האם אנחנו באמת יודעים לשים את האצבע על מה שקובע מהי הורות טובה? האם זה תלוי ההורים, או תלוי הילד? ומי מגדיר בכלל מיהו ילד מוצלח? ומיהו הורה מוצלח? האם עורך דין מוצלח יותר מנהג אוטובוס? השאלה הזאת, מהי הורות טובה, מעסיקה אותי כמעט משחר ילדותי. עוד בטרם מלאו לי חמש הבנתי שההורים שלי לא ממש רגילים. כלומר, הם היו רגילים עבורי משום שזו הילדות שהכרתי, אבל הספיק ביקור אצל החברים ביישוב עפרה כדי להבין שחוויית הילדות שלי קצת שונה. מאז, אחת לאיזה זמן, חיפשתי לעצמי בשקט הורים חדשים. מעת לעת אימצתי לי כאלה: המוזיקאי אנדרה היידו ז"ל ורעייתו רות; משפחת ארליך בעפרה; משפחת מדר בתקופת התיכון; כל ההורים בעולם נראו לי נורמליים יותר בהשוואה להוריי.
בחיפושיי האינסופיים אחרי הורים שאותם ראיתי כנורמליים, נעזרתי בראש פתוח. מבחינתי, כל אחד יכול היה להיות אבא, וכל אחת יכולה הייתה להיות אמא: הורים חד־מיניים, זוגות בהורות משותפת, אמהות יחידניות, אבות יחידנים. סתם, לא סומך על גברים סטרייטים.
המסע הזה נעצר מבחינתי בערך בגיל 32, כשהפכתי להורה. הסתכלתי סביבי ואז על עצמי, והבנתי שבסך הכל יצאתי די בסדר. ואם אני יצאתי בסדר, איך זה ילדים של הורים אחרים שנראו לי תמיד מושלמים, יצאו קצת יותר זועמים ומצולקים ומלאי חסכים?
לתפיסתי אני הורה מושלם, אבל ייתכן שגם ההורים שלי חשבו כך בזמן אמת. בעולם שבו גדלתי יש רק אבא ואמא. בעולם שבו אני חי היום, יש אנשי חושך שמרשים לעצמם לנהל בגלוי קמפיינים שפוסלים כל הורות שאינה "נורמטיבית" בעיניהם. ובכן, לא. רגע לפני שאסגור את העשור הרביעי לחיי, הלכתי שוב לחפש הורים. הפעם לא כאלה שיאמצו אותי, אלא כאלה שיהוו דוגמה לאחרים.
הורות משותפת | כולם ביחד
אוהד איתן נורי (37) ורועי אמויאל (34) סוגרים עוד מעט עשור יחד. הם נשואים חמש שנים, ויחד עם גל הראל (45) הם אבות גאים לרנה ולריי. גל היא האמא בסיפור הזה, שחולקת איתם את גידול הילדים. הורות משותפת, קוראים למודל שעל הנייר נראה לי קורץ במיוחד מאז ששמעתי עליו. היתרונות שבנישואין ובגירושין גם יחד.
"הכרתי את אוהד כשעמדתי לנסוע לקוסטה־ריקה ואתם לקנדה כדי להתחתן", היא מזכירה. "את התהליך התחלתי בכלל עם אילן, חבר ילדות של אוהד. אני מסתובבת בין החבר'ה", היא צוחקת, ואוהד מוסיף: "אמרנו לגל, 'תמצאי לנו מישהי כמוך'". גל ממשיכה: "מתישהו נפרדו דרכנו כי אילן החליט ללכת לאימוץ, ואז הכרתי את אוהד והיה בינינו קליק. הכרתי את רועי, התחברנו, שמנו את ההצעה על השולחן והלכנו על זה".
טכני ככל שזה יישמע, הבסיס להורות משותפת הוא הסכם. "זה השלב הכי קשה", מודה רועי, "אבל הוא נועד למקרי קיצון ולא לוויכוחים הקטנים. אנחנו לא נגענו בהסכם מרגע שחתמנו עליו".
זה בעצם כמו להתגרש לפני שמתחתנים.
גל: "הלוואי שכל זוג, גם סטרייטים, היו דנים בסוגיות האלה מלכתחילה, כי אז בפרידה לא פועלים מכעס ושנאה אלא מטובת הילדים".
הם גרים בתל־אביב, במרחק סביר זה מזו. "זה חשוב", אומר רועי.
ואיך המשמורת?
רועי: "כמעט חצי־חצי. הילדים אצלנו שני לילות בשבוע, ובכל סוף שבוע שני, משישי בבוקר ועד ראשון אחרי הגן".
כדי לייצר עבור הצאצאים אווירה משפחתית מלאה, הם משתדלים אחת לזמן מה לערוך מפגש של כל ההורים. "המשפחות שלנו ממש התחברו", מספר אוהד. "ההורים, הסבתות, הסבים. אנחנו עושים את החגים יחד והסבתות מארגנות".
