כשאיב רוֹסי היה בן שנתיים הוא חיפש אווירונים בשמיים. בגיל ארבע הוא הודיע להוריו "כשאגדל אהיה טייס", והגשים את החלום בגיל עשרים כשהפך לטייס קרב בחיל האוויר השוויצרי. אבל כשישב בקוקפיט במדי הצבא, ובהמשך גם כטייס אזרחי, הרגיש רוסי שזה לא מספיק לו ושהוא רוצה יותר.
"כלפי חוץ הייתי אדם מאושר, הרווחתי כסף טוב בעבודה מעניינת שאיפשרה לי לחיות בתנועה ולגמוע את העולם, ובמקביל השאירה לי זמן פנוי לתחביבי הספורט השונים שפיתחתי עם השנים", הוא מספר, "אבל בתוך תוכי הייתי עצבני. לא מצאתי שקט נפשי. אשתי המליצה שאלך לפסיכולוג שיעזור לי לפתור את הבעיות שלי, אולי בעזרת כדורים. כשגיליתי לה שאני רוצה לעוף כמו ציפור היא הייתה בטוחה שירדתי מהפסים. במבט לאחור, התגובה שלה רק עודדה אותי להמשיך".
לפני 15 שנה הפך רוסי לאדם הראשון בהיסטוריה שטס ללא מטוס, בעזרת כנפי סילון ממונעות שבנה בעצמו על פי מידות גופו. נכון שהטיסה הזו ארכה רק שש דקות ושלושים שניות, אבל היא העניקה לו את הכינוי The Jet Man – "איש הסילון", שחביב עליו פחות מהכינוי הנוסף שדבק בו – "איש הציפור".
מה אמרה אשתך כשראתה אותך עף כמו ציפור?
"נראה לך שהיא נשארה במעמד של 'אשתי'? התשוקה שלי לעוף כמו ציפור הייתה אחת מהסיבות לחורבן נישואיי הראשונים. נכון, זו לא הייתה הסיבה היחידה לגירושים, אבל היה לה משקל משמעותי. העיסוק הבלתי פוסק שלי בהמצאה, בבניית הכנפיים ובניסויים הציב אותה במקום השני בסדר העדיפויות שלי, וכיוון שהייתי אובססיבי הייתי משוכנע שכולם מכורים לג'וק הזה כמוני. דבקות במטרה היא מוטו טוב לחיים, אבל יש לה תופעות לוואי ונזקים משניים. יש נשים שדורשות לעמוד במקום הראשון, בלי תחרות ובלי תנאים. לכן לא האשמתי אותה כשהיא החליטה ללכת".
אפילו לא הרגשת מכה קלה בכנף?
"אני לא יודע מה עושה ציפור כשהיא טועה, אבל כבן אנוש שעמד על טעותו הבנתי שגם לשגיאות יש מטרה. אם לא נטעה ולא נשלם את המחיר, איך נפיק לקחים? איך נהיה יותר חכמים בסיבוב השני?"
בשבוע הבא ינחת רוסי (60) אצלנו עם אשתו השנייה ("תכתבי בבקשה שהיא האישה הכי יפה על פני האדמה"), כאורח הכבוד של כנס לתעופה עסקית שמתקיים בישראל זו השנה השישית. "בחרתי בו כדמות מעוררת השראה", אומר מייסד הכנס, עו"ד גל פלג (56), טייס בעצמו. בכנס שיתקיים במשך יומיים בתל־אביב (ביום השלישי יסיירו 80 האורחים מחו"ל בירושלים) ישתתפו כ־250 טייסים, מכונאים ובעלי תפקידים נוספים הקשורים בתפעול 48 מטוסי המנהלים המצויים בישראל. לדברי פלג, "כל טייס חולם להיות ציפור, ורוסי הוא האדם הראשון והיחיד שהצליח לעשות את זה. בעולם התעופה הוא נחשב לדמות מיוחדת במינה, ממש ציפור נדירה".
אתה ציפור נדירה?
"זה מה שאומרים עליי", משיב רוסי באנגלית עם מבטא צרפתי, בראיון טלפוני מביתו שבלוזאן. "בעיני עצמי אני אדם רגיל שמנהל אורח חיים קצת פחות שגרתי. אני לא מגדל ציפורים ולא לוחש לציפורים, ואין לי מושג אם בגלגול הקודם שלי הייתי ציפור או דחליל. אבל אני מאמין שחלומות נולדים על מנת שיגשימו אותם למרות ועל אף הקשיים".
