ואז סאדאת אמר לי, "אף אחד לא האמין שאני באמת רוצה שלום"

לגמרי במקרה זיהיתי מהתמונות בעיתונים ערביים את סייד מרעי, יו"ר הפרלמנט המצרי. הוא בדיוק ירד ממכוניתו ונכנס מהשער האחורי לגלריית "השלום" בקהיר. ידעתי שזאת תהיה ההזדמנות המיוחדת שלי, אז עזבתי את חבורת העיתונאים הישראלים בלי לעורר יותר מדי תשומת לב.

זה היה הביקור הראשון אי־פעם של ישראלים במצרים. אמצע דצמבר 1977, ואנחנו כבר שבענו מהפינוקים שהרעיפו עלינו במלון "מינה האוס" המפואר שלרגלי הפירמידות, והחלטנו לברוח לעיר הגדולה. המצרים דווקא חשבו שיוכלו להחזיק אותנו במלון, עם יציאה יומית מאורגנת לשלוש הפירמידות הגדולות והספינקס. יצאנו עם מאבטחים בבוקר, טיפסנו קצרי נשימה על אבני הפירמידות, ביקרנו עוד ועוד אצל הספינקס, נשמנו אוויר פסגות, הכל היה חדש ומבטיח עבורנו. עד שהתרגלנו, וקצת נמאס.

סייד מרעי — מחותנו של הנשיא סאדאת (בתו הבכורה של סאדאת, נוהא, הייתה נשואה לבנו של מרעי) — לא העלה בחלומותיו הפרועים ביותר שאני ישראלית. התקרבתי לאט ובזהירות למאבטחיו והודעתי, בכוונה באנגלית, שאני מעוניינת לראיין את יו"ר הפרלמנט. המאבטחים אירגנו מייד פתח גישה עבורי, התקרבתי אל מרעי והצגתי את עצמי כישראלית. חיוך גדול התפשט על פניו. "בואי נדבר מיד אחרי שאשא את דברי הפתיחה לתערוכה", אמר לי, והצביע על זוג כורסאות בפינת האולם.

ואז הוא חשף באוזניי, בפעם הראשונה, את פגישת חסן תוהאמי, יועץ הסתרים של סאדאת, עם משה דיין במרוקו. "אלמלא הפגישה הזאת", הבהיר מרעי, "הנשיא סאדאת לא היה מגיע לירושלים, ואתם, הישראלים, לא הייתם משוטטים עכשיו חופשי בקהיר".

ביקשתי ממרעי שיארגן עבורי ראיון עם סאדאת. "זה נשמע לי רעיון נכון", הוא הפתיע אותי, נתן לי את מספרי הטלפון שלו וביקש שאצלצל כעבור עשרה ימים.

סידר את הפגישה והראיון. פרי וסייד מרעי, מחותנו של סאדאת | צילום: דנה קופל

ראיון ביום ההולדת

במבט לאחור קשה עדיין לתפוס את הפגישה עם סאדאת על כל היבטיה. הגעתי בדיוק ליום הולדתו ה־60, והוא בחר לבלות את האירוע הזה, כמו תמיד, בכפר הולדתו "מית אבו אלקום" שבמחוז מנופייה. נכנסתי אל הבית הצנוע, המוקף בגינה ענקית, ביחד עם אניס מנסור, עורך השבועון "אוקטובר", מקורבו ואיש סודו של הנשיא המצרי. סאדאת היה עסוק בראיון להימת מוסטפא מהטלוויזיה המצרית. מישהו סימן שנמתין, הגישו גביעי מיץ מנגו, ומנסור התחנן באוזניי ש"לא להעז לפנות אל הנשיא בחוצפה, כמו שאתם, הישראלים, רגילים לדבר אל המנהיגים שלכם".

