איפה הטירוף?

ספרו של קן קיזי "קן הקוקיה", שנולד מחוויותיו האישיות כשעבד בבית חולים לחולי נפש, היה מספרי הפולחן של שנות השישים. בשנות השבעים זכה הספר לעיבוד קולנועי מצליח בכיכובו של ג'ק ניקולסון, שהמשיך להפיץ את האנרגיה האנטי־ממסדית של קיזי ברבים. בסוף שנות התשעים הועלתה בארץ הפקה זכורה לטוב בהבימה בבימויו של אילן רונן ובכיכובו של רמי הויברגר, שהצליח לחבר את מק'מרפי, גיבור הסיפור, לסגנון של זעם ומרדנות מזן יותר מקומי־ישראלי. כעת ההצגה מועלית שוב, הפעם בתיאטרון הקאמרי בבימויו של עמרי ניצן. מה נותר מרוח המרדנות המהפכנית בהפקה החדשה?

ניצן דאג לתמצת את המסר האנטי־ממסדי בסרטון הפתיחה שהוא הוסיף להצגה, ובו רואים את ג'ון לנון מסביר שהמטורפים בעולם שלנו הם דווקא המנהיגים שלנו. אך ההצגה היעילה והמשעשעת של ניצן מתקשה להתחבר ללהט המהפכני העולה מהסרטון. לא שזו הצגה גרועה. להפך, יש כאן גלריה מוכשרת של שחקנים, ביניהם אוהד שחר, עזרא דגן, שלומי אברהם, יצחק חזקיה, מוטי כץ וערן שראל, המגלמים בחן את תפקידי המשוגעים במחלקה. עוז זהבי בתפקיד הראשי מגיש ביצוע אנרגטי וכריזמטי, אם כי קשה למצוא בביצועו את הזעם הקדוש המניע את מק'מרפי בספר. אולה שור־סלקטר, עם תסרוקת ואיפור מוקפדים, נראית ונשמעת אכזרית ומפחידה כאחות ראטצ'ד האימתנית. הסמכות שלה טבעית ומוחלטת, מבלי שתצטרך להרים את קולה.

עם כל זאת, ההפקה המדויקת והמתקתקת שבנה ניצן אינה מצליחה לייצר תחושת סכנה אמיתית. הטירוף המשתקף מהבמה הוא רק משחק בטירוף. האלימות רק מסומנת. אין כאן אף רגע יצרי מטלטל הגורם לצופה לשכוח שהוא נמצא בתיאטרון, ולהתקומם כנגד העוול. התיאטרון העשוי היטב ניצח את רוח המהפכה האנרכיסטית, וההפסד כולו שלנו.