ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איך לגדל ילד שאינו "נמנע" | צילום: שאטרסטוק
    זמנים בריאים • 07.03.2019
    "כשהילד אומר משהו חכם ‑ אל תגידו שהוא גאון"
    מספרים לילדים שכל דבר שהם עושים הוא נפלא ונהדר? יכול להיות שאתם יוצרים במו ידיכם אנשים "נמנעים", שיתקשו להשתלב במעגלי העבודה והחיים (וייתקעו לכם בבית) • הפסיכותרפיסטית ד"ר אנאבלה שקד מסבירה בספר חדש איך דווקא אלה השואפים לשלמות עלולים למצוא את עצמם מחוסרי עבודה ונטולי תקווה
    מירי בן־דוד ליוי

    אתם מקפידים לספר לילד שלכם שהוא הכי בעולם? אתם מאדירים ומעצימים אותו? אומרים לו שאין דבר שלא יוכל לעשות? יכול להיות שזו טעות חמורה. כך טוענת ד"ר אנאבלה שקד, פסיכודרמטיסטית ופסיכותרפיסטית בשיטת אדלר, בספרה "לקפוץ למים — מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים" (בהוצאת מודן).

     

    "חשוב ליצור בילד דימוי עצמי חיובי וריאלי שמחזיק מים", היא קובעת. "אל תקשיבו למי שאומר לכם להגיד כל הזמן לילדים שהם אלופים. זה לא נכון ומוצדק לנפח את האגו בלי גיבוי. בהמשך חייו, ילד כזה יתקשה לעמוד בכישלון או לקבל ביקורת. הוא תמיד יחשוב שפחות ממדהים לא שווה כלום. אפשר לשקף יכולות באופן ענייני, עם דגש על המאמץ, ההתפתחות, ההתגברות. לעודד במקום לשבח. כשהילד אומר משהו חכם - לא להגיד לו שהוא גאון, אלא לעודד: הרעיון מקורי, הרעיון נהדר. כדי שאחר כך, כשיגיד משהו פחות חכם, הוא לא יחשוב שהוא טיפש ויהיה לו כדאי לפרוש בשיא".

     

    ד"ר שקד עוסקת לא מעט בגיל ההתבגרות המאוחר, שמתחיל בגיל 19. "פעם, מי שהיה מסיים צבא היה הופך למבוגר. היום - חלק לא הולכים לצבא, שזו גם הימנעות (זה גם קשור לפעמים לפינוק, כי לא נוח ולא כיף לעשות צבא), וגם מי שכן הולך, לעיתים מתקשה להתאפס על עצמו לאחריו - מתחתנים יותר מאוחר, מתחילים ללמוד יותר מאוחר, מחפשים את עצמם. יש לגיטימיות בגיל הזה לחיפוש הזה וכשמגיעים לגיל 30 וזה לא מתאפס, מבינים שזו בעיה רצינית".

     

     

    ד"ר אנאבלה שקד | צילום: דנה קופל
    ד"ר אנאבלה שקד | צילום: דנה קופל

     

    ואז מה עושים?

     

    "כל ההורים של הנמנעים עושים את אותו הדבר - מממנים, מקטרים ומבקרים את ילדיהם ללא הרף. זו הפכה להיות מכת מדינה. המודל שלי אומר, תפסיקו לממן ותפסיקו עם הביקורת ותתחילו לעודד. המימון והשירותים מאפשרים להימנעות להימשך. אל תאפשרו לזה לקרות. הורים חייבים להיות מודעים לערכים שלהם, הם הרי לא באמת חושבים שהורה צריך לממן את הילדים בגיל הזה. דברים חייבים להיעשות בהיגיון. לפעמים האמביציה מוגזמת שהכל יהיה כיף ונוח ‑ וצריך להפוך להם את זה למאוד לא נוח. הטעות של ההורים היא שמצד אחד הם משרתים ומממנים ומצד שני הם מחלישים ואומרים לילד שלהם כל הזמן שהוא לא בסדר. ההמלצה הגורפת שלי היא להתחבר מחדש לעצמם ולעשות את הדבר הנכון מבחינה חינוכית וערכית. לממן רק דברים שגורמים להתפתחות - טיפול שיביא לתזוזה, לימודים שיביאו לקידום ועשייה וכדומה. הכי חשוב זה להפסיק ללחוץ, לנדנד, לזלזל ולוותר".