זה היה הראיון הראשון של סאדאת לתקשורת הישראלית. כל מילה הייתה חדשה. כל משפט נועד לשלהב את הקורא. כשעוזרי הנשיא סימנו לי להתקרב, לקחתי את מכשיר ההקלטה וסאדאת הכניס אותי למלכודת לגמרי לא צפויה. הוא התיישב על ספסל נדנדה והזמין אותי לשבת לימינו, על אותו הספסל. ברגע מסוים, כשסאדאת דיבר בהתלהבות על יוזמת השלום ועל היתרונות הגלומים בתהליך שלום, הצלחתי לראות איך אניס מנסור מתרווח בתוך כורסה ומגחך לעצמו. אין לי ספק שהוא ראה איך אני מתמודדת בקושי גדול עם העליות והמורדות של ספסל הנדנדה. אני רציתי להתעלף מרוב התרגשות או להקיא את נשמתי מהטלטלות. מכשיר ההקלטה, למזלי, עשה את העבודה והנציח את האירוע.

סאדאת בחר לפתוח בסיפורים על הקריירה הקודמת שלו, כעיתונאי בכיר שהפך לעורך "אל־גומהורייה" — אחד משלושה היומונים הגדולים, הרשמיים, הממושמעים, של מצרים. "קיבלתי את התפקיד בלי חדווה גדולה, וניסיתי לעשות עיתון אמיתי, עם סיפורים מיוחדים וידיעות בלעדיות", סיפר. "אבל העיתונאים היו עצלנים. הם העדיפו לפרסם ידיעות שהכתיבו להם, ולא ניסו לחפש חומרים מעניינים באמת".

ואז עבר סאדאת לספר לי איך התקבלה יוזמת השלום שלו בפרלמנט המצרי. ואני לא יכולתי להתאפק, וגיליתי לו שהיוזמה הזאת לא התקבלה ולא נתפסה ברגעיה הראשונים גם בתקשורת הישראלית. "נשאתי נאום חגיגי מעל בימת הפרלמנט בקהיר, ואני זוכר שיאסר ערפאת ישב בכיסא האח"מים", סיפר. "חשפתי את התוכנית שלי לבקר בירושלים, והשרים, חברי הפרלמנט, ערפאת ועורכי העיתונים מחאו לי כפיים בלי להבין, חסרי אמונה, שאני מתכוון באמת ללכת למהלך היסטורי ולבקר בפעם הראשונה בישראל". אוסאמה אל־באז, יועצו הבכיר של הנשיא, השתולל וצרח בעקבות הנאום ש"הנשיא השתגע", והציע להרחיק אותו לסביבה מבודדת ולהשאיר אותו מספר ימים בהשגחה.

גם אצלנו, הערתי מיד לסאדאת, לא האמינו למילים המפתיעות שהשמעת. "היינו בטוחים", סיפרתי, "שאתה זורק הצהרת כוונות על השלום כדי להסיט את תשומת הלב מהבעיות הגדולות של מצרים". מוסה סברי, עורך היומון "אל־אחבאר", סיפר לי איך ישב בשורת המכובדים בפרלמנט, שמע את סאדאת מדבר על ביקור בישראל, והחליט עם שני העורכים האחרים, ב"אל־אהראם" ו"אל־גומהוריה", להשמיט מהדיווחים את כל הקטע על התוכנית לבקר בישראל. אף מילה לא התפרסמה. "גם אנחנו, בתקשורת הישראלית", סיפרתי לסאדאת, "לא ייחסנו חשיבות מיוחדת להודעה שלך. לא זיהינו שמדובר בתפנית היסטורית, חסרת תקדים, ולא פירסמנו. "אז מה אתם שווים כעיתונאים?" הוכיח אותי סאדאת. "למחרת, כשראיתי שאין אף מילה בתקשורת המצרית על הכוונה שלי לבקר בישראל, צילצלתי לעורכים ה'מכובדים' ששמעו אותי נואם בפרלמנט וליגלגתי עליהם באכזריות".

