שלישי 20 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 06.03.2019
    גבוה מהחיים
    מחומרי החיים של כדורסלן העבר אולסי פרי, מהנערצים שבספורטאי ישראל, עשויות אגדות: מהילדות האלימה תחת שלטון כנופיות, דרך הפריצה הגדולה במכבי ועד הרומן הסוער עם תמי בן–עמי. מההתרסקות לסמים קשים ולכלא דרך האהובה הישראלית, שהצילה אותו מכל זה, ועד לרגע שבו מצא את בתו האבודה. לקראת הסרט הדוקומנטרי החדש, "אולסי", מביט פרי אחורה על כמעט 70 שנה מטורפות במיוחד
    אלון הדר | צילום: גבריאל בהרליה

    אהובה אקרון, בת זוגו של אולסי פרי, התרגלה לנקודות הרגישות ולתגובות הבלתי צפויות לפעמים של כדורסלן העבר האגדי. "פעם הלכנו ברחוב ומישהו עבר לידו כשהוא אוכל חטיף צ'יפס", היא מספרת. "אולסי תפס אותי וממש העיף אותי מהמדרכה. לא הבנתי למה. רק כשדיברנו אחר כך הבנתי שבמוּדָעוּת שלו, אם מישהו עובר לידך כששקית קרובה לפנים שלו, כנראה שהוא מסתיר אקדח והוא מתכוון לחסל אותך. האינסטינקט של אולסי היה להציל אותי. זה קרה יותר מפעם אחת. פעם מישהו חתך אותו בכביש ואולסי התנפל עליו, כמעט חנק אותו. מזל שהבחור היה מעריץ שלו, וחשב שאולסי מחבק אותו".

     

    עם בת זוגו הנוכחית, אהובה אקרון. "ראיתי שהוא מלא כאב, צער ויגון"
    עם בת זוגו הנוכחית, אהובה אקרון. "ראיתי שהוא מלא כאב, צער ויגון"

     

    נשמע כמו סימנים של טראומה.

     

    אולסי פרי: "אני כל הזמן מביט בזהירות ימינה ושמאלה, אפילו עכשיו. אני לא יודע מאיפה הסכנה יכולה לצוץ. הפחד עדיין חרות בי. ראיתי אנשים יורים ברחובות ומחסלים אנשים כמו במערב הפרוע. אני לא יודע אם אצליח להשתחרר מהתמונות האלו. אני מלא צלקות".

      

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    בגיל 68 וחצי, 22 שנה מאז חזר לגור בארץ בתום עשר שנות מאסר בכלא האמריקאי, הצלקות של פרי, מהספורטאים הגדולים והאהובים ביותר בישראל, לא נעלמו. לעיתים הן עדיין מדממות. החיים המשותפים והטובים עם אקרון בשני העשורים האחרונים, ההתקרבות המיוחלת במערכת היחסים שלו עם בנו, ואפילו הקשר המתהווה עם בתו, שאותה חיפש 20 שנה – ואשר על כך הוא מספר כאן לראשונה – כל אלה לא משכיחים ממנו את טראומות הילדות שלו, וגם את הטראומה המאוחרת: הנפילה הגדולה לסמים, דווקא בשיא ההצלחה שלו בישראל. בעצם, בכלל.

    1980. המעריץ ח"כ משה דיין בא לברך את שחקני מכבי. (מימין): ברקוביץ', פרי וארואסטי. "כל מה שהשגתי היה בזכות הכדור"
    1980. המעריץ ח"כ משה דיין בא לברך את שחקני מכבי. (מימין): ברקוביץ', פרי וארואסטי. "כל מה שהשגתי היה בזכות הכדור"

     

    שם המשפחה החדש

    אנחנו יושבים בביתם של פרי ואקרון ברמת־גן. לפני כשנתיים, כששני הילדים שלה גדלו, עזב פרי את דירתו בכיכר המדינה בתל־אביב ועבר להתגורר איתה. עכשיו הוא מראה תמונה של הנכדה שלה ומתמוגג. "סבא אולסי", הוא צוחק. "היא ממש שבתה את ליבי. אף פעם לא התנסיתי בגידול ילדים".

     

    אקרון: "אולסי היה שותף מלא לגידול הילדים שלי. כל בוקר במשך 15 שנה היה מתייצב עם האוטו ולוקח אותם לבית הספר".

