להתעצם ולהתעצל
המטרה: להרגיש חזקה ומעוררת השראה לרגל יום האישה | האמצעי: להישאר בטרנינג
"היי, מאמי", רן נכנס הביתה בחבטת דלת. אני בקושי מרימה את הראש מהמחשב כדי להגיד לו שלום, בדיוק הייתי באמצע צפייה בסרטון על שני אווזים לבנים בשם פיט ואוגוסט שממש, אבל ממש, חולים על אפונה. "מה קורה?" הוא אומר ומניח את השקיות מהמכולת על שולחן המטבח. "בסדר", אני אומרת, "שום דבר חדש". "כמה מרתק איתך", אני שומעת בראשי קול קטן ונוזף, "ספרי לו משהו יותר מעניין, ולמען השם, תעשי משהו עם הפרצוף המריר שלך".
את המשך הוראות הבימוי אני לא צריכה לשמוע. אני שומעת את הקול הזה מאז שאני בת 22 בערך, אז אני כבר יודעת מה בא עכשיו. "אחרת הוא יעזוב אותך וייקח לו סטודנטית צעירה שמסתכלת עליו כאילו שהוא האלוהים הבשל שלה. מה הוא צריך אישה מבוגרת בטרנינג בורדו עם כתמי שמן קנולה, שאפילו לא טורחת להקליל קצת את פני המרמרה שלה כשהוא נכנס?". "שקט", אני אומרת לקול, "תסתום כבר, גם כן אתה. אני אישה במיטב שנותיה ויש לי מלא מה להציע, לא מתאים שאני אחשוב מחשבות שחשבתי בגיל שלושים".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"איך היו המדידות של הבגדים?" הוא אומר, מתעקש לחלץ ממני מידע כלשהו. "סבבה, אני מניחה", אני אומרת, "לא נראיתי טוב בבגדים אבל העיקר שנגמר". רן מסתכל עליי באכזבה, כבר שנים שהוא מת שאני סוף־סוף אגיד משהו נחמד על עצמי. "נכון שהרגשת פצצת־על היום עם הג'ינס הזה?" הוא שואל אותי בלהיטות כשאני חוזרת הביתה מקניות, "נכון שכולם התחילו איתך?" ואני יודעת, זה ידליק אותו ממש אם אני אגיד לו "כן, כן, כולם התחילו איתי, אני אישה נחשקת ואתה צריך להגיד תודה שאתה איתי". רק שבמקום זה אני מנפנפת בביטול ביד ואומרת, "הגבר היחידי שדיברתי איתו היה נהג מונית רוסי שצרח עליי שאין לי סכום מדויק".
בפעם האחרונה שהצטלמתי לשער של עיתון, רן היה משוכנע שהפעם יקרה הנס ואני אשכרה אעוף על עצמי. "נו?" שאל אותי כשראינו את השער, "את לא מרוצה? את נראית מדהים". "אני נראית כמו סנאי מקומט שמתאמץ להיראות סקסי", אמרתי לו, "בא לי להציע לעצמי בלוט". ואני אפילו לא יודעת אם אמרתי את זה מטעמי הצטנעות, מגיל מאוד צעיר מחנכים פה ילדות קטנות להיות נחמדות וצנועות ולא להתפאר. או שזה פשוט היה חוסר שביעות נשית ממוצעת. ככה זה, אפילו אצלי, שיחסית שלמה עם איך שאני נראית. אין שום דרך שאראה תמונה שלי ולא ארגיש מין זרות מלאת שטנה כלפי היצור הלא־סימטרי הזה עם העיניים הקטנטנות, שמאיפה נהיו לו על הסנטר שלושה קמטים.
בכל מקרה, אני משתדלת מאוד לא להגיד לו כמה לא שווה אני מרגישה היום, כי אני יודעת ששום דבר טוב לא ייצא מזה. גבר פוגש אישה ומתאהב בה. הוא נמשך אליה מחוץ לדעתו וסבור שאין יפה ממנה. אז הוא מתחתן איתה, רק כדי לשמוע מהפצצה שהוא כל כך מעריץ בכל יום מחדש שהיא שמנה, מכוערת, סובלת משיניים גדולות וצהבהבות כשל סוס, וגם השיער שלה מפוצל ויבש. לפעמים אני תוהה מה אנחנו היינו עושות אם זה היה הפוך. אם היינו נאלצות להקשיב לגבר שלנו מספר לנו מדי יום כמה הוא מכוער, גמד, מקריח ושעיר מדי באזור הנחיריים. האם היינו נמשכות להורס מסיבות עצמי כזה? האם הייתה לנו הסבלנות להגיד לו, "מאמי, זה כל כך לא נכון, אתה פשוט יפהפה במכנסי החאקי האלו שלך", אחרי הפעם המיליון ועשרים?