שלושה ימים לפני ביקור סאדאת בירושלים, בנובמבר 1977, הוזעקתי לכינוס סודי ובהול במכון ון ליר בירושלים. מנהל המכון, אלוף הראבן ז"ל, הזמין אותי ובכירים במוסד, באמ"ן ומזרחנים מומחים למצרים באוניברסיטאות לדיון ארוך על המניע — מה הסיבה האמיתית להחלטת סאדאת להתנתק מהחיבוק הרוסי, לעבור לאמריקאים ולהכריז בפתאומיות על כוונתו להגיע בקרוב לישראל.

אף אחד מהחבורה המכובדת הזאת לא האמין, לא העריך ולא היה מוכן אפילו להתנבא שהביקור יוביל להסכם שלום אמיתי. המזרחנים מיהרו להצביע על מהומות הלחם שהתפרצו במצרים באותה השנה, כשהשלטון עשה תרגיל והקטין את ממדי הפיתות והכיכרות כדי לחסוך בהוצאות. אנשי הצבא דיברו על "התרגיל" שעשה סאדאת לרוסים, והדגישו: "בדקנו, חזרנו ובדקנו, ולגורמי הממשל האמריקאי אין שמץ של מושג שסאדאת מתכוון ברצינות, כמו שהוא מבטיח, להגיע להסכמי שלום עם ישראל".

את המפגשים במרוקו, בין דיין לתוהאמי, שמרו אצלנו ובמצרים בסודי־סודות. רק ראש הממשלה מנחם בגין היה בטוח ש"משהו אמיתי מתבשל מול קהיר". בגין הנחה את אנשיו להמשיך ולשמור בעקשנות על סוד המפגשים במרוקו, ויצא לקבל את סאדאת בירושלים.

"תארי לעצמך, אף אחד מהאנשים שלי לא באמת רצה להצטרף אליי", סיפר לי סאדאת בעקבות הביקור. הוא השאיר את סגנו, חוסני מובארק, לשמור על הביטחון הפנימי, ובטיסה חזרה מישראל שינה כיוון ובמקום לנחות באלכסנדריה, כפי שתיכנן מראש, יצא לגלות אווירה שונה בקהיר. "זכיתי פעמיים לקבלת פנים אדירה", סיפר לי. "כמו אצלכם בירושלים, כך קיבלו אותי בקהיר, בהפגנות שמחה המוניות".

השיחות הראשונות ב"מינה האוס" נועדו בעיקר להפגיש בין המשלחת הישראלית לבין המשלחת המצרית. החליפו מתנות, הלכו למועדון לילה לראות בפעם הראשונה את רקדנית הבטן פיפי עבדו, מהכפר של סאדאת מית אבו אלקום. אכלו ביחד, והרבה, מסביב לשולחנות העץ הענקיים, וניהלו גם שיחות בארבע עיניים. העיתונאים ניצלו כל הזדמנות. לא היה פשוט להסתלק מהמלון, לעלות על מונית, להסתובב בקהיר.

ערכנו פשיטה מאורגנת על שוק חאן אל־חלילי. מקום צבעוני, תוסס ומלא חיים, רווי בפסלי הדמויות המיתולוגיות מעמק המלכים בלוקסור, מלאכות יד קטנות שנעשו בידיים גסות, פסלונים מוקטנים של הספינקס והפירמידות, ובקבוקוני בושם מזויף. מאחורי השוק, מסגד אלאזהר. גם לשם הגענו בפעם הראשונה. בלילה הלכה קבוצה גדולה של עיתונאים למלון הילטון בעיבורה של קהיר. בבת אחת נשכחו פעמי השלום לטובת הימורים בקזינו. אחד משחק ברולטות, והשני מחליף דולרים או מקבל את כספי הזכייה.

המזכרות כיכבו — תליון זהב של המלכה נפרטיטי נמכר בעשרות גדלים ובמחירים שונים, לפי יכולת המשא ומתן, שטחי קיר קטנים ומצוירים, ושלוש ציפורים בעבודת יד שנמצאות אצלי בסלון עד היום. חזרתי הביתה. כל המזכרות נחטפו, ואת הספרים התבקשתי להשאיל, והם מעולם לא הוחזרו.

