חאדולה // אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס - מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום - תשע נשמות - 162 עמ'

כפי שלמדתי מגב הכריכה, 'חאדוּלה', רומן יווני מ־1903, נחשב במולדתו ליצירת מופת והוא חלק מלימודי החובה במערכת החינוך ביוון. מחברו, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, שנולד ב־1851 למשפחה ענייה באי סקיאתוס (בין אתונה לסלוניקי), היה סופר ומתרגם. הבולט בתרגומיו הוא 'החטא ועונשו', והוא אף זכה לכינוי "דוסטויבסקי היווני", על שום עיסוקו בשאלות הגדולות, התהומיות.

לכאורה, הכינוי הזה מוצדק. גיבורת הספר היא חאדולה, אישה מבוגרת שחיה בדוחק באי סקיאתוס, בצד בנותיה העניות גם הן. אחרי שמשפחתה העניקה לה נדוניה זעומה, התחתנה חאדולה עם בעל טיפש ובזבזן, ולזוג נולדו ילדים רבים. את חלקה בפרנסת המשפחה תרמה חאדולה, אשת חיל נמרצת, ב"רפואה עממית": "חילקה עשבי מרפא, הכינה משחות נגד כוויות, גירשה רוחות רעות, עשתה עיסויים, טיפלה בסובלים והכינה שיקויים למתייסרים".

אבל המצוקה, כאמור, גדולה, בעיקר אצל מי שמגדל בנות, כתוצאה מנוהג מקומי שמחייב הורים לבנות לספק נדוניה מכובדת על מנת שיצליחו לחתן אותן. גורלם המר של עניי האי, ובפרט גורלן המר של הנשים, מעורר בחאדולה תהיות קיומיות: "באמת צריכות להיוולד כל כך הרבה בנות? ואם כן, האם זה שווה את הטורח הכרוך בגידול שלהן?... האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?"

ההרהורים הללו תוקפים את חאדולה כשהיא שומרת על נכדתה החולה. כשהתינוקת מתעוררת בצרחות, חאדולה עושה מעשה: "היא רכנה אל העריסה ודחפה שתי אצבעות ארוכות וקשות לתוך פיה של הקטנה כדי להשתיק אותה... היא השהתה את אצבעותיה זמן מה ואז הוציאה אותן מפיה של התינוקת שהפסיקה לנשום".

כך מתחילים קורות חאדולה הרוצחת, שעד מהרה הופכת לרוצחת סדרתית של ילדות. ייסורי מצפון קשים אמנם תוקפים אותה בתחילת הדרך, אבל כשנקרית לפניה ההזדמנות להכרית, בדרכים שונות ומשונות, ילדות או תינוקות ממין נקבה, היא אינה עומדת בפיתוי. הרצחנות של חאדולה, חשוב להדגיש, אינה סדיסטית אלא רחומה, אם אפשר לומר כך, ופילוסופית. היא באמת חושבת שמוטב לילדות שלא נולדו, והיא רואה בעצמה גואלת שלהן. הצטברות המקרים מעלה את חשדן של רשויות החוק המקומיות, וחציו השני של הרומן מתאר את המרדף אחרי חאדולה, שבהיותה בקיאה בשבילי האי כבקווים שבכף ידה, בגלל לקטנות צמחי המרפא, הופך להיות מרדף ארוך ומפרך.

לכאורה, אם כן, דוסטויבסקי. הלא גם רסקולניקוב רוצח מטעמים פילוסופיים. אבל אין מה להשוות. הרובד הפילוסופי ב'חאדולה' בסיסי מאוד. אפשר לתמצת אותו במשפט אחד: חאדולה רוצחת כי היא חושבת שחייהן של הבנות באי נוראיים. היא בעצמה מתמצתת את העיקרון המנחה אותה, כשהיא מהרהרת בחיי הנזירים והכמרים: "כמה מאושרים היו האנשים האלה, שבחרו בגיל צעיר להתמסר לעבודת האל. כאילו העניק להם האל עצמו השראה והנחה אותם מה נכון לעשות. לא להביא לעולם עוד יצורים אומללים". ב'החטא ועונשו', לעומת זאת, חלק עיקרי מנפתולי הרומן הוא ניסיונו של הסופר – ושל רסקולניקוב עצמו – להבין בדיוק מדוע הוא רוצח. יותר מזה, חלק מורכב ברומן מוקדש להבנה מדוע הוא מתוודה על פשעו. במילים אחרות, לא רק שהרובד הפילוסופי אצל דוסטויבסקי מפותח הרבה יותר, הוא גם ממלא חלק מרכזי בדרמה של הרומן.

'חאדולה', אם כן, רחוק מלהיות 'החטא ועונשו', והוא אינו "יצירת מופת" – אבל הוא בהחלט רומן טוב מאוד. לא בזכות הרציחות של חאדולה ומניעיהן, אלא קודם כל – זה יישמע אולי מוזר – משום שהוא רומן פעולה חזק. המרדף אחר חאדולה והתחמקותה מרודפיה מתוארים בפירוט מדוקדק ובאמינות רבה, והמרחב הפיזי של האי, שבו היא מסתתרת ונודדת, מתואר בחושניות ובחיוּת. "בינתיים המשיכה חאדולה לרוץ ולטפס גבוה יותר אל קצה הצוק. היא הייתה מותשת, מתנשמת ומתנשפת. היא הלכה קצת ואז נעצרה רגע כדי להטות את אוזנה ולהקשיב... לבסוף הגיעה עד מעיין הציפורים, כמו שאמר לה קַמָבנַחמָקיס. המעיין נבע במרומי הצוק ויצר סביבו משטח חלקלק של אדמה מכוסה טחב וצמחי מים שנראו כצפים על פני המים".

בכלל, הרומן כולו מקרין אמינות ודיוק. המילים לופתות לפיתה הדוקה, יציבה וסמכותית את המציאות שאותה הן מתארות. מעבר לריאליזם הצלול, מעשיה הרצחניים של חאדולה מתוארים כאן ללא מלודרמטיות אך גם ללא אטימות רגשית, ודמותה כולה מוצגת בצורה עניינית, ללא גינוי או אידיאליזציה. את הדיון המוסרי משאיר פאפאדיאמנטיס לקורא. •