בינתיים, במטבח, רן פורק את הקניות ובוהה באכזבה בעגבנייה ירקרקה שזה עתה שלף מהשקית. כנראה שהיא איכשהו הצליחה לחמוק מהבדיקה הדקדקנית שלו, וכעת הוא תוהה אם היא ראויה להיכנס לסלט החיים כהן המושקע שהוא עומד להכין. ולרגע אחד אני מוצאת הקבלה ביני לבין העגבנייה, האם גם אותי הוא בחר מכל הירקות בחנות ואז גילה להפתעתו שאני סרוחה רוב הזמן בבית בטרנינג? שאני בכלל לא העגבנייה התוססת והמגניבה שהוא חשב שאני? ואני יודעת, אם אני רוצה להציל את הזוגיות שלנו היום אני חייבת לקום כבר מהספה, להחליף את טרנינג הקנולה הזה, לעשות איזה מאמץ ארור, כדי שהוא לא יחזור הביתה לפחד שאני יודעת שהוא הפחד הכי גדול של כל גבר: האישה החמוצה והמוזנחת שאפילו לא מרימה את הראש שלה מהמחשב כשאתה חוזר. אבל לא היום, היום אין לי כוח, היום אני רוצה את הגוף הפרטי שלי לעצמי, בלי ציפיות, בלי הפקות גרנדיוזיות. אני רוצה, וזה אמור להיות הכי פשוט, להיות סתם אני.
לא ככה דמיינתי את הפגישה שלנו היום, זה היה אמור להיות אחרת. הייתי אמורה לחזור בהיי, הייתי אמורה לחזור בפנים זורחות וליזום סקס מרוב שאני רוצה לנצל את המומנטום, את הרגע הנדיר הזה שבו אני מרגישה סקסית, חזקה, מציאה. "תראי אותך", אני חושבת, "הלכת כי חשבת שתצאי מועצמת, זו לא הייתה המטרה של כל הפרויקט הזה? לחגוג את יום האישה ולהעצים נשים?"
הכל התחיל לפני שבוע, כשקול רענן הפציע לי על הקו ובישר לי שנבחרתי להשתתף בפרויקט מיוחד של אתר נשים לרגל יום האישה. "בחרנו בך כי אנחנו רואים בך אישה חזקה", אמרה הבחורה, "הרעיון הוא לצלם אותך, ועוד עשר נשים מעוררות השראה, בבגדים מהממים של מעצבים, ואחר כך להתראיין לכתבה שבה תספרו לנו מה זה מבחינתכן אישה חזקה".
"אישה חזקה, אני?" חשבתי לעצמי ובקושי התאפקתי מלהגיד לה את זה. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני חלשת אופי, אני מתקשה להגיד לא אפילו להצעה הכי מעליבה שאני מקבלת, אני נחמדה אפילו לאנשים הכי גועליים. רק אתמול איזה בחור מוזר עם שומות ניגש אליי ברכבת והעיר לי שאני נראית יותר טוב בטלוויזיה, וחבל שאני לא מתאפרת. במקום להעיף את היבחוש הזה מעליי ולשאוג עליו: "לפחות אי־אפשר לשחק עם השומות שלי 'חבר את הנקודות'" חייכתי ואמרתי לו, "תודה על ההערה הבונה, אדוני".
רוב בני הבית כבר יודעים שאין מה לפחד ממני, הבת שלי עושה ממני סמרטוט רצפה בכמה משפטים קצרים, והכי גרוע, שכבר הגעתי לשלב 2,057 בקנדי־קראש מרוב שאני מפחדת לצאת ולהתעמת עם הדבר המכאיב הזה ששמו חיים. אז לא, לא ראיתי את עצמי עומדת ונותנת משפטי השראה לנשים בחולצת כפתורים ורוד־פנינה של גוצ'י, לא בלי לפרוץ בצחוק היסטרי ולתהות מתי הם יכניסו את האישה החזקה האמיתית לתוך הסט, במקום את אלופת הקנדי־קראש השכונתית, שאפילו להפסיק לעשן לא מצליחה מרוב שיש לה משמעת עצמית של עצלן על עץ אקליפטוס. ועדיין, אמרתי כן, והאמת היא שגם שמחתי. זה החמיא לי בטירוף, הרעיון שהשנה אני אהיה האישה הזאת מיום האישה, זו שמצטלמת עם ז'קט מחויט ותיק קלאץ' חום של דניאלה להבי ומספרת לאתר איך היא מתעוררת כל בוקר בחמש ונוסעת ישר למכון הכושר כדי להרים משקולות, ואיך כבר בשש היא בבית הקפה "הקבוע" שלה בים, עוברת על מיילים לקראת עוד יום מופלא של הישגים יוצאי דופן במשרד.