גם חלומות משוגעים?
"מה שמוגדר כשיגעון הוא מנת חלקם של חלוצים, בכל התחומים".
תנועות של אווירון
רוסי הוא הצעיר משני בניהם של פאולה (עקרת בית) והנרי (עובד במסילת רכבת) שהוקסם מאווירונים, "כמו כל ילד. גם אחי, פיליפ, שגדול ממני בשנתיים, נהג להרים את העיניים לשמיים בכל פעם שזיהה קול של מטוס, זו סקרנות טבעית. הוריי מספרים שמגיל צעיר הדגמתי בגופי תנועות של אווירון, הרמתי את הזרועות כאילו אני ממריא והשפלתי את הכתפיים כאילו אני מנמיך לנחיתה, והם לא ראו בזה משהו חריג. פעם בשנה אבא שלי יצא לשירות מילואים בחיל האוויר, וכשהייתי בן 13 הוא לקח אותנו לתערוכת מטוסים. וזה היה וואו אמיתי. האישונים שלי כמעט קפצו מהעיניים כשצפיתי במופע אווירובטיקה, הנשימה שלי נעצרה כשראיתי מטוס עושה סלאלום וכל מיני פעלולים".
גם אחיך התלהב?
"בכלל לא. הוא השתעמם נורא. תחומי העניין שלו היו בנות, מוזיקה ושיפוצים. כיום הוא נגר. כמו ישו. המון פעמים הזמנתי אותו לטוס איתי, הצעתי לו כרטיס חינם, והוא תמיד מסרב".
אולי יש לו פחד גבהים.
"לא. פיליפ טוען שטיסה זה בזבוז זמן. הוא אומר שבמטוס אתה עובר משדה תעופה אחד לשני בלי שיש לך יכולת להעריך כמה שעות אתה באוויר, באיזה גובה אתה נמצא, מה המרחק בינך לבין היעד ומה נמצא תחתיך, וזה מנתק את הקשר שלך עם אמא אדמה. בעיניי זה בדיוק להפך. כיף להסתכל על העולם מלמעלה ומבין העננים".
לקראת התיכון רוסי עשה חושבים ותיכנן את צעדיו לעתיד. "אני לא הטיפוס האינטלקטואלי שמסוגל לשבת ימים שלמים על הכיסא ולשנן תאריכים", הוא מעיד. "חיפשתי דרך שתאפשר לי לשלב השכלה כללית עם עבודה מעשית ובחרתי במסלול של הנדסאי מכונות. בתיכון צברתי את כל הקורסים שאיפשרו לי לקבל תואר ראשון בהנדסת מכונות ובמקביל עברתי מיונים לקורס טיס בחיל האוויר השוויצרי. הם היו קשים, בעיקר מבחינה פיזית. התחלתי להתאמן בחדר כושר כדי לצלוח אותם. כשאני מחליט על משהו אני מכוון מטרה. בגיל 18 התגייסתי לצבא ולמדתי טיסה במשך שנתיים. בגיל 20 התחלתי לשרת כטייס בחיל האוויר ועברתי השתלמות נוספת, בת שנתיים, כדי להפוך לטייס קרבי".
למה בשווייץ, מדינה בלי אויבים, משקיעים כל כך הרבה בהכשרת טייסים קרביים?
"יש פתגם חשוב: 'הרוצה בשלום ייכון למלחמה'. הוא חל גם על מדינות וגם על בני אדם. למי נטפלים? לבריונים הגדולים והחסונים אף אחד לא מעז להתקרב. קורבנות ההטרדה והתקיפה הם, בדרך כלל, אנשים נמוכים וחלשים או גברות עדינות בעלות חזות שברירית. ככה זה בטבע וככה זה במין האנושי. יותר קל לתקוף את החלשים. אנחנו נהנים משלום ושלווה מפני שאנחנו תמיד מוכנים למלחמה. אין לנו צבא פעיל מפני שכולנו בצבא. כל בחור חייב להתגייס, לעבור אימון בסיסי בן ארבעה חודשים ולאחר מכן לצאת למילואים של שלושה שבועות בשנה. כשפרשתי מהצבא עברתי ל'סוויסאייר' והתחלתי להטיס בואינג 747".
בבואינג כזה הגעת גם לתל־אביב?
