאנשים שמאזינים לזה. ויש יותר אנשים שמאזינים לזה. לא יודע".

     

    חסרה לך תחנה כמו ש־88 הייתה?

     

    "כן, אבל חסרה לי גם תחנת ג'אז ותחנת מוזיקה לטינית. ואני מאזין ל־88 היום ונהנה, בעיקר בשעות הערב".

     

    לשיטתך, פוזיציית השדרן־עורך מתה? הפלייליסט ניצח?

     

    "בכלל לא. אני עדיין עושה תוכניות של שדרן־עורך, ועם זה, כמי שעבד בתעשייה, אני מבין את הצד התעשייתי והשיווקי. למה, כשערכתי אוספי להיטים כמו 'סופרמיקס' ו'יורופרייד' ו'קינקי לאב' – ועשיתי איזה 50 אוספים כאלה – זה אומר שאהבתי את כולם? העורך הוא סוג של אוצר. מה ההבדל בין להסתכל על כל התמונות בעולם באינטרנט לבין ללכת למוזיאון? ששם יש מי שבונה לך חוויה".

     

    האלבום מת?

     

    "לא חושב. עובדה שאנשים מחפשים פלייליסטים גם בספוטיפיי. הם מחפשים רשימת שירים שמישהו הכין. יש עדיין עניין של אוצרות, של להכין לך חבילה".

     

    אתה בכלל מתגעגע לאייטיז?

     

    "שמע, פעם כשחזרתי מחו"ל, ליד מסוע המזוודות, ניגש אליי ילד לבקש חתימה. ואני שואל את ההורים שלו – יותר צעירים ממני בעצמם – 'תגידו, אתם מראים לו דברים מהאייטיז?' והם אומרים: לא, אבל זה בטלוויזיה כל הזמן, יש שידורים חוזרים והוא מאוד אוהב את זה. זה הצחיק אותי. כי באמת לפני סגירת רשות השידור הם שידרו ארכיון בלופ, ואני זוכר שפעם נרדמתי פה על הספה מול הטלוויזיה, פתאום אני פוקח עיניים ורואה את עצמי לפני 30־40 שנה".

     

    חוויה מטלטלת. איך זה גרם לך להרגיש?

     

    "אני לא חי בעבר, ואני לא נוסטלגי. אני עושה המון דברים שונים לגמרי עכשיו, ואני מסתכל על זה בחיוך. בהתחלה הייתי נבוך כשהייתי רואה קטעים שלי מאז, עם הרי"ש וזה, ואחר כך הבנתי כמה זה מדליק אנשים".

     

    מורד ב"להיט בראש". “פעם הייתי נבוך כשהייתי רואה קטעים שלי מאז, עם הרי"ש וזה, ואחר כך הבנתי כמה זה מדליק"
    מורד ב"להיט בראש". “פעם הייתי נבוך כשהייתי רואה קטעים שלי מאז, עם הרי"ש וזה, ואחר כך הבנתי כמה זה מדליק"

    היית חוזר אחורה?

     

    "חוץ מהגיל, שהולך והופך מפחיד – והסוף המפחיד – אני לא חושב שהייתי רוצה לחזור אפילו עשר שנים אחורה. לונדון נשארה כיפית, ואני משוגע עליה בכל מצב. יש געגועים לקטעים שהיו, להתלהבות, זה קצת חסר לי".

     

    תיתכן עוד תקופה מוזיקלית כמו האייטיז?

     

    "נראה לי שהיום כל הראש שלנו השתנה. העולם הדיגיטלי לא מאפשר את זה, אלא אם פתאום תהיה איזו מהפכה שתלך נגדו, ומזה ייצא משהו יצירתי".

     

    יש שירי אייטיז שלא תהיה מוכן לשמוע היום?

     

    "יש הרבה. יש אנשים כמו ניק קרשאו או הווארד ג'ונס ששכחנו מהם, מה שאומר שזה לא הסעיר אותנו מלכתחילה".

     

    רוק מתקדם אתה עוד מסוגל לשמוע?

     

    "בטח. קינג קרימזון אני מוכן לשמוע בכל רגע ובכל מצב. פעם הייתי משוגע גם על פרנק זאפה, היום זה במידה".

     

    אני מציע לך לשמוע עכשיו תקליט של ג'נסיס או פט שופ בויז, על מה אתה הולך?

     

    "תלוי איזה תקליט שלהם, אבל יש מצב שג'נסיס. פט שופ בויז אף פעם לא היו מספיק אדג'יים בשבילי".

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     


    פרסום ראשון: 06.03.19 , 22:47