ובאמת, הצעד שלי היה קל ורענן כשפסעתי לתוך המונית שבאה לאסוף אותי. "אל תשכחי", אמרתי לעצמי, "נבחרת כאישה חזקה ומעוררת השראה. השראה, שמעת, זה מה שאת בעיניהם. אז אל תעזי לשלוף את המראה הקטנה מהתיק ולבדוק מה מצב העיגולים השחורים שלך. זה בנפש, כל ההשראה הזו, פשוט תסתכלי פנימה ותשאבי את זה משם".
וככה נכנסתי לחדר המדידות, מאושרת להיות בת ארבעים פלוס, מאושרת להיות אישה בוגרת וחכמה ומרשימה מספיק כדי להיבחר לפרויקט צילומים מיוחד לכבוד יום האישה. עד שיצאתי מחדר ההלבשה עם המכנסיים המחויטים שנתנו לי. האישה שהייתה אחראית על המדידות הסתכלה עליי. ואז אמרה: "לא־לא־לא. היא ממש לא מידה 38. צריך לקפוץ למחסן ולהביא לה 40".
"את לא תיתני לזה להוריד אותך", חשבתי לעצמי, "זה רק מספר, מידה במכנסיים, וממילא את לא פה כי את דוגמנית". רק שאז יצאתי מחדר ההלבשה וגיליתי שהמכנס הזה חותך את המפשעה שלי לשתי גבעות נפרדות שמפריד ביניהן כביש של תפרים. "היא גם לא 40", ציינה אשת המדידות, "תביאי את ה־42". ואז היא הסתכלה עליי בעייפות ובחנה את שרירי הזרועות שלי. "כשאת מצטלמת", אמרה, "תשתדלי לא להזיז את הידיים, בגילנו יש כבר 'מלח־פלפל', את לא רוצה שיראו את זה משתקשק ימינה שמאלה בתמונה".
אולי נראיתי מופתעת, כי היא מיד רכנה עליי בלבביות ואמרה לי כממתיקת סוד: "נו טוב, אנחנו לא דוגמניות", אמרה, "ואף אחד לא מצפה ממך שתהיי דוגמנית, בטח שלא בגילנו".
"למה אנחנו עושות את זה לעצמנו?" חשבתי לעצמי, "וגרוע מזה, למה אנחנו עושות את זה אחת לשנייה?" איך זה שבכל מקום מפרסמים לנו בגדים לנשים מצליחות ומבוגרות, בקטלוג בכיכובן של ילדות חיוורות שעדיין לא קיבלו מחזור עם מבט חלול של "אני מקווה שאבא שלי יזכור לבוא לאסוף אותי". רק השבוע קראתי ראיון עם מנכ"לית של חברה ללבני נשים שטענה ש"גם אם את ממש רזה, מקל, את חייבת ללבוש מחוך גוף מתחת לבגדים, כדי לכנס את הגוף שלך ולייצר סילואטה חלקה". לא מספיק כל המשטור החיצוני הזה, תהיי יפה, תהיי צעירה, תהיי אמא מושלמת, בת זוג נהדרת, תטפחי קריירה בעודך מקפידה על "סילואטה מוחלקת" ‑ אנחנו גם צריכות לספר אחת לשנייה מה לא מספיק טוב או מושלם בגוף של האחרת? עד מתי נשפוט את עצמנו דרך העיניים של הכלא שמחזיק את כולנו, זה לא חבל שהשיח הזה על חוסר השלמות נכנס גם בינינו, באחת על אחת?
זה בדיוק היה השלב שבו נזכרתי, שעם כל הכבוד לזה שנבחרתי לאישה חזקה, אני גם לא הולכת לקבל שקל על יום הצילומים הזה. זה מה שעומד מאחורי כמעט כל הפרויקטים האלו ליום האישה מסתבר, חבורת נשים כל כך חזקות ואסרטיביות ומעוררות השראה שמוכנות לעמוד על רצפה קרה ולדון בפגמי הגוף שלהן עם אישה זרה בלי לקבל שקל על זה, פשוט לעבוד בחינם. בשביל המחמאה.