"ברור. המון פעמים. יש לכם ארץ יפה, ותמיד שמחתי להגיע כקפטן של מטוס נוסעים".
הלו"ז של טייס אזרחי הותיר לו שפע של פנאי לספורט. "מאז ומתמיד נמשכתי לספורט אקסטרים. עשיתי גלישת רוח, גלישת מים וגלישת אוויר ים, רק לשם ההנאה הפרטית, ועם האוכל בא התיאבון. החיים שלי השתנו בגיל שלושים, כשגיליתי את עולם הסקי דייבינג שכרוך בצניחה חופשית. אתה יוצא ממטוס בגובה 4,000 מטר ונופל באופן חופשי. זה רק אתה, הגוף שלך, בלי שום עזרים. אתה נופל למטה במהירות מסחררת של 200 קמ"ש, זה לוקח פחות מדקה, 50 שניות, וזה הדבר הכי קרוב למעוף הציפור".
נשמע מפחיד.
"נכון. בפעמים הראשונות שעשיתי את זה התפללתי שאגיע לאדמה בשלום. אתה חייב לנחות כשהגוף שלך בצורה של איקס, זו התנוחה היציבה ביותר, ולא הגעתי אליה בפעם הראשונה. רק אחרי כמה ניסיונות התחלתי ליהנות. אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'וואו, אני עף, אני ציפור, זה אמיתי או שזה חלום?' צעקתי, צרחתי מתוך התרגשות ושמחה. הבעיה היחידה הייתה שמעוף הציפור הזה נגמר מהר מדי. מה זה חמישים שניות? אתה רק מתחיל ליהנות וזה כבר נגמר".
זה שונה מצניחה רגילה?
"זו תחושה שונה לחלוטין מזו שמרגישים כשיוצאים מפתח המטוס עם מצנח. מבחינתי, מטוסים הם סוג של התפשרות. ברירת מחדל. מראשית האנושות היו אנשים שרצו לעוף בדרך הטבעית, כמו ציפורים, כמו בסיפור על איקרוס ודדלוס מהמיתולוגיה היוונית".
מטוסים הם התפשרות?
"אלא מה? כנוסע אתה כלוא בתוך כלוב ושורף את הזמן בישיבה צפופה ובהמתנה לארוחה הבאה. מה הכיף בזה? כקפטן, אתה בסך הכל מתפעל מכונה משוכללת שמטיסה אותך. איפה ההנאה? ראית פעם ציפורים שעפות בקופסאות? לא, הן רוצות להרגיש חופשיות ומשוחררות. המשכתי לצבור ניסיון בסקי דייבינג והתחלתי לשאול את עצמי איך אני יכול להפוך את הגוף שלי למנוע תעופה שיאפשר לי להאריך את זמן המעוף, כי חמישים שניות זה כלום, וגם לשמר את התחושה הציפורית שמתבטאת בדאייה באוויר, לא בנפילה".
חליפה עם כנפיים
בשלב הראשון הוא זרם עם עקרונות הסקי דייבינג ובנה מגלשיים. "ניסוי אחד, מגובה נמוך, הספיק לי כדי להבין שמעוף ציפור לא יכול לצאת לפועל עם משקולות על הרגליים. פיתחתי כנפיים מתנפחות וכנפיים מתקפלות, ומה לא. בניתי מאות דגמים בכל מיני צורות ומחומרים שונים. בתקופה מסוימת נצמדתי למעין רחפן שבעזרתו, במקום ליפול למטה באופן נורמלי, כמו אבן, ריחפתי למטה באלכסון, בזווית של עשרים מעלות. זו הייתה התקדמות גדולה, והמעוף התארך לשלוש דקות וחצי, אבל בסופו הגיעה הנפילה. מדובר בעשר שנים של ניסויים, בשרשרת אינסופית של כישלונות ואכזבות וגם בהוצאות כספיות שאין שום דרך לכמת. ובאמצע נכנס עניין הגירושים. אבל לא נשברתי. שאפתי להגיע למצב שבו אני גם המטוס וגם הטייס".
התוצאה הסופית הייתה חליפת טיסה שמורכבת משתי כנפיים, עשויות מסיבי פחמן מסוג נוקשה למחצה, כל אחת באורך שני מטרים. רוסי העמיס על גופו ארבעה מנועי טורבינה קטנים ומצנח לנחיתה ("בסך הכל אני נושא על גבי 55 ק"ג, ובאוויר אני לא מרגיש את המשקל") והצטייד בקסדת ראש שכוללת גם כיסוי לפנים. מעוף הבכורה התקיים בשווייץ ב־2004 ונמשך שש דקות ושלושים שניות. "כל המילים שבמילון לא יספיקו כדי לתאר את תחושת הדאייה. זו הייתה אופוריה מוחלטת. משהו מטורף".
