בשנים ההן, כשהתחפושת הכי שנונה הייתה להתחפש ל״שום דבר״ (שרשרת שום ועיתון "דבר"), וכשכולם הכינו את התחפושות בעצמם, היה לי חבר טוב, שמכיתה א' עד ה׳ התחפש לקאובוי. כמה ימים לפני פורים בכיתה ו' לקחתי אותו לשיחה ואמרתי לו שלדעתי כדאי שהפעם יגוון. לא רציתי שזיכרונות ילדותו מפורים יהיו חדגוניים כל כך. הוא אמר שאני צודק.

בבוקר פורים ראיתי אותו שוב מחופש לקאובוי. מה קורה, שאלתי, לא אמרנו שהשנה אתה מתחפש למשהו אחר? השנה אני לא קאובוי, הוא ענה. השנה אני שריף.

באותה שנה אחי התחפש לחסיד. הביאו לו בגדים שחורים מירושלים והדביקו לו פאות מסולסלות. התחפושת הייתה חמודה, אבל הבעיה שהתעוררה הייתה שעשרים ילדים בכיתה שלו התחפשו לחיילים, שוטרים ונושאי נשק מכל סוג, ורק הוא היה חסיד, מה שיצר דינמיקה בעייתית במיוחד: במהלך כל היום הזה המשחק בכיתה שלו היה "לתפוס את החסיד". אני זוכר אותו רץ במסדרונות, נמלט מאינדיאנים וקאובויים, ולא יודע מנוח. למחרת אבא שלי הביא לו אקדח לקריאת מגילה. "היום תהיה חסיד עם אקדח", הוא עידכן את התחפושת.

אבל התחפושות שנחרתו הכי עמוק בתודעתי היו של משפחה יצירתית במיוחד במושב. הייתה שנה שהם התחפשו, למשל, למנות חמות, ואחד מהם התחפש פעם לחצ'קון: הוא צבע את פרצופו באדום והוציא מיונז מהפה.

באותה שנה הם החליטו להתחפש לעשרת בני המן התלויים על עץ. הם הכינו קורת עץ - דמיינו שער כדורגל כזה - וחיברו אליה עשרה חבלי תלייה, על שישה שמו בובות, וארבעה חבלים נקשרו אליהם כאילו הם תלויים.

לעולם לא אשכח את הקונסטרוקציה המטורללת הזו: ארבעה ילדים גוררים בקושי רב מבנה רעוע ומוזר שבובות תלויות על חלקו, הולכים בקצב אחיד ומנסים לא למעוד, נכנסים להסעה מתא המטען, וכשכולם נהנים בשוק פורים הם עומדים מותשים בצד כדי שהתחפושת לא תתפרק על ראשם. מה שנקרא, פורים שמח. 

אבל מעל לכל, פורים היה החג של אבא שלי. לבוש בגלימה אדומה ומבוסם קלות מיינות הגולן הוא היה מסתובב בחג הזה במושב, רוקד ומחבק ומוביל את העדלאידע ומנהל את תפילות החג בעליצות ושמחה אמיתית.

באחת השנים, החידוש הגדול שלו היה רמזור: הוא דאג שיביאו מעין רמזור מאולתר לבית הכנסת, וכשבקריאת המגילה יגיעו לַשֵׁם המן - האור ברמזור יהיה ירוק ויסמן לקהל להרעיש, עד שהאור יהפוך שוב לאדום והקריאה תימשך. כילד זה היה נראה לי הדבר הגאוני בעולם, בוודאי יותר מההחלטה שקיבל אחרי כמה כוסות: לנסות להשקות גם את הסוס שעליו רכב בעדלאידע ביין, כדי שגם הוא ישמח בשמחת החג. אחזור לאבא בהמשך. לפני כן עוד מילה על תאילנד, משם רק חזרנו לפני ימים אחדים.  

כי אם כבר תחפושות, בבנגקוק שמתי לב שיש אווירה שמאפשרת לכל אחד להסתובב איך שבא לו. אתה יכול להחליט שאתה שם כובע, או מסתובב עם שמלה או מתאפר כמו מיקי מאוס. קרנבל משונה ומטורלל קצת. כשניסיתי ללמוד על השפה המקומית מישראלי שמתגורר שם כבר 20 שנה, הבנתי שהאליעזר בן־יהודה שלהם זרק קצת זין ויש מילים שמשמשות לכל מיני משמעויות. יכול להיות איזה צליל, נגיד "כה", שהפירוש שלו יהיה גם אגרטל, גם סליחה, גם חופשה וגם תירס. מה שמבדיל בין האופציות זה איך אתה אומר את זה, כלומר באיזה טון. באיזו מוזיקה. במקום שהבן אדם שהמציא את השפה ימציא עוד מילים, הוא דרש מבני עמו לתקשר לא אחת כמו חיות באמצעות הפקת צלילים. מטופש? לא כמו המחשבה שלהם שאם הם ישימו צלחות קטנות בטרקלין עסקים במלון, לא אקח הרבה אוכל. אתם באמת חושבים שישראלי ימנע מעצמו מזון בגלל גודל צלחת? אני אעשה נגלות עד אפיסת כוחות ולא אוותר. או כמו שאמרו רבותינו: הארוחה לא נגמרת כשאתה שבע, אלא כשאתה שונא את עצמך.

ובדיוק כשאני בשיא טומאת הגולה הדוויה, מנסה לברר עם עצמי האם הבחורה שלוחצת על כפות רגליו של היושב מולי ברחובה של בנגקוק הייתה בחור עד לא מכבר, קיבלתי סמס מיהודי יקר, שסיפר שבמסגרת דוקטורט שהוא עושה על זבולון המר ז"ל, הוא מצא מכתב שאבי שלח ב־1979. הוא גם שלח לי צילום של המכתב. זיהיתי מיד את כתב ידו של אבי, וגם את רוחו מצאתי במכתב, שהייתה בה האכפתיות שאני זוכר שהייתה לאבא לצורכי ציבור ולארץ ישראל, שאותה אהב ובאדמתה בגולן התיישב והשתקע. אבא, שהיה בן 33 באותה עת, תהה מדוע לא התנגד המר להצבעה על הסכמי השלום המוקדמים עם מצרים, וביקש להסביר לו את אכזבתו מהתנהלות ההנהגה. התאריך על המכתב היה יום א', כ"ו אדר תשל"ט. עכשיו תראו: אני מקפיד לא לכפור בכך שיש דברים שהם מעבר להבנתנו, אבל אני גם ממש לא חי באיזו תחושה מיסטית לפיה לכל דבר יש הסבר. ועם זאת, וואלה, יש דברים שאין טעם אפילו לנסות להתווכח עימם ולומר שהם מקריים משום שהתחושה שלך לגביהם לא טובלת ברציונל, אלא מגיעה ממחוזות אחרים בנפש וכמו מובנת לך מאליה: באותו רגע הייתה לי הרגשה חזקה שאבא שלח לי דרישת שלום. פורים שמח לכולם.