ואני לא חושבת שהרבה גברים בגילי היו עובדים בשביל מחמאה, בשביל כבוד, ממש לא נראה לי שעיתונאי בן ארבעים פלוס היה מתייצב פה כדי להצטלם בחולצת קרעים, תוך שהוא שולח לעדשה מבטי זולנדר ולפלוט תוך כדי משפטי השראה נוסח, "אז מה אם אני גבר, אני יכול לעשות הכל". אפילו לא עיתונאי בינוני, נגיד הבחור הזה שיש לו תוכנית ברדיו מקומי ופעם פגשתי באיזה כנס מקצועי. הוא עמד שעה ונאם לי על אחוזי ההאזנה שלו, ועל איך הוא בוחר אייטמים פוליטיים "חמים אש" לתוכנית, ורק אחרי שעתיים נזכר לשאול אותי מה אני עושה היום. "גם לי יש תוכנית רדיו", עניתי לו, ולא הוספתי: "בתחנה יותר גדולה".
כן, הם המין שיותר עף על עצמו, אין ספק, ואולי זו רק הסוואה, כל התרנגוליות הזאת שבה הם נכנסים למערכת וישר גוררים איזה גבר אחר לשיחה על הכתבות החשובות שהם עובדים עליהן. אולי בפנים הם ילדים קטנים ומפוחדים שאמא הכריחה מגיל צעיר להקרין חוזק, עוצמה, שליטה. זה לא משנה, בסופו של דבר אנחנו לא יכולות להתראיין לאף אתר ליום האישה בלי לדגמן איזה סריג מעצבות מבד שניל תוך כדי. כי זה מה שנחשב בעיניהם אישה מושלמת - לא רק מדענית, לא רק רופאה, לא רק סופרת, גם סופרת יפה, מאופרת, עם פן. השילוב הזה של יופי וקריירה, להצליח להיות גם אמא וגם מנכ"לית וגם אישה אוהבת פלוס שפתיים מלאות ופוטוגניות, רק זו הצלחה אצל אישה.
משטור, משטור בלתי פוסק, זה מה שזה אומר להיות אישה לפעמים. מוח שכל כך הפנים את כל מה שצריך כדי לזכות להיקרא אישה מושלמת, שזה כבר חלק ממך, כמו ערוץ במאי נפרד בתוך הראש שלך. גבר מגיש לחם חם עם חמאה הולנדית לילדה שלו, הוא שמח ומרגיש אחלה אבא. אישה מגישה את אותו הלחם לילדה שלה וחושבת: "כשהיא תגדל היא בטח תאשים אותי שנתתי לה אוכל משמין ושיצרתי לה בעיות דימוי גוף בגיל ההתבגרות, אז אולי אני אביא לה כמה מלפפונים במקום? לא, היא תחשוב שאני רומזת לה שהיא צריכה להוריד, אוי, אני אמא גרועה, איך שכחתי להוריד לה את הקשה שהיא לא אוהבת, ומתי בפעם האחרונה יזמתי איתה שיחת נפש אם ובת?".
זה ממשיך גם לתחומים אחרים, המחשבה המפוצלת הזאת, הממשטרת, אותו קול נוזף שגוער בך, "את לא מספיק טובה". אני שומעת אותו כל פעם כשרן נכנס הביתה ומקבל את האישה המרירה שראיתי עליה כבר אינספור סדרות, האישה המכבה והמבאסת שלא פלא שעוזבים אותה. בכל פעם שחולף שבוע בלי מין ואני דואגת שאוי, עכשיו הוא יסתובב בחוץ רעב, כי הוא לא "קיבל" ממני מה שגבר צריך. אפילו כשאני חולה, אני מפחידה את עצמי שאם יעברו עוד שלושה ימים ככה, יסור חיני וכל בני הבית יתחילו להתייחס אליי כאל חיה גוססת ומסריחה שצריך לפנות.
כל הרעיון הזה, שאישה חייבת להיות מושלמת במאת האחוזים, ממש ללטש את עצמה לדרגה של יהלום אנושי שאין בו שערה אחת שלא במקום ופרזנטציה אחת שלא עבדו עליה חמישה לילות לבנים, כדי לקבל חצי מהשבחים שגבר מקבל.