     

    את שני הילדים הפרטיים שלו לא גידל בישראל. כשנולד בכורו פייר, שאז נקרא אולסי השלישי, הוא בדיוק הגיע לארץ, חשב שישחק במכבי תל־אביב תקופה קצרה, אך היא הלכה והתארכה. כשנולדה בתו, כבר ידע שהוא מתכוון לחיות כאן, הרחק ממנה. "אחרי השחרור מהכלא הלכתי לגור אצל ההורים שלי בצפון־קרוליינה. היה לי אז קצין מבחן ועבדתי בחברת רהיטים", הוא מספר. "פגשתי בחורה אפרו־אמריקאית, היא ידעה שיש לי תוכניות לחזור עוד מעט לישראל, אבל אז היא נכנסה להיריון. אמרתי לה, אני אקח אחריות על הילד, אבל אני מתכוון לנסוע. כשסייארה נולדה הייתי איתן, ואחר כך נסעתי לישראל. ההורים שלי ואחיותיי עזרו להן. שלושה חודשים לאחר מכן, הבחורה כבר הייתה נשואה לאחר, וכשסייארה הייתה פחות משנה נולדו לה תאומים! בשנה

    הראשונה היא המשיכה להביא אותה לדודים ולסבתא. כשסייארה הייתה בת שנתיים הן נעלמו".

    עם בנו פייר, מתוך הסרט "אולסי" בערוץ 8.
    עם בנו פייר, מתוך הסרט "אולסי" בערוץ 8.

     

    מה זאת אומרת?

     

    "פשוט נעלמו. התחלנו לחפש אחריהן, עירבנו עורכי דין, חוקר פרטי, אבל לא מצאנו שום רמז. זה כל כך כאב לי. מאוד התגעגעתי לבת שלי".

     

    אקרון: "הוא לא הפסיק לדבר עליה. נסע לארה"ב כמה פעמים לחפש אותה ולא מצא. זה לא הרפה ממנו".

     

    פרי: "לפני שנתיים חבר שלי פגש במקרה את אחותה של הבחורה. היא סיפרה לו שנולדו לה עוד שלושה ילדים. הוא אמר שהוא רוצה לבקש ממנה חברות בפייסבוק, והיא נתנה לו את שם המשפחה החדש שלה. החבר שלי עידכן אותי בחדשות. זו הייתה הפעם הראשונה שהיה לנו את שם המשפחה של אמא של סייארה, ואז מצאנו את הפרופיל של סייארה בפייסבוק".

    בתו האבודה סייארה
    בתו האבודה סייארה

     

    איך ידעת שזו היא? הרי לא נפגשתם 20 שנה.

     

    ״היא נראית בדיוק כמו אמא שלי! אי־אפשר להתבלבל. כל שלושת האחים שלה נמוכים, ורק היא גבוהה. היא גם הסטודנטית היחידה במשפחה".

     

    אז מה עשיתם?

    "שלחתי לה חברות בפייסבוק. גם אהובה שלחה. לא עזר. הפעלנו קשרים והצלחנו להשיג את הטלפון של האמא, אבל לא דיברנו איתה. לפני שנה וחצי נסענו לארה"ב. הרמתי לה טלפון ואמרתי: 'אני מחפש את הבת שלי 20 שנה. נעלמתן, אבל אני לא רוצה לדבר על העבר, רק לראות את הבת שלי'".

     

    איך היא הגיבה?

     

    "התחמקה. אמרה, 'סבתא שלה נפטרה, היא לומדת עכשיו'. התקשרתי פעם ועוד פעם, וכל פעם היא נתנה תירוץ אחר. אמרתי: 'אבל אני באמת מודה לך, עשית איתה עבודה נהדרת, אני רק רוצה לראות את הבת שלי'".

    אקרון: "חזרנו לארץ ואולסי היה מאוד מתוסכל. כמה חודשים אחר כך, לפני חג המולד 2017, קיבלנו טלפון מאחותו שסיפרה כי סייארה התקשרה אליה. לא התאפקתי. התחלתי להתכתב איתה ואז דיברנו בטלפון. היא סיפרה לי שאחותה הקטנה שמעה את השיחות בין אולסי לאמא שלה וזה הציק לה, אז היא סיפרה לסייארה שאבא שלה מחפש אותה. ואז סייארה יצרה קשר עם אחותו בפייסבוק".

    פרי: "סייארה סיפרה שלא היה לה קשר עמוק עם האבא שגידל אותה. בגיל 13 היא הייתה גבוהה ושאלה את אמא שלה אם היא באמת הבת שלהם. זו הייתה הפעם הראשונה שאמא שלה סיפרה לה שיש לה אבא אחר. שבוע לאחר מכן כבר טסתי לארה"ב, פגשתי אותה ובילינו יחד את כל קריסמס".

     

    איך היה המפגש?

     

    "פגישה מאוד אמוציונלית. הרגשנו שאנחנו מכירים שנים, כאילו לא נפרדנו. סיפרתי לה את כל סיפור חיי. מאז פגשתי אותה כמה פעמים, הראיתי לה את הסרט '77:78 - על המפה' של דני מנקין, שמתאר את הזכייה הראשונה של מכבי בגביע אירופה. אנחנו עובדים על הקשר שלנו. אין קיצורי דרך. צריך לעשות את זה בסבלנות ובעדינות. להשלים 22 שנים שלא התראינו. בדצמבר היא מסיימת את התואר בסיעוד, ואנחנו מתכננים לנסוע לטקס הסיום – כל המשפחה, אהובה, הילדים, הבן שלי פייר. לשמוח ביחד איתה, ולחגוג את כל הבשורות הנפלאות האלו".

