"לראש הממשלה, מר בגין היקר. אני כותב לך מתוך מודעות מלאה לאחריות ההיסטורית ששנינו חולקים כלפי בני עמינו, שהעניקו לנו מנדט מחייב לבניית תשתית יציבה לשלום. זוהי חובתנו כלפי הדור הזה והדורות הבאים, להפוך כל אבן בחתירה שלנו לשלום".
כך, בלשון דיפלומטית, עמוסה בדברי נימוסים וכבוד, כתב נשיא מצרים אנואר סאדאת לראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, ב־30 בנובמבר 1978. המכתב האישי, שאף הודפס באופן יוצא דופן בגופן מסולסל שמזכיר כתב יד, נשמר עד כה בארכיון המדינה ונחשף כעת לראשונה. ההצצה בו, לצד מכתב התשובה של בגין, שנשלח ימים ספורים אחר כך ונחשף גם הוא לראשונה כאן, מעניקה מבט נדיר אל מאחורי הקלעים של הסכם השלום עם מצרים, זה ששינה מן היסוד את מערכת היחסים בין ישראל לשכנותיה, ואשר אנו מציינים בימים אלה 40 שנה לחתימתו.
רחשי ההיסטוריה מפעמים במכתבו של סאדאת, כמו גם תחושת הדחיפות של הנשיא המצרי. "מה שחשוב הוא לעשות את הצעד הראשון ברגל הנכונה. מרגע שנתחיל, השערים ייפתחו לרווחה", דוחק סאדאת בבגין. "אנחנו מוכנים ומזומנים לכונן איתכם יחסים נורמליים, כאלה שמתקיימים בין שכנים טובים, ללא מחסומים של אפליה שיעמדו בדרכנו". כמה ימים מאוחר יותר יענה בגין באותו המטבע ויפתח את מכתבו במילים, "גם אנו מאמינים באחווה ושוויון בין האומות".
אלא שהניסוחים החגיגיים הללו, על גבול המליצות, מסתירים דווקא את ייאושם של שני המנהיגים, שבשעת כתיבת המכתבים חשו שהסכם השלום שבו חשקו ושעבורו הקריבו כל כך הרבה, חומק מבין אצבעותיהם. למעשה, הם פונים זה לזה בצל אחד המשברים החמורים ביותר במשא ומתן בין המדינות, שרק שנים בודדות קודם לכן נאבקו במלחמת יום הכיפורים העקובה מדם. זהו דיאלוג בין שני מנהיגים העומדים על סיפה של היסטוריה, אך חוששים לעשות את הצעד האחרון, הגורלי; תמצית מעשה השלום, אם תרצו, והחומרים שמהם עשוי פרס נובל לשלום, שהוענק מאוחר יותר לשניהם.
מכתבי בגין וסאדאת ששמורים בארכיון המדינה, יידונו היום בכנס טרומן לציון 40 שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים שנערך זו הפעם הראשונה על ידי מכון טרומן באוניברסיטה העברית, בראשות פרופ' ורד ויניצקי־סרוסי והשר לשעבר דן מרידור. בכנס, שיתקיים בקמפוס הר הצופים, ישתתפו בין היתר נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ונשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופ' אהרן ברק, ואף יוקרן במהלכו ראיון מיוחד עם נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, שושבין ההסכם ההיסטורי.
לצאת ממעגל המלחמה
בכדי להבין את חשיבותה של חלופת המכתבים בין מנהיגי ישראל ומצרים, יש לחזור שנה אחת אחורנית, אל ה־19 בנובמבר 1977, היום שבו נפתחו דלתות הבואינג 707 של חיל האוויר המצרי שנחת בנתב"ג, ומתוכן יצא הנשיא המצרי.
ביקורו ההיסטורי של סאדאת בישראל ונאומו במליאת הכנסת, הם שהניעו את תהליך השלום ואיפשרו את החתימה על הסכמי קמפ־דיוויד בספטמבר 1978. אלא שהסכמי קמפ־דיוויד הוגדרו כ"מסגרת" בלבד, שעל בסיסה ייערך המשא ומתן להסכם שלום סופי.
