yed300250
הכי מטוקבקות
    'אל חשש, הוא צמחוני' של ג'ון הרטפילד, 1936
    7 לילות • 12.03.2019
    הומואים, ירוקים, רוצחים
    'היסטוריות חדשות של הנאציזם', שהושלם אחרי מותו של בעז נוימן, מדגיש את חסרונו כחוקר ואינטלקטואל מהסוג שהולך ואוזל במקומותינו
    איתי זיו

    היסטוריות חדשות של הנאציזם // בעז נוימן - משרד הביטחון ומודן - 281 עמ'

     

    קראו פרק מהספר 

     

    ב־2013 שודר במסגרת התוכנית 'אוניברסיטה משודרת' בגלי צה"ל קורס מאת ההיסטוריון ד"ר בעז נוימן בשם 'חקר הנאציזם כיום'. נוימן, אחד מחוקרי הנאציזם המשפיעים בישראל, הציג את חזית המחקר בתחום הפורה - משנות ה־90 ואילך. לבחירה הכרונולוגית היה נימוק מהותי. דור החוקרים הצעיר שהופיע בשנים האלה מָרַד, לטענת נוימן, בגישה המחקרית של הדור שקדם לו. הוא השיל מעליו את היומרה לתאר את ההיסטוריה הנאצית באופן כּוּלי, הרמטי, בדרך כלל באמצעות תיאוריה אחת חובקת־כל. במקום זה, פנה לעסוק בהיסטוריוֹת "קטנות", מינוריות, או לחלופין בהצבת הנאציזם, או תופעות נאציות, בתוך הקשר היסטורי רחב יותר (ההיסטוריה של הג'נוסיידים, ההיסטוריה של מחנות הריכוז וכו'); גישה שעשורים קודם לכן הייתה נחשבת ככפירה בעיקר.

     

    לאחר שידור הקורס, נוימן שקד על הפיכתו לספר. החיבור החדש היה אמור להשלים את ספרו 'נאציזם' מ־2007, שהציג את עיקרי המחקר המסורתי, המונומנטלי, בתחום, ובכך לחתום את עיסוקו הענֶף בו. אלא שנוימן לא הספיק לסיים את כתיבת הספר. הוא מת מסרטן שנתיים אחר כך, ב־2015, בגיל 43 בלבד.

     

    על מלאכת השלמת הספר הופקד תלמידו וידידו, העורך אבנר שפירא, שמספר בפתח הדבר היפה כי את כתב היד שהותיר אחריו נוימן "אפשר להגדיר באורח פרדוקסלי כשלם באופן חלקי". "שלם" - בכל הנוגע ליומרה העקרונית, למתווה הכולל, וגם למספר לא מבוטל של פרקים שהושלמו ונחתמו. "חלקי" - מאחר ש"דווקא כמה פרקים מרכזיים לא הושלמו עד תומם", כמו גם שני פרקים נוספים שנוימן תיכנן לכתוב ולא הספיק.

     

    המפנה המחקרי החשוב מהיסטוריות "גדולות" ל"קטנות" התאפשר, כדברי נוימן במבוא, בעיקר בשל זניחת הציווי הערכי־מוסרי שדור החוקרים הוותיק הקפיד למלא: היחס להיסטוריה הנאצית כשונה ונפרדת מכל שאר ההיסטוריות, בהיותה כביכול "יוצאת דופן, טרגית וקטסטרופלית במיוחד". בעקבות הציווי הזה, כותב נוימן, "נהגו היסטוריונים רבים לכתוב את ההיסטוריה של הנאציזם, למשל, כהיסטוריה של מוסר השכל אנושי על הרוע ועל הדרכים שיש להיאבק בו". הוא מקפיד לציין שאין באמירה הזאת משום שיפוטיוּת, שכן חסרה לנו עדיין הפרספקטיבה המספקת כדי לחרוץ אם זו התפתחות טובה או רעה. ואולם, התחושה העולה בין השורות היא שנוימן מברך על המפנה, ולאו דווקא משום שהיסטוריה איננה צריכה להיכתב כמחזה מוסר.