     

    רחובות זועמים

    פרי, מהבולטים בשחקנים הזרים שהוחתמו בספורט הישראלי, הפך בשנות ה־70 לגיבור לאומי: בחולצה מספר 8 ועם 208 סנטימטרים הוא שיחק תשע עונות בנבחרת החלומות של מכבי תל־אביב, לצד מיקי ברקוביץ', טל ברודי, מוטי ארואסטי, לו סילבר ואחרים, והוביל אותה לזכייה היסטורית בגביע אירופה לאלופות ב־77' ובהמשך ב־81'. הרומן המתוקשר שלו עם הדוגמנית תמי בן־עמי ז"ל מיתג אותו כסלב נחשק. דמותו הונצחה באחד המערכונים של הגשש, ושמו שימש כמילה נרדפת לגובה. האהבה הגדולה של הציבור הישראלי כלפיו התגלתה כאהבת אמת. היא שרדה בשעות הקשות של פרי, לאחר שנודע כי התמכר לסמים. היא שורדת עד היום, כשהוא עובד במחלקת הנוער של מכבי ומרצה על חייו הסוערים.

     

    פרי ובן־עמי ז"ל עם הכדורסלן ארל וויליאמס (מימין) בימי הזוהר. "חיינו בתוך בועה"
    פרי ובן־עמי ז"ל עם הכדורסלן ארל וויליאמס (מימין) בימי הזוהר. "חיינו בתוך בועה"

     

    סרט דוקומנטרי חדש, "אולסי" (שישודר ב־24 במארס בערוץ 8 ב־ HOT, ונעשה בשיתוף פעולה עם רשת), מתאר את תחנות חייו של פרי. הבמאי דני מנקין, שביים בין השאר את הסרטים "18 קילו של אהבה", "77:78 – על המפה" ו"הדולפין", יצא למסע מרגש עם כוכב נעוריו, ובחן כיצד נבנתה המיתולוגיה של פרי ומה המחיר האישי ששילם, כדי להמשיך לרחף על הפרקט ולהלהיב מדינה שלמה.

     

    המפתחות להבנת סיפור חייו המורכב של פרי נמצאים ברחובות הזועמים של העיר ניוארק במדינת ניו־ג'רסי, שבה גדל. "בשנות ה־50 וה־60 ניוארק הייתה אחת הערים המסוכנות בארה"ב. הארלם הייתה משחק ילדים בהשוואה אליה. המון כנופיות שלטו ברחובות, מתוך כיתה של 30 תלמידים רק שניים נותרו בחיים עד סוף התיכון. השאר נהרגו במלחמות הסמים או על ידי שוטרים. לאן שלא הלכת הייתה הפרדה מוחלטת בין לבנים לשחורים - כנסיות, פארקים, בתי ספר, אוטובוסים, מסעדות עם שלטים - אין כניסה ליהודים, כושים וכלבים. במגרשי הספורט היו שתי ברזיות צמודות – אחת ללבנים, אחת לשחורים. הברזייה לשחורים הייתה כמעט בגובה הרצפה. היינו צריכים להתכופף כמו כלב כדי להגיע לברז. לבן היה יכול לבעוט בך בזמן שאתה שותה. ימים שלמים לא שתיתי! פעם אחת התעלפתי מחוסר נוזלים".

     

    הפחד, האפליה, העבדות, תפסו חלק גדול במורשת המשפחתית. "לאבא שלי היו 11 אחים ואחיות. הם עבדו באחת החוות בצפון־קרוליינה בקטיף כותנה תמורת לינה ואוכל. בגיל 12 אבא שלי שמע צעקות. הוא הלך לאסם וראה את הבן של בעל האחוזה אונס את אחת מאחיותיו. הוא העיף אותו ממנה ונתן לו מכות, אינסטינקט של ילד להגן על אחותו. בעל החווה בא לסבא שלי ואמר: ‘או שהילד שלך מת, או שכולכם עפים מפה’. סבא שלי ידע שאם הם ייצאו מהחווה, כולם ימותו. לאן הם יכלו ללכת?"

     

    דילמה איומה.

     

    "אבא שלי שמע, ארז תיק וברח בלילה בלי שאף אחד יראה. הוא רצה לאפשר חיים למשפחה שלו. במשך שלושה חודשים הוא נמלט – עלה על משאיות, התחבא בערימות חציר – עד שהגיע לווירג'יניה ועבד שם כסבל בנמל. הוריו היו בטוחים שהוא מת".

