"גנץ אומר שהוא לא פוסל ישיבה עם המפלגות הערביות", שיחרר נתניהו את הנצרה, וגרר שוב את רוב המערכת הפוליטית למאבק מי ישפיל וידיר יותר מהמשחק הפוליטי כמעט 20 אחוז מהאוכלוסייה. כלומר, קצת יותר מ־15 אחוז, שאליהם אוהבים הפוליטיקאים להוסיף את ערביי מזרח ירושלים לצורך הפחדה בלבד. העניין הוא שבדיוק כמו בסיפור "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי; עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", לנתניהו אין כמובן בעיה שהמצביעים מהמגזר הערבי יצביעו לו או לשותפיו.

עברתי בימים האחרונים על תוצאות ההצבעה בבחירות לכנסת ה־20 ב־2015 בכל היישובים הערביים ברחבי הארץ. הפלא ופלא, כ־35 אלף מהפלסטינים אזרחי ישראל (לא כולל יישובים דרוזיים או צ'רקסיים) הצביעו אז למפלגות מהימין, כולל לאלי ישי וחבורת הגזענים מ"עוצמה יהודית". אלה, מבחינת נתניהו ושותפיו, הם כמובן "ערבים טובים". נציגיהם יושבים בקואליציה ואף שותפים פעילים להנהגת המדינה.

המטרה האמיתית של נתניהו, אם כן, היא דה־לגיטימציה ל"ערבים רעים", שלא מצביעים לו או לשותפיו. מבחינתו, לאזרחי ישראל הלא יהודים - או למי שמייצג את עמדותיהם - לא מגיע ייצוג בכנסת. ומה, בעצם, הופך את הערבים לפחות אזרחים? אם אלה השיעורים הנמוכים של גיוס לצה"ל או לשירות לאומי, הרי שגם החרדים כאלה. האם אמירות דומות על חרדים היו עוברות כאן בשקט? ואם זה משום שהם פשוט לא יהודים, הרי שמדובר כאן באפליה מכוונת ובניסיון ליצור אפרטהייד, בלי למצמץ.

למרבה הצער, למשחק האפרטהייד המלוכלך הזה נגררות גם סיעות אחרות מהימין, מהמרכז ומהשמאל. פניתי לדוברי ש"ס של אריה דרעי וכולנו של משה כחלון, שזכו שתיהן לאלפי קולות ביישובים ערביים, ושאלתי מה עמדתם לגבי שילוב מפלגות ערביות בקואליציה כלשהי, אפילו אוטופית. הפלא ופלא, גם הם מוכנים לקבל את קולות הערבים, אך לא את נציגיהם.

לכל אלה יש לי בשורה שאולי תדהים אותם: הערבים אזרחי ישראל כאן, והם לא ייעלמו יום אחד. להפך, שיעורם באוכלוסייה גדל משנה לשנה. על אף אפלייתם המתמשכת בתקציבים, בתשתיות ובנגישות תעסוקתית וחינוכית, הם משתלבים בשוק התעסוקה בשיעורים גדלים ומתערים בחברה הישראלית. העובדה שישנם לא מעטים מהם שמצביעים למפלגות לא־ערביות, ושישנם אלפי יהודים שהצביעו לרשימה המשותפת ב־2015, מלמדת משהו. בעיניי, הנכונות לשותפות פוליטית שאני פוגש בשנים האחרונות מסמנת מגמה להתערות ומייצרת הזדמנות למרחב אזרחי אמיתי בישראל.

במדינה דמוקרטית נורמלית אין שום סיבה שאחמד טיבי, למשל, לא יהיה שר הבריאות. אפילו בממשלת מרכז או ימין. אני די בטוח שהוא יזיק פחות מיעקב ליצמן, ובוודאי לא ייתן כמותו גב לעברייני מין מחליאים. באותה מידה, אין כל מניעה שאיימן עודה יהיה שר הרווחה. כן, אפילו בממשלתו הראשונה של נפתלי בנט, אותו בנט שלמרבה השמחה שואף להגדיל את שיעורם של הפלסטינים אזרחי ישראל באמצעות סיפוח שטחים מיהודה ושומרון.

אין אזרחות בלי נאמנות, אמר אביגדור ליברמן באחד הקמפיינים הקודמים שלו. באותה מידה, אי־אפשר לצפות לנאמנות בלי אזרחות. אין טעם לבקש מ־20 אחוז מאזרחי ישראל להתערות, לשלם מסים ולהיות חלק מהחברה הישראלית, בזמן שראש הממשלה עצמו מנהל קמפיין להדרתם מהפוליטיקה הישראלית. √