יום האישה הלוחמת / אם אתם רוצים להשיב לרגע לחיים אנשים שנעלמו לכם, כיתבו עליהם ספר, עשו ערב לזכרם או תרימו צ’ייסר לכבודם. הנה למשל אחותי נאוה ז"ל הייתה סופרת ומשוררת, ולפני שבוע כשממש ביום האישה יצא ספרה “מחזור חיי אישה", המאגד בתוכו את כל יצירתה, לא יכולתי שלא להתפעל שוב מהאישה הקטנה הזו 1.53 מ’ סך הכל, שגדלה וחיה בתוך עולם של גברים וכתבה ויצרה שירים נשיים מהממים עד יומה האחרון ("תן לי אות שלא חלמתי הכל" – כתבה נאוה).
"תגיד, אהבה זה סתם עסק פופולרי, או מין מושג מיושן?" היא שואלת שם בתרגום שעשתה לאיזה משורר הונגרי. שאלה טובה, והתשובה היא: אהבה היא באמת עסק פופולרי, אבל השנאה עוד יותר. במיוחד בימים פוליטיים אלה בארץ, שאפילו רותם סלע שנראתה עד עכשיו רק כמנחה קלילה ואושיה רכובה על סקטים, נהייתה לרגע השבוע נועזת בעורף הבחירות בפוסט אחד, שבגללו זכתה להפוך מצד רה"מ "לרותם היקרה" ולתשומת לב פרועה ברשתות.
ובקשר ליום האישה, הנה משפט שאמרה לוחמת שוויון זכויות אמיצה בשם שרה גרימקי שחיה בשנת 1837 באמריקה: "אינני מבקשת טובה בשביל בנות מיני. כל מה שאני מבקשת מאחינו זה שיורידו את רגליהם מצווארנו".
גרין / אין כמו משפחה. ואם התחלתי בה אז אמשיך. הנכד שלי מיכו (מיכאל) הוא בחור בן 17 ונגן גיטרה נפלא. מיכאל לבוש קצת כמו אנרכיסט, כלומר מכנסיים שלושת רבעי, שיערו פרוע כמו שהיה הסופר י”ח ברנר (כי מי שחופף שיער בעיניו הוא לא COOL) והוא הפתיע אותי כשסיפר לי לא מזמן שהלך לחפש את הקבר של המשורר אלכסנדר פן בקריית שאול, עם חבר שלו (ולא מצא).
ולמה אני מדבר עליו? כי מיכאל שלי לומד בתיכון הכפר הירוק במגמת מוזיקה, בדיוק איפה שהסלבס הבאים: פולי מהגשש, מיקי קם, תום יער, אבי קושניר, ירון לונדון, בני גנץ, שלומי לחיאני ועוד, למדו לפניו .
וכיוון שסיפורנו הבא התרחש בלילה אחד בכפר הירוק, אז בואו ניזכר קודם שהכפר הירוק הזה הוקם בשנת 1950 על ידי גרשון זק, למען השרשת ערכי הציונות בנוער, באמצעות עבודת אדמה. ושהזק הזה קרא לו בעצם "כפר הירוק" (ללא ה"א הידיעה) על שם דוד בן־גוריון, ששם משפחתו המקורי היה גרין (ירוק), רק שעם השנים השם השתבש והאות ה"א נוספה.
הכפר הירוק הוא כיום בית ספר תיכון מעולה, עם כל מיני מגמות, מחקלאות ועד מוזיקה. והמתחם עצמו, שנמצא בדרך לתל־אביב בואכה רמת־השרון, מאגד בתוכו מגן אנטרופוסופי ועד חוות רכיבה על סוסים, שם לומדת לרכוב נעמי בת השמונה, אחות של מיכאל. והסיפור שתכף אספר לכם הוא איך הלכנו עם מיכאל בלילה לכפר לעשות כבוד לנעמי הרוכבת, ולמרות שמדובר בסוסים נהיינו דווקא שני חמורים נועזים מול פשפש אחד.
אבודים / היה זה לילה קר (8 מעלות) ואיכשהו הסתבכנו מיכאל ואני בדרכנו לחוות הרכיבה המדוברת בכפר ולא הגענו עד ממש אליה, אלא לקרבתה. ולכן, אחרי שהחניתי את הרכב כדי להגיע לאתר הרכיבה נאלצנו לעבור דרך פשפש/ צוהר/ שמסתובב רק לצד אחד, בהנחה שכשנחזור נוכל לעשות הליכה היקפית סביב העצים ולהגיע חזרה לרכב.
נעמי רכבה נהדר ואני צילמתי אותה מכל זווית אפשרית עם הסוס, אבל כשהשיעור הסתיים ומיכאל ואני התחלנו לחזור לרכב, קלטנו שהסתבכנו כי הכל מסביב היה מוקף בגדרות תיל וגם הניסיון הנועז שלי לחדור דרך העצים בזחילה לא עלה יפה כשנמיה מהירה חלפה לידי וכמעט נתנה לי ביס ברגל.
היה קור אימים בכפר הירוק. השלפוחית זעקה. הכלבים המפחידים נבחו והחזירו לי חרדות ישנות מהכלבה שתקפה אותי באכזריות באי קוס שביוון. היינו כאמור חסרי אונים עד שמיכו חזר לפשפש והצליח להחדיר את גופו הרזה דרכו. אז אותגרתי גם מזה, צימצמתי את עצמי לכדי גפרורון ועברתי.