אפילו לזוג קשה מאוד לגדל יחד ילדים בהסכמה מלאה, אז שלושה? איך מצליחים להסכים?
"גם אנחנו רבים או מתווכחים. זו מערכת יחסים לכל דבר", אומר אוהד, "וכשאין הסכמה ההחלטה מתקבלת ברוב של שני קולות".
זה הוגן, הדבר הזה? הרי אתם מלכתחילה שניים וגל אחת.
רועי: "זה שאנחנו זוג לא אומר שהדעה שלנו זהה".
גל: "כשאנחנו עוסקים בסוגיה שאין עליה הסכמה, הם מוצאים פשרה ואני לא מרגישה שזה שניים נגדי".
עוד חיסרון: אם חלילה תתגרשו, יהיו פתאום שלוש צלעות.
גל: "ומה קורה כשזוג סטרייטים מתחתנים ומתגרשים, ומתחתנים עם אחרים?"
אוהד: "רועי ואני קיבלנו החלטה לשים את הילדים שלנו במקום הראשון ולא להפריד ביניהם לעולם. גם אם חלילה ניפרד, נצטרך להתאים את עצמנו אליהם".
גל, איך זה משפיע על הזוגיות שלך?
גל: "אין, ואני לא מחפשת כרגע. הייתי נשואה בעבר, ואחרי הגירושין לא מצאתי מישהו להתאהב בו. בשביל להתאהב צריך לפתוח את העיניים, והעיניים שלי לא פתוחות. אני עסוקה מאוד. הילדים שואבים".
בישראל כמו בישראל, לכל אחד מהילדים יש רק אבא אחד רשום — זה שמזרעו נולד. "מבחינתנו אין משמעות מי האבא הביולוגי", אומרת גל.
רועי, אוהד וגל לא מסתפקים במשפחה הקטנה שלהם, והקימו פלטפורמה שמסייעת גם לאחרים להביא כך ילדים, ומאפשרת גם חיבורים, בהתאמה אידיאלית, בין אבות לאמהות. "שלושתינו עסוקים בזה", מספר אוהד. "יש לנו חברה לייעוץ עוד משלב ההיכרות. אנחנו בונים ממש מאגר, כולל אבחון מלא על ידי אנשי מקצוע".
הורות יחידנית | לגמרי לבד
יפעה סימס (39), מנהלת מיזם "עסק שווה" של הג'וינט, מייצגת את המודל ההפוך. היא החליטה להביא לעולם ילדה לגמרי לבד, בלי עזרה מידידים. "הדבר הראשון שאומרים לי זה, וואו איזו אמיצה!'" היא משועשעת. "רציתי ילדה, ורציתי את הילדה הזאת. יצא לי טוב". הילדה, להלן עידן, נמרחת על יפעה ומתפנקת. "ככה זה כל הזמן", מחייכת יפעה באושר. "אמא, אני אוהבת אותך", מחבקת אותה עידן
למה בעצם לבד, אם אפשר ביחד?
"החלטתי שזה מה שאני רוצה. בתחילת שנת ה־30 לחיי עבדתי על עצמי שאני מחפשת מישהו, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא הכיוון. יצאתי לדרך ממוקדת מטרה".
תרומת זרע זה נורא טכני, לא?
"פתחתי תיק בבנק הזרע באסף הרופא, ואמרתי למנהלת שם מה אני רוצה. ממש כמו במכולת. נותנים לך קטלוג, רק קחי ותבחרי. אין לי שום יחסים עם התורם וזה לא חסר לי".
את יודעת שסביר להניח שיש לה איזה מאה אחים שהיא בכלל לא מכירה.
"היא תצטרך לדעת להיות עירנית כשזה יהיה רלוונטי. בעיניי, היתרונות במקרה הזה גדולים מהחסרונות".
אילו עוד חסרונות?
"אני מפרנסת יחידה. קמה בלילה לבד, מחליפה טיטולים לבד. כל העול נפל עליי. היו רגעים קשים, אבל כאלה יש לכל הורה".
רק שאת לגמרי לבד.
"ובגלל זה נולדה לי ילדה מתחשבת שלא חולה הרבה. הסברתי לה את המצב".
ואיך זה מסתדר עם העבודה?
"יש לי משרה עצמאית, ואני גם חולקת עם אחותי. שתינו היינו בהריון יחד והיא גרה שני בניינים ממני. גם ההורים שלי גרים קרוב".
למה לא בחרת הורות משותפת?
"בחנתי את זה במשך דקה שלמה ומיד הורדתי מהפרק. אני לא מתחברת למודל הזה, של ילד בחוזה או בהסכם".
גם עידן מתחברת מאוד לקונספט. בערב היא ניגשת לאמהּ, ונוזפת בה. "אני מעוצבנת", היא אומרת. "כי אני רוצה עוד אח או אחות. יש הרבה תינוקות בחוץ, למה את לא מכניסה אחד לבטן?"