חלקו הרגיש ביותר של הסכם המסגרת עסק בהקמת אוטונומיה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, מעין פתרון ביניים שסיפק את שני הצדדים: עבור המצרים, ההתעקשות על הקמת אוטונומיה נועדה למנוע האשמות בדבר הזנחת הנושא הפלסטיני והצגתה של מצרים כלוחמת עבור זכויות הערבים; מאידך, מטרתה העיקרית של ישראל הייתה שלא להיראות כמי שמוותרת לחלוטין על הזכות לריבונות ביהודה, שומרון ועזה, אך בה בעת מכירה "בזכויות החוקיות של ערביי ארץ ישראל". בכל מקרה, הסכם המסגרת לא פירט כיצד תיראה אותה אוטונומיה, והשאיר את הנושא המורכב למשא־ומתן על ההסכם הסופי.
"בגין רצה מאוד להגיע לחוזה שלום עם מצרים, קודם כל כדי להוציא את מצרים ממעגל המלחמה בישראל", מסביר פרופ' אריה נאור, מזכיר ממשלתו של בגין באותם ימים. "השלום עם מצרים היה מבחינתו יעד אסטרטגי מהרגע הראשון". לדברי נאור, האוטונומיה שהציע בגין לסאדאת השתלבה בחזון שלו, אך לא הייתה הרעיון שלו. "זה מופיע בכתבי ז'בוטינסקי", אומר נאור. "בגין לקח את הרעיון של ז'בוטינסקי ויישם אותו על המציאות המיוחדת שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים".
בהקשר זה חשוב להדגיש, שעבור בגין אוטונומיה פלסטינית הייתה פתרון שימנע הקמתה של מדינה פלסטינית בהמשך. "התפיסה של בגין הייתה, ושמעתי את זה מפיו במפורש, שאוטונומיה זו האלטרנטיבה הממשית היחידה למדינה פלסטינית", אומר נאור. "אצל סאדאת זה היה בדיוק להפך. הוא רצה את האוטונומיה כדי שיקרה אחד מהשניים: או שהיא תתפתח למדינה פלסטינית, או שלא ייצא ממנה כלום ואז הוא יוכל לומר 'ניסיתי'".
הסכמי קמפ־דיוויד היו עמומים מספיק כדי לאפשר את החתימה עליהם. אך כאשר המשלחות הישראליות והמצריות נועדו בוושינגטון, כדי לנסות ולהפוך את הסכם המסגרת להסכם קבע, הן נתקלו בקיר בדמות אותה אוטונומיה עמומה. גם מאמציו של הנשיא האמריקאי, ג'ימי קרטר, לא הועילו.
האינטרסים הסותרים של בגין וסאדאת היו רק חלק מהסיפור. על שני המנהיגים הופעלו לחצים אדירים שלא לסגת בנושא האוטונומיה הפלסטינית. בעיתונות המצרית הוצג סאדאת כמי שוויתר לישראלים יותר משנדרש, ומסרים זהים קיבל הנשיא משאר מדינות ערב. בגין נאלץ להתמודד עם לחצים פנימיים, בין היתר מצד חברי ממשלתו, שלא הבינו מדוע מדינת ישראל צריכה לסגת משטחים שכבשה (חצי־האי סיני) ובנוסף, להציע למצרים מתנה בדמות אוטונומיה פלסטינית. "המצרים והאמריקאים רוצים לנהוג בנו כפי שנוהגים במנוצחים", אמר בחשאי שר הפנים, יוסף בורג, לבגין, וביטא את רחשי ליבם של רבים משרי הממשלה.
קריאות לכיבוש יפו
בעוד המשא ומתן תקוע, ב־21 בנובמבר 1978 נערכה שיחת טלפון בין בגין לקרטר, שהוגדרה כ"סודית ביותר". בשיחה מזכיר הנשיא האמריקאי לבגין את, "אותו עניין שצריך לפתור בכל הנוגע לגדה המערבית", אך ראש הממשלה הישראלי עומד על שלו. בעיקר, מטרידה את בגין דרישתו של סאדאת, כי יש לקבוע לוח זמנים צפוף שבמסגרתו תוקם האוטונומיה הפלסטינית.
בגין מספר לקרטר שרק יום לפני שיחתם, נערכה התקפת טרור על אוטובוס ישראלי ליד יריחו, ועל הפגנות של פלסטינים בשכם שבהן נשמעו קריאות ל"כיבוש יפו". "אלו הסיבות שבגינן אי־אפשר לכפות אוטונומיה", הוא מסביר. קרטר מציע לבגין לשלוח לסאדאת מכתב, שירגיע את הרוחות הסוערות וייטע בו אמון שיאפשר את המשך השיחות. סביר להניח שעצה דומה העניק קרטר גם לסאדאת, שמקדים את בגין וכותב לו ראשון.