     

    כבר במבוא מציין נוימן שסיים את קריאת הביוגרפיה המונומנטלית של היטלר מאת איאן קרשו, אחד החיבורים הפרדיגמטיים של האסכולה הישנה, בתחושת החמצה, בשל היעדרן, לדבריו, של תובנות ומסקנות חדשות. המשתמע הוא שהגישה הכולית לחקר הנאציזם הגיעה לסוף דרכה. בהמשך, ניכר שנוימן גם מתענג על האפשרות לקטלג ולסכם היסטוריוֹת אזוטריות כביכול מהתקופה הנאצית, בבחינת חקר העולם כרשום על גבי גרגיר אורז; התמקדות בהיבט זניח־לכאורה של תופעה, המבטא את הגיונה הכללי.

     

    כזאת היא למשל סקירת יחס הרייך השלישי למיניות בכלל, ולהומואים ולזנוּת בפרט, או בחינת השאלה "האם הנאצים היו ירוקים, ואם כן, מה זה משנה" (התשובה היא "לא"). מאמר זה, שהופיע ב־2012 בגרסה כמעט זהה בכתב העת 'תיאוריה וביקורת', הוא אחד משני המעניינים ביותר בקובץ (השני הוא המאמר על מצב החירום המדינתי), בהיותו פולמוסי ועמוק, בהשוואה לשאר הפרקים, המבואיים יותר באופיים. מטבע הדברים, ההיסטוריות המינוריות גם שופעות אנקדוטות מעניינות, ידועות יותר או פחות: הנאצים מיסדו במחנות הריכוז בתי זונות לרווחת העצירים הלא־יהודים; ראש האס־אה, ארנסט רהם, היה הומו, ולא בארון; אייכמן ביקש במסגרת תפקידו ללמוד עברית, אך סורב; ועוד ועוד.

     

    הציר הנוסף של חקר הנאציזם כיום הוא, כאמור, הצבת התופעה בתוך הקשרים רחבים יותר, ונראה שגם הוא הולם את האג'נדה המחקרית של נוימן. כך לדוגמה, הפרק המשווה בין נאציזם לאיסלאמיזם מאפשר לנוימן - שהיה שמרן פוליטי בעמדותיו - להחמיא לדמיון ההיסטורי בין התופעות (ואגב, על אף סקירת פועלו האנטישמי הענף של המופתי אמין אל־חוסייני, אין בפרק שום אִזכור לכך שהוא זה שישכנע את היטלר לשרוף יהודים - אותה פִּרכה שהמציא נתניהו).

     

    הכתיבה של נוימן צלולה ובהירה מאין כמותה, ורבים מהפרקים נקראים בתנופה. אבל לעיתים רמת הפירוט השלדית של החיבור היא בעוכריו, עד כדי שטחיות מתסכלת. בחלקו, הדבר נובע מפורמט ה'אוניברסיטה משודרת', שלטוב ולרע אמור להציג מבוא נגיש־לכל לנושאים שבהם הוא מטפל. בחלקה האחר, השטחיות היא תולדת הנסיבות שבהן הספר בא לעולם.

     

    בפתח הדבר כותב שפירא שנקט גישה מינימליסטית בעריכה ולא הרחיב את הפרקים הבלתי גמורים, למרות דף הנחיות מפורט שהשאיר נוימן. ואכן, בפרקים הללו ניכרים חללים משמעותיים: במאמר על הגותו של מרטין היידגר, למשל, מציג נוימן שאלות מעניינות שכמעט אינן נענות, והפרק 'נאציזם ושפה' נדמה כאילו נקטע ממש באמצעו.

     

    ובכל זאת, 'היסטוריות חדשות של הנאציזם' הוא חיבור מאיר עיניים וטוב שיצא. מעבר לאיכויותיו הספציפיות, הוא גם מנכיח תחושת אובדן כפולה: העיקרית, כמובן, היא כלפי נוימן - חוקר, מרצה ואינטלקטואל ציבורי מהסוג שהולך ואוזל במקומותינו; ובשולי הדברים, גם כלפי התוכנית 'אוניברסיטה משודרת', שעברה בינתיים ניתוח לשינוי מין, וכיום מוגשת בצורת ראיון, מהסוג הנפוץ מדי, בין חוקר למראיין. בכך הקיץ הקץ על אחת האנומליות היפות בדברי ימי התקשורת הישראלית: חוקרים שמרצים ברדיו על מושא מחקרם בלשון רהוטה במשך חצי שעה ללא הפרעה. •

     


    פרסום ראשון: 12.03.19 , 19:11
    yed660100