כתבה שפורסמה לפני 53 שנים ב"ידיעות אחרונות", וחשפה מסע נקמה סודי של מחתרת יהודית בנאצים אחרי מלחמת העולם השנייה, הוכרה עכשיו כגילוי עולמי ראשון של הפרשה.

קביעה זו מופיעה בספר "לי נקם ושילם – היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר", פרי עטה של ההיסטוריונית הראשית של "יד ושם" פרופ' דינה פורת. ביום שני הקרוב תעניק לה אוניברסיטת חיפה את פרס בהט, על שמו של פרופ' יעקב בהט, ממקימי החוג לספרות עברית באוניברסיטה – על ספרה המחקרי.

"הראשון שפירסם כתבה בנושא זה היה שלמה נקדימון ב־10 באפריל 1966, במלאת 20 שנה לפעולת הנקם", כתבה פורת בספרה. "השליחים מהארץ קראו לנו משוגעים, וענינו: אם שואה כזו מותירה אחריה 50 משוגעים - אז מותר לנו להשתגע", ציטטה מתוך הכתבה דברים שהם אמרו לנקדימון.

כתבתו התבססה על ראיונות עם שניים מחברי קבוצת הנוקמים, שלפי בקשתם צוטטו בעילום שמם. פורת מציינת בספרה: "הם חששו, ועדיין חוששים, שהרעיון שלאורו ניסו לפעול, ודרכי הפעולה שנקטו, לא יובנו. שהם לא ייזכרו כאנשים מוסריים ובעלי ערכים יהודיים והומניים, אלא ייקבעו בהיסטוריה כפי שהגדיר אותם ראש המוסד לעלייה ב' של 'ההגנה', שאול אביגור, בספר 'תולדות ההגנה': 'רוויים רוח של מרי... שנבעה מרגש נחיתות עמוק'".

עכשיו, כשהם בני 90 ומעלה, רצו חברי הקבוצה לראות את סיפורם מסופר במלואו. פורת מגלה כי במסמך סיכום כתב קובנר שהחברים החליטו לא לפרסם את תולדות קבוצתם באורח מקיף, ושמרו על כך בסוד 40 שנה, מחשש שמישהו ינסה לחקות אותם, או שסיפורם ייתן השראה למעשי טרור נגד יהודים.

מרואייניו האלמונים של נקדימון נחשפים בספרה של פורת, אם כי הם פירסמו את זיכרונותיהם באופן עצמאי 48 שנים לאחר הפרסום ב"ידיעות אחרונות". יוסף יולק חרמץ בספרו "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" ואריה (ליבקה) דיסטל בעדותו "ימי חיים 1941־1945". השניים פעלו נגד הנאצים לפני תום מלחמת העולם ורצו לסיים את פועלם אחריה.

אבא קובנר ריכז את ההכנות בארץ ישראל. בסוד ההיערכות היו ד"ר חיים וייצמן, והמדענים האחים הפרופסורים אפרים ואהרון קצ'לסקי־קציר. מימון כספי ניתן על ידי בעליו של מפעל הטקסטיל "אתא". הפעילות המבצעית התנהלה בעיר נירנברג, שבה נערכו להרעיל מאפייה שסיפקה לחם למחנה השבויים סטאלאג שהמוני עציריו היו נאצים, ברובם אנשי אס־אס. הרעל הוכן בפריז, הועבר לנירנברג בבקבוקי גומי ונמרח על כיכרות לחם שחולקו לעצירים ב־13 באפריל 1946. הדיווחים על מספר הנפגעים היו סותרים, כתב חרמץ, והמספר המדויק לא נודע. בדיווחי העיתונות האמריקאית דובר על בין 1,900 ל־2,283. החבורה שעסקה בהרעלה נמלטה לצ'כיה.

רעיון נוסף היה לחדור לבית המשפט בנירנברג, שבו הועמדו לדין מאות פושעי מלחמה נאצים בכירים שידיהם היו מוכתמות בדם יהודי, אבל התברר שפגיעה בהם תהיה בלתי אפשרית. שני רעיונות נוספים שתוכננו, אך לא בוצעו, היו הרעלת צנרת המים המרכזית בנירנברג וכן הרעלה במחנה שבויים בדכאו. ראשי היישוב בארץ חששו שהמחיר הפוליטי שייגבה בשל כך יהיה גבוה מדי. המפקד המבצעי היה חרמץ, והאחראי למבצע המאפייה היה דיסטל.