     

    ככה ביום בהיר אחד?

     

    "קודם ההורים מבררים מי הם רוצים להיות כהורים לבוגרים. מתחילים לשפר את היחסים, ואז יושבים לשיחה ומסבירים שמעכשיו הם לא יממנו את מה שלא תורם להתפתחות. במקרים קיצוניים צריך למצוא פתרון לבעיית הדיור. נכון, צריך המון אומץ ותעוזה נפשית ולפעמים צריך עזרה והדרכה. כל הורה מבין שזה מזיק ומישהו מהם צריך להתעורר. לפעמים, האחים מעוררים את ההורים. הרבה פעמים הורים מובכים ומיואשים ולא יודעים שזו תופעה נפוצה".

     

    מתחת לפוטנציאל

    לכולנו יש דברים שאנו צריכים או רוצים לעשות, אבל נמנעים מהם. "מיליוני אנשים חיים מתחת לקו הפוטנציאל שלהם", קובעת ד"ר שקד. "הרבה מאוד אנשים לא מגשימים את היכולות שלהם או את השאיפות הקרייריסטיות, הכלכליות, המוסריות שלהם". בספרה היא שופכת אור על תופעת ההימנעות על דרגותיה השונות, מתוך ניסיונה כמטפלת אדלריאנית. "לאורך שנות הקריירה שלי העסיקה אותי השאלה, מדוע אנשים לא עושים את מה שהם צריכים או רוצים לעשות. הרי כשלאדם יש תובנה או הארה, הוא ירצה בדרך כלל לתרגם אותה למציאות - אז איך קורה שבפועל הוא רוצה ולא עושה, ובעצם, מה עומד בין האדם לבין הגשמת הרצונות והמטלות שלו? אפשר לחלק את האנושות לשלושה סוגים בעניין הזה - יש אנשים שעושים רק מה שהם צריכים ולא מגייסים את עצמם לעשות מה שהם רוצים, יש את האנשים שעושים מה שרוצים ולא עושים מה שצריכים, ויש את אלה שלא עושים כלום או שעושים את המינימום. לא לעשות זה הימנעות, ולכן המושג הזה שייך לכולם באופן זה או אחר".

     

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    חיי היומיום שלנו מלאים בהימנעויות קטנות. "בקצה האחד, יש מטלות שאנשים פשוט לא מגיעים אליהן: רציתי לעשות יותר ספורט, רציתי לעשות קורס זה או אחר, אבל משהו מונע בעדי. בקצה השני, יש את האנשים עם התפקוד המינימלי או האפסי. כאן יש את התופעה הנפוצה, שכבר הגיעה לכל חלקה טובה בעידן המודרני, והיא תופעת הילד בן 30 ולהורים יש חום גבוה: הצעירים בסוף שנות ה־20 וה־30 שלהם, שנשארו בבית ההורים והם נמנעים מהכל - לפעמים לא יוצאים מהבית. בין שני הקצוות יש את תופעת האמצע - אנשים עובדים בעבודה שהיא מתחת ליכולת שלהם, מגשימים בזוגיות אבל לא בקריירה, או הפוך. בכל אופן, לא עושים הכל, אבל לא שהם לא עושים כלום".

     

    לתפיסתה, החיים הם תנועה מתמדת ממצב של מינוס למצב של פלוס. "תמיד אדם שואף למשהו ותמיד יש פער בין הרצוי למצוי, השאלה היא מה גודל הפער ומה אני עושה איתו. אנשים אקטיבים רואים את הפער, מפשילים שרוולים ויוצאים לדרך. הם חיים בתהליך של פתיחה, של צורך או רצון, וכך יש חוויה של חיים מלאים - התפתחות, התקדמות, למידה. לא הכל מושלם, אבל יש תחושה של מימוש".