ארבע שנים לאחר מכן זכה רוסי בתשומת לב עולמית, כשחצה במעוף הציפור את האלפים השוויצריים. כמה חודשים לאחר מכן הוא הפך לאגדה, כשעף למרחק של 35 ק"מ ב־13 דקות וחצה את תעלת למאנש, בשידור חי שהועבר ל־165 מדינות.
איך בעצם אתה עף כמו ציפור?
"בצורה הכי פשוטה, שמזכירה את התנועות שהדגמתי להוריי בילדותי. אין לי הגה, ואני משתמש בגוף שלי כדי לנוע ולהסתובב. אני מקשית את הגוף כלפי מעלה על מנת להתרומם ומנמיך את הכתפיים על מנת לצלול למטה. בהתחלה ובסוף המעוף אני במאה אחוז ריכוז, חושב רק על מה שאני עושה ונעזר בשני מכשירים, מד גובה ושעון, כדי להתמצא. במהלך המעוף אני עושה מה שבא לי – שר, צועק, צוחק, הכל מהכל. התחושה היא שעברתי לממד אחר, שהוא מעבר למציאות ולהיגיון. לא פעם אני צובט את עצמי כדי להיות בטוח שזה לא חלום. כל מעוף הוא חוויה שונה. קרה שביצעתי פעלולים כמו לולאות באוויר, לפעמים שילמו לי כדי לצלם, והכי קול זה לא לתכנן בכלל. ממעוף הציפור העולם נראה נפלא, ממש מושלם".
כמה פעמים עפת כמו ציפור?
"מי אמר שצריך לספור? עשיתי תשע הקפות סביב הר פוג'י ביפן, חציתי כמה פעמים את הגרנד קניון בארצות־הברית, עפתי בריו דה־ז'נרו, עפתי בדובאי במבנה אנושי זוגי ומשולש. המעוף הכי ארוך שלי נמשך 15 דקות, במהירות אדירה של 350 קמ"ש".
עד כמה זה מסוכן?
"אין ספק שמעוף הציפור יותר מסוכן מאשר נמנום במיטה, ואין ספק שהוא לא מתאים לכל אחד. עם זאת, הסכנה לא גדולה יותר מפעילויות גופניות אחרות שמובילות אותך עד לקצה של הקצה. המטרה שלי הייתה להשתעשע, לא להתאבד, ולא הייתי מסוגל ליהנות אילולא עמד לצידי הניסיון שצברתי כטייס קרב. לפני כל טיסה נכנסתי לשבועות ארוכים של הכנה נפשית, שבמהלכה צפיתי את התרחישים הגרועים ביותר. מה יקרה אם הרוח תהיה חלשה או חזקה מדי, מה אעשה אם משהו ישתבש תוך כדי תנועה, המצאתי בעיות ומצאתי להן פתרונות, ובדרך זו הביטחון העצמי שלי גבר. אבל כמעט תמיד יש הפתעות".
כמו?
"פעם ירדתי לתוך ענן ואיבדתי את האוריינטציה. דחפתי את הכתפיים כלפי מעלה כדי לעלות, אבל כנראה לקחתי כיוון לא נכון. הדבר הבא שראיתי היה כחול של ים מתחתיי. הגעתי לגובה המינימלי ואז, בשיא המהירות, שיחררתי את הכנפייים ופתחתי את המצנח. המעוף מעל הגרנד קניון הסתיים בנחיתה למטה, הליקופטר בא לחלץ אותי משם, עליתי והוא הנחית אותי על חלקה של קקטוסים. הצטערתי שלא נשארתי למטה".
אשתך הראשונה לא התלהבה. כיצד אמא שלך הגיבה?
"אמא שלי, כיום בת 84, היא ליידי מופלאה. היא תמיד רצתה לראות אותי מאושר, והיא הבינה שלא אהיה מאושר אם היא תעמוד בדרכי. כשיצאתי לקורס טיס, הוריי נדרשו לחתום על אישור, ואפילו לא עלה בדעתה לומר לי לא. ברור שבטיסות הראשונות היא פחדה ודאגה לשלומי, אבל היא בטחה בי. היא ידעה שאני אוהב את החיים ושלא אוותר עליהם בהתנהגות לא אחראית. כשהייתה בת 65 לקחתי אותה לסיבוב במטוס קרב והיא הייתה בעננים. ירשתי ממנה גנים טובים, עמידים".