במכתבו של סאדאת, שכאמור נחשף כאן לראשונה, ניתן ממש לשמוע את רחשי ליבו. "אני חש שביזבזנו זמן יקר בוויכוחים עקרים ודיונים על נושאים חסרי משמעות אמיתית", מתלונן הנשיא, שמיואש מירידתו של בגין, משפטן בהכשרתו, לפרטי הפרטים של ההסכם. מרבית המכתב מוקדש לתחנוניו של סאדאת בעניין הפלסטיני: "היחסים שלכם איתם אינם צריכים להיראות כניצחון או ניצול, אלא להיות מושתתים על כבוד הדדי ואמונה שלמה בשוויון בין העמים. החיים בשיתוף עם שכניכם הערבים מתחיל בשיתוף עם בני העם הפלסטיני. זה המסר שאני מנסה להעביר לך מאז ביקורי בירושלים. בקמפ־דיוויד הגענו להסכמה על נוסחה, שלדעתנו, יכולה להביא לפתרון צודק של הבעיה הפלסטינית. אם יש בנו כבוד והערכה לאידיאל השלום, אל לנו לסגת מאותה נוסחה".
בגין לא מתרצה. במכתב שהוא שולח ל"הוד רוממותו מוחמד אנאוור אל־סאדאת, נשיא הרפובליקה הערבית של מצרים" ב־4 בדצמבר 1978, הוא מצדיק במידה רבה את טענותיו של סאדאת על נטייתו להידבק לניסוחים משפטיים. במכתב, שנקרא כאילו נשלח מעורך דין, מסביר בגין לסאדאת שכאשר מדובר באינטרסים של מצרים, גם היא יודעת לעמוד על נקודות משפטיות, ומתנער מהפרשנות שמציע סאדאת לאותה "נוסחה". "כולם נוטים להציג את ההעדפות שלהם בנוגע לנוסחה, ולהראות מעט אמפטיה לרצונות של הצד השני", מסביר בגין, ובלשון מעט נעלבת מוסיף ש"אנחנו עוסקים במסמכים פוליטיים שיש להם מעמד לאומי. לפיכך, בהגדרה, הם מנוסחים בלשון משפטית".
רק לקראת סוף מכתבו, נוקט בגין בנימה אישית. "הנשיא סאדאת היקר", הוא כותב. "אני מסכים לחלוטין ששנינו לקחנו על עצמנו אחריות היסטורית. במהלך הפגישות בינינו היו לנו שעות טובות, כמו גם שעות קשות. האם הימים (שבילית) בירושלים לא היו ימים של חברות והבנה? האם לא אמרת לי שאנחנו צריכים להניח את ה'קלפים' גלויים על השולחן, לדבר בכנות זה עם זה? האם לא סיפרתי לך על אמונתי הבלתי מעורערת בזכותו של עמנו לשוב לארץ אבותיו ולחיות לצד שכנינו הערבים בשלום ובהבנה? האם לא הצעתי לך שנותיר מאחור את זיכרונות העבר ושנכריז ביחד: לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים?".
הפסקה האחרונה מעידה יותר מכל על שותפות הגורל בין בגין וסאדאת, שבעת ביקורו של סאדאת בירושלים ובמהלך הסכמי קמפ־דיוויד ישבו זה עם זה באותו החדר. ואולם לאחר שנחתמו הסכמי המסגרת, שבו המנהיגים לארצם והותירו את ניהול המשך המשא ומתן בידי שליחים. כעת, נועדו המכתבים האישיים להזריק את מידת האמון והקרבה הדרושה בכדי "לדלג מעל המשוכות ולמצוא שפה משותפת", כדברי בגין לסאדאת, שיובילו לפריצת דרך.
מסע דילוגים
אבל המכתבים משיגים את האפקט ההפוך מזה שקיווה לו קרטר. בגין אמנם מתחייב שוב ושוב כי ישראל תיישם את התחייבותה מקמפ־דיוויד, אך לא מוכן להיענות לדרישות של סאדאת. "אנו חיים על פי האמרה המפורסמת: 'פקטה סונט סרבנדה' (מלטינית: חוזים יש לקיים)", כותב בגין לסאדאת. הציטוט הלטיני אינו משכנע את נשיא מצרים. וכך, מכתבי בגין וסאדאת אינם פותרים את הבעיה, אלא מסבכים אותה: ההידברות הישירה בין המנהיגים, ללא המסננת של מתווכים, רק ממחישה את התהום הפעורה ביניהם. אלא שאז, כפי שטוענים חלק מההיסטוריונים, נחלצת לעזרתם מדינה מפתיעה — איראן.