    כשהיה אביו של אולסי בן 18 החליט לעבור למזרח, שנחשב לליברלי יותר, והגיע לניוארק. "שם הוא פגש ברחוב את אמא שלי, שגם הגיעה ממשפחה שעבדה בחווה בצפון־קרוליינה, והם התחתנו". מלבד אולסי נולדו לזוג שתי דבנות. "סבתא שלי מתה מצער, חשבה שהבן שלה מת. כשזה נודע לאבא שלי, הוא נסע להלוויה שלה ופגש לראשונה את משפחתו מאז שברח".

     

    פגשת אותם?

     

    "אבא היה שולח אותי בקיץ לבקר אותם. נותן לי את 'הספר הירוק' עם הנחיות, לאיזה בתי מלון ומסעדות אפשר להיכנס. לא הסכמתי לקחת את הספר. לכן הייתי רק בחווה".

    ב־1967 פרצו מהומות אלימות על רקע בין־גזעי ב־159 ערים בארה"ב. בניוארק המונים יצאו לרחובות בקריאה לבטל את חוקי הגזע, ואלפי שוטרים בסיוע חיילים הסתערו עליהם, הרגו ופצעו. "השוטרים נכנסו לרחובות שלנו וירו מדירה לדירה. השכנים שלנו ישבו עם שני הילדים שלהם מול הטלוויזיה והם נורו. אבא שלי החביא אותנו. הם נכנסו אלינו ושרפו את כל הבית. אין יותר תמונות ילדות!"

     

    המציאות הקשה תורגמה לתובנה כי רק הכדורסל יכול להציל אותו. "רציתי לשנות את גורל המשפחה שלי שהתחילה בעבדות במאה ה־17. כילד הייתי עולה על הגג ורואה באופק את הבניינים המוארים של ניו־יורק, ולא ידעתי מה זה. ואז, בגיל 12 נסענו להארלם למשחק. המאמן לקח אותנו למנהטן, ולא האמנתי למראה עיניי. אמרתי לעצמי: 'זה המקום שאני רוצה לחיות בו!' הדרך להיחלץ מהגטו. הדרך לשרוד בעולם, להישאר בחיים. באותה תקופה שחורים יכלו לקבל הכרה רק בספורט או בבידור, ואני לא יודע לשיר. כל רגע בחיים שלי הוקדש לכדורסל. בהפסקות, אחרי הלימודים, בגשם, בשלג. אמרתי, אני רוצה להיות דה־בסט".

     

    הכנופיות לא שאבו אותך אליהן?

     

    "המזל שלי היה שהתייחסו אליי כספורטאי. שיחקתי בקבוצה, לכן הייתי מחוץ לאזור הסכנה ויכולתי להסתובב בשכונה מבלי שיירו בי".

     

    בגלל הישגיו הגבוהים בכדורסל, התקבל פרי ל־100 מכללות ברחבי ארה"ב. הוא בחר באוניברסיטה של יוסטון. הצלחה שם הייתה מקפצה לאן־בי־איי, אך בילוי לילי גדע את החלום. "האוניברסיטה שלחה אותי למכינה של שנה בטקסס. ערב אחד יצאתי עם חבר שחור לאכול משהו קל מחוץ לקולג'. נכנסנו ל'סבן אילבן' ופתאום סגרו עלינו את האורות. אנשים התחילו לצעוק. לא הבנו מה קורה. כולם שם היו לבנים. הסתובבנו וראינו את בעלת המקום מכוונת אלינו אקדח. היא אמרה: 'אתם ניסיתם לשדוד ולאנוס אותי', וירתה באוויר. רצנו למכונית וטסנו לקמפוס. בשער, המתינו לנו שוטרים ולקחו אותנו למעצר. במשך שלושה ימים לא הפסיקו להרביץ לנו. מכות בפנים, חבלות ברגליים. שברו לנו את השיניים. את הצלעות. דקות אחרי שאיפשרו לנו להתקשר למאמן, הוא כבר היה בחדר המעצר וצרח עליהם, 'מה עשיתם? גמרתם שני שחקני אן־בי־איי'".

     

    בעקבות התקרית הודיע פרי למאמנו כי הוא עוזב את הקמפוס. "אמרתי לו: אני לא נשאר במקום שבו שחורים לא רצויים. צילצלתי להורים שלי ואמרתי: 'או שתשלחו לי כרטיס, או שישלחו אותי בארון אליכם'".

    לאחר שהחלים מהפציעות, עבד במפעלי ג'נרל מוטורס. כעבור כמה חודשים עזב. הכדור חסר לו. הוא התקבל למכללה בפלורידה, שיחק שם ובהמשך בווירג'יניה ארבע שנים, עד שקיבל זימון להיבחן בקבוצת האן־בי־איי ניו־יורק ניקס. ביום האחרון בחרו בשחקן מנוסה יותר. פרי: "לא הייתי מוכן לוותר על כדורסל. אמרתי, 'אם לא כאן, אשחק באירופה'. נרשמתי לליגת הקיץ, והיה לנו משחק במדיסון סקוור גרדן בניו־יורק, שם שמלוק (המנהל האגדי של מכבי תל־אביב שנפטר לפני כמה שבועות, א"ה) ראה אותי".