ונשבעתי לעצמי שזה לא יקרה לי עם רן. לא אחרי שבמשך רוב שנות הנישואים שלי ניסיתי להיות מושלמת בשביל בעלי, פשוט עשיתי הכל כדי לא לאכזב אותו. חשבתי, כמו שרוב הכלות הישראליות מחונכות לחשוב, שאני צריכה להגיד תודה שמישהו הסכים לקחת אותי. שהצלחתי לשכנע גבר לוותר על כל הנאות העולם בשביל להיות איתי. גבר, שהוא יצור בר קסום ותאב חופש, שאם הוא לא היה יושב פה איתך בדירה וצופה בטלוויזיה, רק אלוהים יודע מה הוא היה עושה עם עצמו, נוסע ללכוד כריש לבן בוונצואלה, בונה גשר בחצר, מבלה עם להקת חשפניות על ספינה.
לרגע לא עלה על דעתי שהיי, אני גם בן אדם די הרפתקני, וגם ממני נשלל החופש כשאני מבלה איתו ערב ביתי עם כרבולית פְליז. אז ניסיתי להיות האישה שכולם רוצים, לא להיות כבדה עם בעלי, לא להעיק עליו בפקודות, לשחרר אותו ללכת לערב פוקר גם כשאני מיניקה את התינוקת שלנו בבית.
רן היה אמור להיות שלב האישה הלא־מושלמת שלי. בכל פעם שהוא אמר לי משהו שנשמע לי לא לעניין דפקתי סצנה בלי לנסות להעמיד פנים שאני מאפשרת ורכה. כן, אני נשבעתי להיות אך ורק אמיתית איתו, לא להתחרות בכלל במרוץ של האישה המושלמת, להבין שאני אחלה מציאה גם בלי השתדלות נוספת. גם בלי שאגיד לו בקול מתוק מדבש, "בטח, בטח שאתה יכול להתנשק עם סנדי בר כחלק מצילומי הסדרה שלך, זאת העבודה שלך, מאמי, אני מבינה".
והנה אני, בחזרה במשטור הזה. כי הרגע הבנתי שזה לא רק בצהריים האלה שבהם נבהלתי מסוג האישה שהוא "מקבל" כשהוא נכנס בדלת, אני עושה את זה כבר די הרבה זמן. טוב, איך לא, כשכמעט בכל יציאה שלי מהבית צץ מישהו נדיב מספיק להזכיר לי שהליפסטיק שלי מרוח, כשהמורה מקבלת את זה לגמרי כמובן מאליו שאני מגיעה לפיקניק עם עוגה שאפיתי במו ידיי, אבל נזעקת "מה, אשכרה הכנת את זה בעצמך?" כשהאבא הגבוה מניח פשטידה מהבילה על מפת הפלסטיק. שלטי הפרסומת, צמרות העצים, תוכניות הריאליטי, כולם, מאותתים לי שזה לא זה, אני עדיין לא שם, עוד לא אמא מדהימה, עוד לא בת זוג שכותבים עליה שיר, עוד לא אישה יפה מספיק כדי להיחשב נשית.
וזה מה שקרה היום. יצאתי אל יום צילומים כדי לחגוג את הישגיי, ואיך חזרתי הביתה? עם תחושה שהזרועות שלי זזות יותר מדי בשביל מה שמצופה מאורגניזם אנושי נורמלי.
במקום שנדבר על מה בי מעורר השראה, דיברנו לא מעט על איזה קרם צריך למרוח על תלתלים מקורזלים כמו שיש לי, ואם הגיע הזמן למרוט לי את הגבות. בגלל זה הדפתי ככה את רן, כי נמאס לי. כי גם כשחזרתי הביתה והחלפתי לטרנינג אחרי יום שלם שבו ניסיתי להיקרא אישה ייצוגית, המשכתי בכוחות עצמי עם המשטור ונזפתי בי שאני לא מתנהגת כמו אישה שגבר יכול לרצות.
"אתה מבין?" אני אומרת לו, "בא לי פשוט לבעוט בזה, להיות אותנטית. דקה אחת לא להרגיש אשמה על שאני מוזנחת או לא מספיק מינית או משעממת כי אני במחשב שלי". "ברור שאני מבין", הוא אומר, "גם אני מרגיש אשמה אחרי כמה ימים שאני רק שותק לידך ולא מחליף בגדים, גם אני מפחד שתעזבי אותי".
יכול להיות, אני חושבת, יכול להיות שגם לגברים יש אשמה ומצפון בדיוק כמונו. אבל לפחות נחסכו ממך כמה אשמות פרוורטיות לגמרי כמו למה אני לא לובשת מחוך מתחת לשמלת הערב ולמה הסכמתי לעבוד בחינם.