"היחסים תמיד יהיו קרים"

ראיון הבכורה עם סאדאת נפל בהפתעה מוחלטת. מגודל ההתרגשות לא הבחנתי אז שאחד מעובדי ארמון הנשיאות תחב ליד מכשיר ההקלטה שלי מכשיר הקלטה נוסף, ולקח את הראיון לפרסום בעיתוני קהיר. התגובות זרמו במהירות. אצלנו, בישראל, ההבטחות החגיגיות של הנשיא המצרי התקבלו בזרועות פתוחות, כחיזוק נוסף ליוזמת השלום.

במצרים, לעומת זאת, נחשפה תמונה מורכבת יותר: המוני העם — אלה שיצאו לרחובות כשהראיס חזר מביקורו בירושלים — התנפלו על גיליונות העיתונים וקיבלו בברכה את הסכם השלום. הייתה להם ציפייה שההסכם יביא לשיתופי פעולה כלכליים. מנגד, קבוצה גדולה של אנשי אקדמיה ועיתונאים בכירים תיעבו את העובדה שסאדאת לא טרח להזכיר אפילו במילה אחת את הסוגיה הפלסטינית. האינטלקטואלים לא ויתרו, ובמשך חודשים ארוכים תקפו את הראיס ואת יוזמת השלום. כעבור שנתיים נסגר החשבון: סאדאת הכניס אותם לבית סוהר על "התנכלות להחלטות והתערבות בענייני המדינה". רק אחרי שנרצח במצעד הזיכרון למלחמת יום הכיפורים, וסגנו חוסני מובארק תפס את מקומו, שיחרר אותם מובארק מיד מהכלא. אבל השנאה שלהם לשלום נותרה בעינה.

עד היום, למרות שחלפו ארבעים שנה — מי היה מאמין?! — אני זוכרת איך אניס מנסור דאג להוביל אותי לבריכת המלון, דרש שאעיף מבט חודר לתוך המים הצלולים, ואז הודיע לי ש"סאדאת מתכוון ברצינות, ובקרוב יהיה שלום".

הרגשנו כל כך נוח בקהיר כבר בביקור הבכורה, שהחלטנו על יום סיורים ארוך בעיבורה של העיר. פתחנו במוזיאון הלאומי של מצרים, המשכנו לבית הכנסת הגדול, התיישבנו בקפה גרופי ש"כאן, בדיוק, הכירו אבא ואמא שלי, בצבא הבריטי", סיפרתי למשורר חיים גורי ולעמיתי איתן הבר, ומיד הצטיידנו בקופסאות ריבועי שוקולד, עבודה מקומית, שהבאתי כשי מיוחד להוריי בחיפה.

ואז נחתנו מרחק פסיעה בחנות הספרים הוותיקה מאדבולי, באמצע קהיר. לא אשכח לעולם איך המו"ל ובעל החנות, איימן מאדבולי, קיבל אותי בחיוך ענק. מיד הודעתי לו שאנחנו מישראל ואני מחפשת רומנים חדשים וספרים מיוחדים בערבית. כאילו לעצמו הוא חייך, חיוך קטן וערמומי, וביקש שאתלווה אליו אל המדף הישראלי. כאן הראה לי את האוסף: הפרוטוקולים של זקני ציון, ספר קריקטורות על "היהודי החמדן", ביוגרפיות ישראליות שתורגמו לערבית עם הקדמה מנאצת, ועוד ספר שאני לא זוכרת את שמו אבל אני זוכרת היטב את הכריכה: ציור של "יהודון" מתגולל על הקרקע, מתבוסס בדמו, ומעליו גברים לבושי גלאביות, מאיימים על חייו.

"הסיפור החדש הזה בינינו לא יהיה פשוט", הודיע לי מאדבולי, "העם המצרי לא אוהב אתכם. סאדאת ובגין יכולים לחתום על הסכמים מפה ועד הודעה חדשה, אבל העם שלי לא ילך בעקבותיהם. את תראי — היחסים יהיו תמיד קרירים ומרוחקים מאוד".