ב־11 בפברואר 1979, חודשיים לאחר תשובתו הנחרצת של בגין לסאדאת, מכריז האייתוללה ח'ומייני על הקמת רפובליקה איסלאמית באיראן. המהפכה האיראנית יוצרת שיתוף אינטרסים ישראלי־מצרי־אמריקאי: הישראלים מאבדים בת ברית במזרח התיכון, וכזו שסיפקה להם לא מעט נפט; המצרים, הסונים, מאוימים על ידי עליית השלטון השיעי הפונדמנטליסטי באיראן; והאמריקאים חוששים שהם מאבדים את אחיזתם באזור הנפיץ ביותר בעולם. כל אלה דוחפים את הצדדים חזרה לשולחן המשא ומתן.
קרטר מזמין את בגין לביקור בוושינגטון, שם מראה ראש הממשלה הישראלי לראשונה מעט נכונות לגמישות בשאלת האוטונומיה. קרטר מחליט שהמרחק בין ישראל למצרים קטן מספיק, בכדי שיעזוב את הבית הלבן וייצא למסע דילוגים בין ירושלים לקהיר, במטרה לסגור עסקה עוד במהלך ביקורו במזרח התיכון.
ביקורו הראשון של קרטר בישראל במסגרת מסע הדילוגים, ב־10 במרץ 1979, נפתח ברגל שמאל. עם בואו לירושלים הוא נפגש עם בגין שאומר לו מיד כי לא ניתן לחתום על ההסכם במהלך ביקור הנשיא, כיוון שהתחייב לקיים דיון על האוטונומיה בממשלה ולהציג את ההסכם בכנסת לפני חתימתו.
"לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי", כתב קרטר ביומנו. "קמתי ושאלתי אותו אם יש טעם שאשאר". קרטר, שמתחיל לאבד אמון ברצינותו של בגין, מחליט לפנות אל חברי הכנסת ואל העם בישראל מעל ראשו של ראש הממשלה. הוא נואם בכנסת ואומר שהעמים רוצים שלום, וכעת רק המנהיגים צריכים להחליט על כך.
ביקורו של קרטר בכנסת, היה אחד האירועים הקשים ביותר במהלך כהונתו של בגין כראש ממשלה. בזמן שבגין עצמו עולה לנאום הוא מותקף בידי חברי כנסת מהימין, ובראשם גאולה כהן ומשה שמיר. אחד מהם אף קורא לו "פטן" (אנרי פיליפ פטן, הגנרל הצרפתי שעמד בראש ממשל וישי במהלך מלחמת העולם השנייה וששמו הפך למילה נרדפת לבוגד), וכהן מספיקה לצעוק לעבר בגין "מכאן ועד הסזון הדרך קצרה", לפני שהיא מושלכת מהאולם.
"בוודאי שזה פגע בבגין", אומר מזכירו של בגין, נאור, מי שראה מקרוב את תגובתו של ראש הממשלה באותם ימים מתוחים. "בנאדם שהיה מפקד המחתרת, נלחם למען שחרור האומה והקמת המדינה, סיכן את חייו, ופתאום אומרים עליו שהוא כמו פטן, משתף פעולה עם האויב, בעוד שהוא מסיר מעל ישראל את הסכנה הגדולה מאוד שריחפה מעליה".
זה גרם לו לחשוב שהוא צריך לסגת מההסכם?
"בשום אופן לא, כיוון שהוא היה בטוח שהוא עושה את המעשה הנכון".
הישיבה הדרמטית
ב־12 במרץ, בעוד הנשיא האמריקאי ממשיך בדילוגיו בין הבירות, נערכה במשרד ראש הממשלה ישיבה דרמטית, אחרונה, לפני ההחלטה הסופית על חתימת הסכם השלום. ראש הממשלה והשרים עייפים, לאחר לילה ארוך של דיונים. הנשיא האמריקאי נמצא בדרכו לירושלים, ויש לקבל החלטות גורליות ועכשיו.