     

    וכשלא מפשילים שרוולים?

     

    "כאן מתחילה הבעיה. כי במצב של הימנעות יש החמצה. הימנעות מתמשכת יוצרת תחושה של 'שכחתי לחיות', פיספסתי את מה שהיה משמעותי עבורי להגשים, לעשות, לחוות. אחת הדוגמאות המובהקות לכך זוהי השאיפה לאימהות. יום רודף יום והנה, היא מוצאת את עצמה בגיל 40 והסיכוי לאימהות יורד ועלול ללכת לאיבוד. יש עוד דברים שקשורים בזמן - כשבן אדם בן 70 מתעורר ונזכר שבעצם רצה קריירה ושני תארים, זה כבר מסובך. כשלא חיים חיי השתתפות מלאה, בשלב מסוים מתחילה תחושת פספוס והחמצה".

     

    למה אנשים נמנעים מלעשות דברים?

     

    "ברור לנו שהימנעות היא אסטרטגיה לשמירה על תחושת הערך. אחד הדברים שאדלר גילה זה שיש קשר בין הימנעות לבין אמביציות מוגזמות. אפשר לראות את זה בפוליטיקה - הרצון להיות במקום הראשון, להיות הראש, ואם לא זה אז כלום. אחת המטופלות שלי היא צעירה בת 28 שסיפרה לי שעד גיל 13 היא הייתה רקדנית שהתחרתה בתחרויות, ובגיל זה היא השתתפה בתחרות, הגיעה למקום הרביעי ומאז הפסיקה לרקוד. השאיפה להגיע למקום הראשון היא שמנעה ממנה להמשיך, וזהו דפוס חוזר בתרבות ובחברה שלנו, שבה רוצים להגיע הכי גבוה - מי שפורש מהתחרות הוא מי שלא מוכן להיות פחות. ההימנעות זה כמו להגיד: 'אני לא מאמין בעצמי שאני יכול להגיע למקום הראשון, אז עדיף שלא אנסה'".

     

    אלרגיה לכישלון

    החדשות הטובות הן שגם אחרי שנים של הימנעות, לא הכל אבוד. "למשל, במקרה של אותה בחורה, אני מזמינה אותה בטיפול לזכור את החדווה של הריקוד, לטעם שיש בהתפתחות, בהתקדמות, בחוויה ובמה שיש לה לתת לעולם בריקוד היפה שלה, והיא מפנימה שבכלל לא רלוונטי המקום שאליו היא מגיעה. בטיפול כזה אנחנו ממגרים מושגים כמו 'להגיע לפסגה'. אנחנו הופכים את הדברים בצורה כזו, שההתקדמות שלנו צריכה להיות אופקית ‑ במקום לעלות, לחפש את הפסגה, אנחנו הולכים קדימה. במקום לטפס - להתקדם. יש לי מילון שלם של שינוי מושגים כזה. השאיפה לשלמות טבועה בנו - אנחנו רוצים כל הזמן להשתפר, אבל צריך להפוך את השאיפה לשלמות לכיוון ולא ליעד, לא למטרה, ולהתקדם מתוך חוויה, שמחה, תרומה, התחשבות בחברה וכדומה".