     

    פלסטר על פצע

    על הקשר של פרי ומכבי נכתבו עשרות אלפי מילים. "כששמלוק הציע לי לחתום במכבי, לא היה לי כסף. חברה שלי, חואניטה, הייתה בהיריון, והוא אמר: 'זה יהיה לשישה משחקים, אנחנו לא מצליחים לעבור את הסיבוב הראשון'. אמרתי לה: 'בעוד חודש וחצי אני חוזר'". אף אחד לא צפה את ההצלחות של מכבי בדרך לגביע אירופה ב־77', כולל הניצחון הבלתי נשכח על צסק"א מוסקבה. "כשחזרתי לארה"ב חואניטה לא רצתה לשמוע ממני. נפרדנו וההורים שלי עזרו לה לגדל את פייר".

    בישראל הוא מצא מעמד, תהילה, אהבה, בית. הגיור שלו והתמונות במדי צה"ל, הביאו את הפופולריות של פרי לשיא. אלישע בן אברהם נקרא שמו בישראל. "הייתי שייך לעם", הוא אומר למנקין בסרט. "לא הייתי מוכן לנקודה הזו שחיכיתי לה כל חיי".

    "חיינו בתוך בועה", הוא מסביר עכשיו את הקשר העוצמתי עם בן־עמי. "זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני יכול לסמוך על מישהו. הייתה שם אהבה גדולה. לא שיתפתי אותה בכל התחנות בעבר שלי, כי ניסיתי להחביא אותן גם מעצמי - אבל היא הייתה עמוד תומך. היא אישה נפלאה".

     

    נשאבת לסלבריטאות וחגגת בצורה מוגזמת. מסיבות, אלכוהול.

     

    "זה היה כמו פלסטר על פצע פתוח".

     

    דצמבר 82' היה אחד מרגעי המפנה. ריאל מדריד, הנמסיס הגדולה של מכבי, התארחה אז ביד אליהו. כשעלו השחקנים על הפרקט הבחין הקהל כי כוכב אחד חסר. "הייתי חולה, אבל בנוסף הייתי צריך משככי כאבים נרקוטיים", מספר פרי. "לאחר השימוש הרגשתי רע. התקשרתי למועדון, אבל אף אחד לא ענה. ניסיתי לחשוב מה לעשות, אבל הגוף שלי לא תיפקד. תמי הרגישה שמשהו לא טוב קורה, אבל לא שיתפתי אותה. מה אגיד לבחורה שאני כל כך אוהב, שאני 'דראגי'? כל החיים הסמים הקיפו אותי, אבל אף פעם לא נגעתי בהם. איבדתי חברים מהכיתה, ראיתי אנשים מתים מול העיניים – אבל לא הייתי בצד הזה. ודווקא עכשיו, כשאני בשיא ההצלחה שלי, אני נופל".

     

    למחרת כל המדינה דיברה עליך.

     

    "הרגשתי מרוקן, הייתי מלא בושה. שמעתי כל הזמן את השיר של דיאנה רוס 'Do you know where you’re going to' ובכיתי ללא הפסקה. ידעתי שאני מכור, הרגשתי שאני מאבד שליטה על החיים שלי".

    למחרת טענו מנהלי מכבי כי פרי נעדר מהמשחק בגלל שפעת. אך כעבור שנתיים, בפברואר 85', המשטרה עצרה את פרי כשיצא מביתו של סוחר סמים בפרדס כץ. המשפט נדחה לסיום העונה, ופרי הודה בעסקת טיעון באחזקה ובשימוש בהרואין בכמה אירועים.

     

    "הגוף שלי נגמר", הוא מנסה להסביר. "סבלתי מכאבים מטורפים בברכיים. לפני משחקים הייתי לוקח זריקות כדי לתפקד במגרש. אחרי שנה הרופא אמר: 'אני לא יכול לתת לך זריקות יותר'. לא יכולתי לעלות על המגרש בלעדיהן. כשלא לקחתי, ממש קיבלתי קריז. החלטתי ללכת לשוק השחור כדי להשיג כדורים בלי מרשם. בחודשיים הראשונים זה היה מצוין, אבל אז התחילו תופעות הלוואי. כל חיי השתנו, האישיות שלי השתנתה. אחרי הניצחון בגביע אירופה ב־81' הרגשתי מת בתוכי. הלהבה שלי כבתה".

     

    למה לא ביקשת עזרה מאנשי המקצוע של מכבי?