בישיבה הזו מתגלה דמותו של בגין על שלל רבדיה. בגין, שידוע כמי שלוקח ללב, מתקשה לעכל את קריאות הביניים שספג זמן קצר קודם לכן בכנסת. "אילו קורבנות הקרבנו למען אותו שלום. כאשר קוראים 'בגין פטן' זה לא קורבן, פגיעה?" הוא מקונן בפני שריו. "היה פעם דבר כזה בכנסת?" באותה נשימה, מוסיף בגין כי הקריאות נגדו לא יעצרו בעדו: "אינני מתחשב בגאולה כהן ושמיר ושום דבר", הוא אומר. "כי יודע אני שהולכים אנו בדרך נכונה ומשרתים את העם".
בגין מטיל את מלוא כובד משקלו על שרי הממשלה, שלא כולם משוכנעים עדיין שיש לחתום על הסכם השלום בתנאים שהושגו במהלך מסע הדילוגים של קרטר. "אין לי שום חשש בלב", הוא אומר להם. "אני רוצה בכל ליבי בשלום זה ולחתום בתנאים שעליהם דיברנו יחד".
בעיקר, כועסים השרים על נטייתו של בגין להיכנע לדרישות שהציב בפניו קרטר, בשמו של סאדאת. עיקר הדיון נסוב סביב רצונה של מצרים להציב משקיפים מטעמה ברצועת עזה, הצעה שנדחתה כבר בידי הממשלה ושהאמריקאים רוצים לדון בה שוב. "זה אומר מדינה פלסטינית בעוד חודש!" צועק השר אריאל שרון.
"אנו מנסים לתאם עמדות עם ארה"ב", אומר השר יצחק מודעי המותש, "מתאמים עמדה, הם נוסעים למצרים, משנים עמדה, חוזרים הנה, שוב מתאמים עמדה, שוב הם נוסעים למצרים ומשנים עמדה וחוזרים ומסבירים את המצרים... על פי ידיעתי בטורים הנדסיים במתמטיקה, פירוש הדבר שזה ייגמר כאשר נקבל את העמדה המצרית".
השר אריאל שרון: "אני מציע בשקט, ובלי שום יציאה מהכלים, לחזור ולומר לאמריקאים שהחלטנו בלילה החלטה וזו עמדתנו ועם כל הכבוד — אין לנו מה להוסיף על זה דבר".
השר דוד לוי: "עוד לא היה תקדים כזה שיושבים לילה שלם, מלבנים בעיות, כל הנימוקים נשמעו, הוחלט מה שהוחלט, הודענו לצד השני על החלטתנו, ובאים לאחר מכן ואומרים 'בואו להתייעצות שוב'. אני חושב שזו מריטת עצבים וגילוי של תכונה שאינה משתלמת, כי היא אינה מצביעה על כך שהחלטה היא החלטה".
ישיבת הממשלה מסתיימת ללא הכרעה, ובגין, תשוש וצרוד, שב לביתו. יידרשו עוד כמה חילופי מסרים בין המשלחות בכדי להגיע להסכמה על תנאי הסכם הקבע. עניין המשקיפים המצרים בעזה נשמט לבסוף מנוסח ההסכם הסופי.
להשיב בכל הכוח
יומיים לאחר אותה ישיבה צילצל בגין לקרטר, וסיפר לו שממשלתו אישרה סופית את ההסכם. "אלו החדשות הטובות ביותר ששמעתי בחיי", מתלהב הנשיא האמריקאי. בגין מתנצל על קולו הצרוד וטוען שהתקרר. "דאג לעצמך, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אותך אדוני ראש הממשלה", מתלוצץ איתו הנשיא.
בגין מציין בפני קרטר שיש לפניו עוד לילה ארוך של דיונים בכנסת. "זה יימשך לפחות 12־10 שעות", הוא אומר. "אני מקווה שיהיה לנו רוב. כך נראית דמוקרטיה בפעולה. יהיו ויכוחים ביני לבין חבריי ויריביי, הפעם אשיב להם בכל הכוח. כשאתה ביקרת בכנסת, העדפתי לשתוק... אם לא יהיה לי רוב, אגיש את התפטרותי".
הכנסת אישרה את ההסכם ב־22 במרץ 1979, ברוב של 95 בעד ו־18 נגד. ארבעה ימים מאוחר יותר ניגנה התזמורת על מדשאת הבית הלבן את המנון שלוש המדינות — ישראל, מצרים וארצות־הברית. בגין וסאדאת נפגשו שוב פנים מול פנים, וחתמו על הסכם השלום עם מצרים, ששורד כבר ארבעים שנה.
