כבר שנים מנהל עיתון "הארץ", לעיתים באמצעות "דה־מרקר", מלחמה מכוערת ב"ידיעות אחרונות". זו מלחמה חד־כיוונית. "הארץ" תוקף. "ידיעות אחרונות" מבליג. חברים טובים שאני מוקיר שלחו אליי בשישי האחרון עוד מאמר התקפה שפורסם בהבלטה ב"דה־מרקר", עם אותן טענות ממוחזרות. בכותרת המשנה נכתב: "העיתון יכניס, יוציא, יבליט, יצניע וימסגר מידע בהתאם לעסקאות שהוא סוגר". "העיתון" זה כמובן "ידיעות אחרונות". קראתי ושיפשפתי את העיניים. אין גבול לחוצפה? נדמה לי שכדאי להעמיד בפני כל קורא סביר את השאלה החשובה ביותר: מי עמד, בשעת מבחן, בנורמות עיתונאיות? "הארץ" או "ידיעות אחרונות"?

ובכן, במשך שנים השתמש שלדון אדלסון, מו"ל "ישראל היום", בדפוס של עיתון "הארץ". בכל אותן שנים לא נכתבה מילה רעה אחת לא על העיתון ולא על המו"ל שלו. מה שברור הוא, שהטענה על "העיתון שיצניע או יבליט ביקורת בהתאם לעסקאות שהוא סוגר" הולמת במדויק את ההתנהלות של "הארץ". הם מטיפים מוסר? הצבועים האלה? זה לא ברור אם מישהו נתן הוראה. זה ברור שכל המערכת התגייסה.

זו לא הייתה מעידה חד־פעמית. לפני למעלה מעשור פורסם ב"דה־מרקר" מאמר על אוליגרך רוסי, ש"צעד אל לב הקונצנזוס הישראלי כשנבחר ליו"ר חבר הנאמנים של בית התפוצות. המגזר העסקי בישראל לא יודע איך לאכול את האוליגרכים הרוסים־יהודים, שמקור הונם לא מספיק ברור אבל עושרם מספיק מפתה". המאמר, תחת הכותרת "כסף קונה לגיטימיות", עסק בליאוניד נבזלין. והנה, שנים בודדות לאחר פרסום המאמר רכש אותו נבזלין 20 אחוז ממניות "הארץ". המחיר היה גבוה. ייתכן, בהחלט ייתכן, שזו הייתה עוד דוגמה ל"כסף קונה לגיטימיות". אף אחד מבין הכותבים המהוללים שם לא העז לכתוב מילה על העסקה עם "האוליגרך שמקור הונו לא מספיק ברור אבל עושרו מפתה".

גם "ידיעות אחרונות" נאלץ להתמודד עם מצב לא נעים. זה קרה ברגע שבו פורסמו ההקלטות של מו"ל העיתון, נוני מוזס, בשיחות עם נתניהו. זו הייתה שעת מבחן. ובכן, יום או יומיים לאחר הפרסום כתבו בכירי העיתונאים בעיתון של מוזס שמוזס חייב להשעות את עצמו. לא עשינו לו שום הנחה, למרות שאנחנו יודעים שלא היה סיכוי שמשהו מהדברים שהוא אמר יקרו. מוזס היה במאבק קיומי מול תופעה שאין כמותה בעולם: חינמון שקם בעיקר כדי לשרת אדם אחד ופוגע באותה הזדמנות בכל שוק העיתונות. לא היה שום סיכוי שמשהו מההבטחות של מוזס יתגשם. הוא הבטיח לנתניהו, למשל, קו ישיר לעורך הראשי באותו זמן, רון ירון. זה אפילו לא מגוחך. לא היה שום סיכוי בעולם שירון היה הופך לעושה דברו של נתניהו או של כל פוליטיקאי אחר. לא הוא ולא בכירים אחרים. אלה היו דיבורי סרק והבטחות סרק. גם העיתונאים של "הארץ" ו"דה־מרקר" יודעים את זה. הרי מעבר לדיבורים ולהבטחות ולתיאוריות יש את העולם האמיתי. ומה קרה בשעת מבחן? "הארץ" נכשל. הוא פעל בהתאם לעסקאות. "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, לא נכשל. הוא השמיע ביקורת נגד המו"ל עצמו. אבל במעשה מתועב ושפל, אלה שנכשלו בשעת מבחן מנהלים קמפיין נגד אלה שעמדו במבחן. הם, ששתקו כשאדלסון שילם להם כסף מדי חודש, ושתקו כאשר נבזלין קנה מניות – יוצאים נגד אלה שלא שתקו כשהמו"ל שלהם עסק בהבטחות סרק.

לא מדובר רק באירועים נקודתיים. בכל יום נתון בשנים האחרונות "ידיעות אחרונות" היה מגוון יותר מכל עיתון אחר. ב"הארץ", לעומת זאת, כבר שני עשורים לא התקבל לעיתון כותב מאמרים שאיננו בצלמו ובדמותו של המו"ל, עמוס שוקן. נכון, יש פתחון פה גם לאחרים, אבל רק ככותבים חיצוניים.

דמוקרטיה נזקקת לא רק לעיתוני מיינסטרים אלא גם לעיתונים עם עמדה, רדיקלית ככל שתהיה. זכותו של "הארץ" להיות ליברל, שמרן, פוסט־ציוני ואנטי־ציוני. הכל לגיטימי. אבל הקמפיין שמנהל "הארץ" נגד "ידיעות אחרונות" הוא לא רק מכוער, אלא בעיקר שקרי ומניפולטיבי. מי שנכשל בשעת מבחן, לא יכול להטיף מוסר למי שעבר שעה קשה – ועמד במבחן. √