     

    מושגים מהדור החדש, כמו "מלך", "תותח", "אלוף" או "הכי מדהים", הם חלק מהבעיה. "רואים את זה גם ברשתות החברתיות", אומרת ד"ר שקד. "כולם מדהימים, כל ביס מושלם, כל חופשה היא חלומית. סתם טוב זה לא טוב. והנה לנו הקשר בין הימנעות לאמביציות מוגזמות. יש צורות שונות להימנעות: למשל, דחיינות היא אחת הנפוצות - אנשים דוחים מטרות, מטלות, משימות. גם התלבטות היא ביטוי נפוץ - עדיף לך להתלבט מאשר להתחיל לעשות: להתחתן, לעבוד, ללמוד. הרקע התרבותי החברתי זה העולם של הוואו. גם בטלוויזיה הכל בתחרות - הבישול, הספורט, השירה, ושימו לב למושגים: מי שלא מצליח, מודח. אין מקום לכישלון. אנשים מפתחים אלרגיה לכישלון. זו תופעה שמושפעת גם מהציפייה להצלחה מהירה ללא מאמץ וגם מהפינוק - הילדים היום רוצים תוצאות מבלי להתאמץ. בפועל, השאיפות בשמיים והכוחות מתחת לאדמה. גם ההורים רוצים לעשות אקזיט, רוצים תוצאות מהירות והיכולות בשטח לא מותאמות, כי צריך הרבה יותר מאמץ כדי להשיג את זה".

     

    הנמנע הטיפוסי מודע להיותו כזה?

     

    "אדם פונה לטיפול כשהוא חש במצוקה, כשהמחיר של ההימנעות עולה על הרווח שלה. אם הוא רוצה לאכול אוכל בריא ונמנע, אבל פתאום הסוכרת גבוהה. אם הבחורה רוצה זוגיות וילדים אבל מתחיל להיות מאוחר. תמיד יש איזשהו טריגר שמעיר, אבל ביומיום אתה לא שואל את עצמך. כמעט תמיד הימנעות ממשימות חשובות ומרכזיות מלווה בסימפטומים נפשיים - דיכאון, חרדה ‑ ואז יש סבל שמביא לטיפול. יש גם תקופות בחיים שמעוררות משאלות: למשל, יום הולדת - בעיקר סביב גיל עגול - לפני ראש השנה, כשאנשים עושים עם עצמם חשבון נפש ושואלים את עצמם שאלות כמו אולי השנה אלמד משהו, אחזור לרקוד. הצורך מתעורר בתחנות שונות ומול סיטואציות שונות".

     

    כדי לנוע מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים נדרש שינוי תפיסתי, מעשי והתנהגותי. "קודם כל, צריך לשנות את הפרשנות שלנו כלפי החיים", מסבירה ד"ר שקד. "למשל, לוותר על אמביציות מוגזמות ולקבוע מטרות אפשריות. מכיוון שהימנעות מתחילה בפגיעה בתחושת הערך, צריך לפני הכל לשקם אותה. הדרך לעשות זאת היא לאמץ את תפיסת העולם האופקית, אשר מאפשרת הכרה בערך שלנו כפי שאנחנו, זאת אומרת ויתור על להיות מושלם. אימוץ תפיסת עולם אופקית, הכרחי להחלפת מטרות לא ריאליות במטרות שניתנות להשגה. המפתח השני להתנעת תהליך שינוי הוא שינוי התנהגותי, כלומר אימון בשינויים, או במילים אחרות, ביצוע פעולות חדשות שמחזקות את המסוגלות האישית ואת התחושה החברתית. בתורן, הן תורמות להגברת תחושת הערך, פיתוח ביטחון עצמי ואקטיביות. שתי הפעולות העיקריות שיש לתרגל הן פיתוח התחשבות ונתינה, והיענות למשימות היומיום".

     

    מתי צריך לטפל בהימנעות?

     

    "כל מי שמרגיש שהוא רוצה לצמצם את הפער בין הרצוי למצוי, כדאי לו לטפל. אם לא מצליחים לבד או שיש מצוקה נפשית, ודאי שצריך לפנות לאיש מקצוע. הפתרון הוא להבין את מנגנון ההימנעות ולצמצם את הפער בין הרצוי למצוי, על ידי קביעת מטרות ריאליות ועל ידי עשייה שיש בה שמחה ותרומה, ופחות שאיפה להצלחה מדהימה". •

     

    mirilivi@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 07.03.19 , 18:35