יפעה מביטה בבתה ברוך, ומשיבה: "חיכיתי לך הרבה, ועכשיו מחכים לאח או אחות".
מצד אחד, ניכר שיפעה היא אמא טוטלית, והיחסים בינה לבין בתה קרובים ובריאים. מצד שני, מה יהא עלינו? בשלב הבא, לא יהיה בכלל צורך בגברים — כל אישה תוכל ללכת למכולת, לקנות זרע מהונדס גנטית ושלום. "לא חשבתי על זה", יפעה צוחקת. "לי זה לא משנה. אני לא צריכה לריב עם אמא שלו או לסבול מהשטויות שלו".
אמא זה לב | אימוץ
מבחינת שירלי שלפמן (22), סלי היא האמא היחידה שלה, על אף שלא היא זו שהביאה אותה לעולם. "מבחינתי, אמא זה תואר נרכש. אמא זו מי שדואגת לך מאז שאתה קטן, שנמצאת לצדך", היא אומרת. "כששואלים אותי אם אמא שלי מסרה אותי לאימוץ, אני עונה שזו לא אמא, אלא האישה שילדה אותי".
אמא זה לב ולא רחם.
שירלי: "כן. ככה גם אמא הסבירה לי שהגעתי לעולם. היא אמרה שאפשר להגיע דרך הבטן ודרך הלב, ואני הגעתי דרך הלב".
סלי, בדרך כלל הריון ולידה הופכים נשים לאמהות. מה הפך אותך לאמא?
שירלי: "היא תתחיל לבכות עכשיו..."
סלי מתחילה לבכות: "שירלי הפכה אותי לאמא ביום שקיבלנו אותה".
שירלי: "הדאגה שלה, האהבה שלה. העובדה שכשאני צריכה אותה, היא נמצאת שם עבורי".
סלי: "מאוד אוהבת אותך".
זה קרה ביום שלישי. אחרי שש שנות המתנה, סלי קיבלה טלפון מהשירות למען הילד. "היד שלי רעדה", היא בוכה, ולא בפעם האחרונה בשיחה. היא הייתה אז בת 39, אחרי שהתייאשה מהאפשרות להביא ילדים באופן ביולוגי. "חזרתי מאחד הפרופסורים הגדולים, שאמר לי שחבל על הכסף כי ילדים לא יהיו לי", היא משחזרת. "חזרתי הביתה וסיפרתי את זה בבכי לאבי ז"ל, שאמר: 'יש דרכים אחרות להיות אמא'".
כבר בגיל שלוש וקצת, ידעה שירלי שהיא מאומצת. סלי מאמינה שצריך לשים הכל על השולחן. כשהגיעה לגיל 20, היא כבר פתחה את תיק האימוץ שלה ואף נפגשה עם האישה שהביאה אותה לעולם. "זה היה נטו מתוך מחשבה על העתיד, ולדעת אם יש מחלות גנטיות או עניינים", היא אומרת. "מבחינתי יש לי רק אמא אחת".
אין גיל לאהבה | הורות מאוחרת
וידאל קדוש (57) ורבקה שרגא (63) הפכו להורים רק בעשור החמישי לחייהם. היא הייתה אז בת 49, והוא בן 43. "לא הסכמתי לעשות ילדים לבד", מסבירה שרגא. "ואני הגעתי למערכת היחדים הזאת כגרוש, וביעבע בי הצורך למשפחה".
הם התחתנו ב־2002 ואז יצאו לפרויקט חייהם. שלוש שנים של טיפולים שונים ועבודה קשה, עד שנולד בנם היחיד. "הגיל לא הטריד אותנו", אומרת שרגא. "היה ברור לנו שאנחנו הולכים להיות הורים. חוץ מזה, זה לא גיל מבוגר!"
רבקה: "אף אחד לא מבטיח שום דבר. כבר נתקלתי בילדים בני גילו שאבא שלהם נהרג בתאונת דרכים, והייתה לי בת דודה בת 35 שנפטרה והשאירה שלושה תינוקות. במקביל, אני רואה אנשים שחיים עד גיל 106".
יש יתרונות בהורות מאוחרת?
וידאל: "יכולת הכלה, דברים שאני לא רואה אצל זוגות צעירים".
רבקה: "גם כלכלית אתה יותר מבוסס. עברנו כבר את המרוץ אחרי הדירה הראשונה. כל אחד מאיתנו בנה את הקריירה שלו. אנחנו משקיעים יותר".
חשבתם להביא עוד ילדים?
שרגא: "ניסינו, אבל לא יכולתי יותר. היום אני מצטערת שלא חשבנו אחרי הילד הראשון על פונדקאות".
וידאל: "אנחנו אומרים תודה על מה שיש".