     

    "התביישתי. קבעתי פגישה עם כמה פסיכיאטרים, כמה פעמים הגעתי לקליניקה, אבל לא הייתי מסוגל להיכנס".

     

    מה כל כך הפחיד אותך?

     

    "פחדתי לאבד את החוזה במכבי. לא הייתי מסוגל לחשוב על פרישה מוקדמת. מגיל צעיר שמתי את כל הביצים בסל אחד. הכדורסל הציל אותי ממוות. כל מה שהשגתי, היה בזכות הכדור. הרצון להמשיך לשחק הוא שגרם לכל ההסתבכויות שלי".

    אקרון: "הוא לא הכין את עצמו ליום שאחרי".

     

    פרי: "הרמה שלי ירדה. לא הייתי מהיר כמו בעבר. לא קפצתי גבוה כמו פעם. הרגשתי מבוגר. מכבי הביאו שחקנים חדשים כמו קווין מגי ולי ג'ונסון".

    ככל שעבר הזמן, מצבו של פרי הידרדר. "כשלא היו משככי כאבים בשוק השחור, אתה מבקש חומר אחר מאותה משפחה, וכשאין, נותנים לך סם שמייצר את אותו אפקט, בעיקר הרואין. כמה שעות לפני משחק הסנפתי או עישנתי הרואין, ולעיתים גם לאחר משחק. זה במיוחד קרה בשנה האחרונה שלי במכבי".

     

    פאקינג הרואין.

     

    "לא לקחתי הרואין כדי להיות בהיי, עבורי זה היה תחליף למשככי הכאבים. ידעתי מה המחיר, אבל המטרה קידשה את האמצעים. אמרתי, אני חייב לשחק. בתשע השנים ששיחקתי אני לא זוכר שעשו בדיקת סמים אחת".

     

    ובכל זאת הרואין. לא פחדת?

     

    "ידעתי שזה משהו מסוכן ומשוגע. אבל הכדורסל היה כל חיי. אני לא מאשים אף אחד, אלא רק את עצמי. אני לוקח אחריות על כל המעשים שלי".

     

    אקרון: "מצד אחד הוא היה בקשר עם הטופ של הטופ, מיליונרים שמחוברים לדוגמניות, שנתנו לו חופשי חומר. מצד שני, גם אנשי שוליים מכרו לו. פעם סיפר לי שהיה בן אדם חמוד בשכונת התקווה שהזמין אותו מדי פעם לאכול בשיפודייה. רק כשהופיעה תמונה של האיש ושל עבריין ידוע בעיתון - הוא הבין מי זה".

     

    לא פחדת להסתובב במקומות כמו פרדס כץ?

     

    "מגיל 12 אני מסתובב ברחובות ללא כל פחד. בניוארק, בהארלם. רק רציתי להשיג את החומר".

     

    איך מכבי התייחסו אליך כשכבר היה ברור שאתה עמוק בסמים?

     

    "מכבי מאוד נפגעו ממני. שמלוק שהתייחס אליי כאילו אני הבן שלו, לא נזף בי. הוא היה מבויש מהסיטואציה. אבל הם תמכו בי לאורך כל הדרך".

     

    לימוזינה אל הכלא

    פרי נשפט לשלושה חודשי מאסר על־תנאי, ובסוף עונת 85' מכבי סימנה לו את הדרך החוצה. הקשר עם בן־עמי היה במשבר עמוק. הוא עלה על המטוס והחליט לחשב מסלול מחדש. "נסעתי לארה"ב במטרה לנקות את עצמי. בישראל לא יכולתי לעבור את התהליך. רציתי לחזור לכאן נקי".

     

    כמה שבועות לאחר מכן נעצר באמסטרדם. "מבחינתי קישרתי בין שני אנשים - מיליונר יהודי שהכרתי בניו־יורק ואדם נוסף שאמור היה להבריח לו חבילת הרואין. מעולם לא הברחתי או מכרתי סמים. הם נעצרו בספטמבר באותה שנה ואני נעצרתי בינואר 86' בשדה התעופה, בדרך חזרה לישראל על ידי האינטרפול. לאחר כמה חודשי מעצר העבירו אותי למשפט בארה"ב. ידעתי שעשיתי משהו לא טוב, אבל לא האמנתי שזה ייתפס ככזה חמור. קשירת קשר? קונספירציה?"

    גזר הדין: עשר שנים בכלא. "הייתי אבוד. ביום אחד נפלתי מהפסגה לתחתית ואיבדתי את כל מה שבניתי והשגתי במשך שנים. הייתי צריך לחפור מי זה באמת אולסי פרי".

     

    איך שרדת?