"סוס זה חמור?" שאל מיכאל כשהתחלנו לנסוע קפואים.
"הם מאותה משפחה", השבתי, "אבל החמור יותר איטי".
"והחמור טיפש?" שאל מיכאל .
"תלוי את מי שואלים", עניתי והבטתי בשנינו.
אני מצטער / כל זה קרה בדרך חזרה. אבל בדרך לשם (גם כן דרך חשובה) כשנסענו לחוות הסוסים ביקשתי ממיכאל שישמיע לי את הזמרת המדוברת אריאנה גרנדה, שהיו לה לאחרונה שלושה להיטים בבילבורד האמריקאי.
במכונית המאובקת, בגשם טורדני, עלו צליליה של האישה הצעירה שמתחרה על כיסא המלכות של מדונה וליידי גאגא .
"היא טובה", אמרתי למיכאל .
"מממ", הימהם מיכאל במשהו שנשמע לי כמו זלזול.
"כשחצי מיליארד אנשים מקשיבים לשיר, זה אומר משהו", אמרתי.
"תכף גם תגיד שהשיר של מרימי לאירוויזיון הוא טוב", אמר מיכאל.
"אולי הוא לא מרים מספיק, אבל הוא מרגש וקצת פומפוזי", הבעתי בזהירות את דעתי, "והשיר יהיה מקום שישי", הימרתי, "כי אין כמו הבית" (Home – שם השיר).
"יודע מה הבעיה שלך, סבא? זה שאתה מצטער".
"מצטער על מה?" שאלתי .
"נהיה צעיר", קבע מיכו ואני נזכרתי שפעם, כשהוא היה פצפון כמו במבה הקפצתי אותו באוויר עד שכמעט הצטערתי...
הפרסי והמצרי / לאחרונה אני מתבונן בהתפעלות איך, כמו דבורים שנוחתות על פרחי האביב, נוחתות בטלוויזיה תותחיות הפוליטיקה הכבדות מכל המפלגות (איילת והשקד, שרה, מירי ותמר זנדברג, חוטובלי וסוויד) כדי לשכנע את המשוכנעים להצביע להן או לבעל. אולי אין מספיק נשים בכנסת, אבל אלה נשים דעתניות שאומרות את דברן.
אז נכון שעוד חודש לבחירות המהממות האלה, אבל לפני שבוע הצבעתי כבר עבור הסרט "רפסודיה בוהמית" על תולדות פרדי מרקיורי ולהקת קווין. האמת, סרט קצת חמוץ שישר עשה לי חשק כל הערב להמתיק את הפה בתמרים. אבל עם זאת לא יכולתי שלא להיזכר איך כשקווין הוציאה את השיר "רפסודיה בוהמית" בשנת 1975 התאהבנו בו, למרות שהיה שילוב פסיכי של בלדת רוק עם קטע אופראי ונמשך כמעט שש דקות. וכשפרדי אומר שם בסרט ש"רק הנועזים מצליחים" הזדהיתי איתו, כי מי לא יזדהה בימים טרופים אלה עם הנועזים והאמיצים בעורף החיים.
את סופו של פרדי מרקיורי אתם בטח מכירים. כי אחרי שקווין קרעה את העולם עם "לאב אוף מיי לייף" ו"ווי אר דה צ'מפיונס" הוא עזב את הלהקה וחזר אליה כשכבר היה חולה איידס, עד להופעה ההיסטורית בלייב אייד. והכי מוזר שבדיוק בימים אלה נודע שאולי מצאו סוף־סוף את התרופה למחלה המזוינת שבימים ההם של חשש ופחד מקיום יחסי מין סבירים, הרגה 40 מיליון וביניהם את פרדי וגם שניים שלמדו איתי בכיתה בחוג לתיאטרון.
אגב, יודעים מאיזה מוצא היה פרדי מרקיורי? פרסי־הודי. ומאיזה מוצא רמי מאליק שזכה לאחרונה באוסקר על גילום דמותו? מצרי אסלי מאמריקה. סתם אינפורמציה לא חשובה במיוחד, מקסימום ליום הגבר הבינלאומי או לאירוויזיון.
תודה נקסט / בבוקר שאחרי ההרפתקה הקפואה של מיכאל ושלי בכפר הירוק, הייתי מלא וגדוש וכשמיכאל הלך ללמוד בכפר, קצת קינאתי בו. למה? כי הכל מתחיל בבית הספר שבו כאב, שמחה צער ונועזות מגדירים את עולמך, כמו שמציע הוגה הדעות ג'ורדן פיטרסון למי מאיתנו שחי עדיין בילדות: "חלוק את צעצועיך עם ילדים אחרים, ואל תנהג בהם כבריון".
אז באותו בוקר, כשנסעתי לאולפן שברמת־השרון, הקשבתי בהתחלה ל"רפסודיה בוהמית" של קווין, נזכרתי בחום בשחקנית והזמרת יונה עטרי ז"ל שהייתה שכנתי האהובה ברחוב ברנדיס והלכה לעולמה השבוע ושמתי ברמקולים את אריאנה גרנדה שגובהה 1.53 מ' (כמו שהייתה אחותי) ושיש לה קול פצצה. וכשהיא שרה את Thank U, Next התענגתי על נועזותה הצעירה, כי אני באמת כנראה מצטער. כלומר נהיה צעיר כמו גרנדה בת ה־25. איזה כיף ותודה... נקסט.