הדרך ללב
לפני שמונה שנים הוא התחתן עם פוזיה, הצעירה ממנו ב־14 שנים. "היא הכירה אותי בתור 'איש ציפור' והיא קיבלה אותי כמו שאני, כולל הציפורים שיש לי בראש. בהתחלה ניסיתי להרשים אותה כמו גבר רגיל, עם מכוניות ותכשיטים, אבל די מהר קלטתי שהדרך ללב שלה עוברת דרך הכנפיים. היא התאהבה בניצוץ שראתה לי בעיניים כשחזרתי הביתה, מוצף באדרנלין".
לרוסי אין ילדים, לא מאשתו הראשונה ולא מאשתו הנוכחית. "בגיל עשרים וקצת, כשהחברים שלי התחילו לדבר על הקמת משפחה וחינוך הילדים, הרגשתי שזה לא מושך אותי בכלל. השגרה הזו נראתה לי משעממת ובחרתי להקדיש את עצמי לאקסטרים. אשתי הראשונה רצתה ילדים כדי לקרקע אותי, והתנגדתי. אשתי הנוכחית היא הבכורה במשפחה בת שבעה ילדים, הרגשות האמהיים שלה באו על סיפוקם כשגידלה את ששת אחיה. אני מגדיר את עצמי אדם בר־מזל מפני שהייתה לי אפשרות לבחור אורח חיים. למחצית מבני האדם אין אפשרות כזו, הם חייבים להילחם ולעבוד על מנת לשרוד".
באיזו תדירות אתה עף כיום?
"לא מספיק. לפני ארבע שנים עשיתי את טעות חיי. מכרתי את הפרויקט שלי לדובאי. הגעתי לשם עם שני תלמידים שלי, שהוכשרו לטוס כמוני. המטרה הייתה להעביר את השרביט הלאה, לצעירים ממני, לפתח מכשור חדש, לערוך תצוגות ולקיים ב־2020 מעוף של כמה אנשי ציפורים. המעופים הראשונים שלי נבעו מאגו טריפ, מהרצון להצליח ולהוכיח, והרגשתי שהגעתי לגיל שבו אני רוצה לתרום לאנושות בכך שאשתף אחרים בניסיון שצברתי לא רק בשמיים, אלא גם בגיוס ספונסרים". הרומן לא צלח. "פני כשנה, אחרי שנתיים שבהן הייתי מושבת מאונס, הודעתי על סיום המעורבות שלי שם. עכשיו אני מנסה להמריא מחדש".
וההמצאה שלך נשארה בדובאי?
"הצלחתי להוציא כנף אחת משם. את השנייה בניתי בשווייץ, וכיום כבר יש לי שתי כנפיים שאני יכול לעוף איתן. זה יקרה בקרוב. מאז שחזרתי לשווייץ נכנסתי למשטר כושר מפני שעליי לשמור על משקל קבוע. אני מעדיף אימונים על פני דיאטות רצח".
רוסי לא חושב שמעוף הציפור יהיה העתיד של התחבורה האווירית הפרטית ("זה מסובך מדי ותובעני מדי") והוא מעריך שכיום חיים על פני האדמה כמאה אנשים שמסוגלים להמשיך בדרכו, לא יותר. "אלה גברים בעלי ותק בטיס ובסקי דייבינג, שלא פוחדים מהבלתי נודע ושיש להם מספיק תושייה כדי להתמודד עם תקלות. אני מחפש אותם. מי יודע, אולי אמצא את היורש שלי בישראל".
חשבת פעם לבנות מערכת למעוף זוגי?
"ראית פעם שתי ציפורים שעפות כשהן מחוברות זו לזו? אני לא ראיתי מעולם. אם אצליח לפשט את התהליך זה יהיה אפשרי. לא אזמין את אמא שלי לעוף איתי, כמו שלא אשלח אותה לקורס טיס, אבל אשמח אם אשתי תעוף איתי. הגיע הזמן שציפורי השמיים יראו את האישה הכי יפה בתבל כולה".
6 המקומות שאיב רוסי ראה מהשמיים