     

    "למזלי זה היה כלא עם אנשי צווארון לבן: יהודים מוול־סטריט, סוכני נדל"ן. כלא בלי אלימות. אם הייתי נשלח לכלא של המדינה עם כל הקרימינלים, לא הייתי יוצא משם חי. כשהם גילו מי אני התחילה חגיגה: בלאק ג'ואיש פרום יזראל. כל חג היו מגיעות שתי לימוזינות ומביאות אוכל יהודי מהדלי בניו־יורק, כל סוף שבוע קבלת שבת. הם עבדו והדריכו אותי להגיש ערעור, עודדו אותי להשלים תואר בפסיכולוגיה".

     

    את המשיכה לאופל מתאר פרי כנפילה חד־פעמית. "היום למכבי יש מערך פסיכולוגי גדול ותומך, אנחנו מדברים על ימים אחרים. המסלול שלי היה שונה משל כוכבים אחרים במכבי. להם הייתה תמיכה מהמשפחה. מי היה לידי? לא חבר קרוב שמבין. לא מנטור. בגיל 16 עזבתי את הבית של ההורים ועליתי על אוטובוס. הייתי קרוב לחוזה בניקס, אבל ברגע האחרון העדיפו שחקן אחר. רק במכבי הצלחתי לפרוח. מבחינתי הגעתי לירח. לא היו לי הכלים להתמודד עם חיים ללא כדורסל. לא הכרתי שום דבר אחר".

     

    ישראל תמיד הייתה בתמונה. "לאחר שמשה שיינמן (כתב הספורט של "ידיעות אחרונות") ביקר אותי בכלא ופירסם ראיון גדול, הגיעו לכלא במשך כמה שבועות מאות מכתבי תמיכה בכל יום. כתבו, 'אנחנו מחכים לך', ילדים שלחו לי ציורים. היום אני יכול לומר, שהכלא הוא הדבר הכי טוב שקרה לי, בלעדיו לא הייתי חי היום".

     

    סגירת מעגל

    ב־1995 הוזמן להופיע בתוכנית "חיים שכאלה" שהוקדשה לשמלוק – שמואל מחרובסקי, בהמשך, הוזמן למשחק הוקרה למיקי ברקוביץ'. כאן גם פגש את אהובתו לאחר עשור. "לו סילבר אמר לי, 'תמי רוצה לראות אותך'. ידעתי שהיא חולה מאוד. הגעתי לבית החולים עם זר פרחים ונשארתי שם כמה ימים רצופים. אמרתי לה שהיא אהבת חיי, והיא אמרה שככה גם היא מרגישה כלפיי. התנצלתי על כל מה שעשיתי. הסמים והכדורים הרסו את הקשר המיוחד שלנו. בימים האלו בבית החולים הייתי כל כך מאושר לראות אותה. כחודש לאחר שחזרתי לארה"ב היא נפטרה ממחלת הסרטן. עד היום אני בקשר הדוק עם המשפחה שלה".

     

    פרי ואקרון הכירו כשהוא קיבל מאודי רקנאטי הצעה לנהל סניף בורגר ראנץ' בכיכר דיזנגוף. אקרון הייתה סמנכ"לית הרשת, אבל הקשר הרומנטי, היא מספרת, התחיל רק לאחר שעזבה את הרשת. עם השנים חשף בפניה את צלקות חייו. "אולסי כל השנים לא דיבר על כלום, כמה שהוא רגשן - הוא לא הביע רגש. ראיתי שהוא מלא כאב, צער ויגון".

     

    איפה זה בא לידי ביטוי?

     

    "בכל תחומי החיים. לפעמים היה נעלם לכמה ימים. למשל, לאחר שיחות עמוקות איתי על חייו, שהציפו את הרגשות והכניסו אותו לדיכאון. הייתי מצלצלת, מצלצלת, והוא לא עונה לי. הייתי בטוחה שהוא מת. אז לא הבנתי שהוא צריך שקט, להיות עם עצמו. מספיק שמישהו ברחוב זרק לכיוונו מילה כמו 'תזוז' זה הציף דברים. בהמשך הלכנו ביחד לפסיכולוגים".

     

    החיפוש הפנימי הוביל אותו לחדש את הקשר עם בנו שגר היום בפילדלפיה, פייר בן ה־41. "במשך שנים היחסים שלנו היו מאוד קשים. הוא גדל אצל ההורים שלי ועם אמא שלו. בשנה האחרונה שלי במכבי הוא בא לחיות איתי ועם תמי, וכילד בן שבע היה עד לכל המשברים הגדולים בבית. אחת השנים הגרועות בחייו. לאחר המעצר החלטתי בעצה אחת עם ההורים שלי לא לספר לו איפה אני. במשך כמה שנים הוא לא הבין לאן אבא שלו נעלם. כל השנים הוא כעס עליי, אבל לא הייתי מסוגל לפתוח את העבר. בשבילו כדורסל מסמן אסון. אני מודע לכל הנזקים שגרמתי לו. רק בשנתיים האחרונות שמתי בפניו הכל על השולחן, והתחלנו לשקם את הקשר בינינו. אמרתי לו: ׳אין ספר איך להיות אבא טוב׳".

    אקרון: "עד היום פייר סופג את הכאב. התעקשנו להזמין אותו לפרמיירה של הסרט".

     

    פרי: "כשמועצת ניוארק הזמינה אותי לפני כשנה להיכל התהילה לקבל אות של שחקן מצטיין, הזמנתי את הבן שלי. עבורי זו הייתה סגירת מעגל. עם כל הבעיות שעברתי בחיים, הבאתי כבוד לתושבי העיר. רציתי שהבן שלי יחווה את זה".

    אקרון לא רק עזרה לפרי לרפא את הנפש, היא הצילה אותו ממוות לפני כעשור, לאחר שהתמוטט בבית כתוצאה ממפרצת באבי העורקים של הלב. "הרופאים אמרו לי שהסיכויים שהוא ייצא מזה בחיים נמוכים", היא מספרת. "שמו אותו בטיפול נמרץ ובמשך שבוע החברים באו להיפרד".

     

    פרי: "לקח לי שנה להשתקם. כמה חודשים לאחר השיקום, שמו לב בבדיקות מעקב שגם עורק הבטן פגוע, ושוב נותחתי. זה לא מובן מאליו שאני בחיים. חבר שלי אריק איינשטיין מת ממפרצת".

     

    קשרת את החיים שלך לישראל. ישראל של היום פחות סבלנית לאחר. לא חשבת לחזור לארה"ב?

     

    "גזענות נמצאת בכל מקום בעולם, אבל אתה לא יכול להשוות את הגזענות בישראל לגזענות באמריקה. שם יותר גרוע מדרום־אפריקה. אהובה ואני עשינו טיול שורשים בארה"ב. בצפון־קרוליינה הלבנים הסתכלו כאילו רצו להרוג אותה, כי עדיין הם לא מקבלים זוגות מעורבים".

     

    אחרי כל השנים האלה אתה עדיין נחשב לאחד הספורטאים הנערצים במדינה.

     

    "ישראל נתנה לי מה ששום מקום אחר לא העניק לי: כבוד ואהבה. עד היום זה נמשך, כמו בימים הגדולים. לפעמים אני לא מבין את האהבה הזו. כשאבא שלי בא לביקור, בשדה התעופה ראיתי אותו בפעם הראשונה בחיי בוכה. שאלתי: אבא, לא התנהגתי יפה? הוא אמר, 'בן, היית צריך לעזוב את הבית, כדי שיתנהגו אליך כבן אדם'".

    אהובה: "לא שחקן כדורסל, לא סלב, לא שחור. בן אדם".

     

    5 המשחקים שאולסי פרי לא ישכח לעולם

     

    בית הגמר, מכבי־צסק"א מוסקבה (1977), 79־91:

    "רלף קליין הזכיר לנו לפני המשחק את כל הצרות שעוברים יהודי ברית־המועצות. צסק"א הורכבה מנבחרת רוסיה, שניצחה באולימפיאדה את ארה"ב. זו הייתה הפעם הראשונה שביקשתי חדר לבד כדי להכין את עצמי, וזה היה אחד המשחקים הגדולים של חיי".

    גביע אירופה לאלופות, מכבי מול וארזה (1977), 77־78:

    "עשיתי הכל על המגרש במשחק הגמר. הגנה, ריבאונד, התקפה. אני מעדיף לקלוע שתי נקודות במשחק ולנצח מאשר לקלוע 40, ולהפסיד. לעולם לא אשכח את הרגע שנחתנו בישראל עם הגביע, לא הפסקנו לראות אנשים חוגגים בכל מקום".

    גביע אירופה לאלופות, מכבי מול בולוניה (1981), 79־80:

    "אחד המשחקים הטובים בקריירה שלי, אולי החמצתי רק שתי קליעות. לאחר המשחק הלהבה כבתה, עד היום אני לא מבין מדוע. זו נקודת מפנה בקריירה שלי".

    פיב"א, הגביע הבין־יבשתי, מכבי מול בוסנה סרייבו (1980), 84־88:

    "ניצחנו ביוגוסלביה ניצחון נדיר, היוגוסלבים היו אחת הקבוצות הטובות באירופה. אחרי המשחק הוכתרנו לקבוצה מספר 1 בעולם, עונה שלא הפסדנו בה".

    גמר הפלייאוף, משחק מספר 3. מכבי מול הפועל תל־אביב (1985), 66־76:

    "זה היה המשחק האחרון שלי בישראל, כשהייתי אז עמוק בצרות. לא ראיתי את עצמי עוזב את ישראל כלוזר. לפני המשחק לקחתי את עצמי הצידה ואמרתי: אין מצב שלא אהיה במיטבי".