שישי 23 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בתי אסמאמאווה, בביקורה בישראל בספטמבר האחרון. "לפעמים יש בי חרטה ש־ 20 שנה אני חיה כיהודייה. אם לא הייתי יודעת שאני יהודייה, הייתי חיה בשלום עם הזהות האתיופית שלי. אבל אני יהודייה!"
    7 ימים • 13.03.2019
    לא בלי בֶּתי
    היא מככבת בסרט "עץ תאנה", בתפקיד נערה אתיופית שמשפחתה קיבלה אישור עלייה לישראל. אבל בחיים האמיתיים השחקנית בית לחם (בתי) אסמאמאווה לא מקבלת את האישור הנכסף, שיאפשר לה להתאחד עם קרוביה שכבר עלו, ואפילו לא מצליחה להיכנס לארץ ולהשלים צילומי סרט נוסף בכיכובה. "באתיופיה אני מחביאה את יהדותי כדי שלא יתנכלו לי", היא אומרת. "עכשיו מתברר שגם בישראל לא מקבלים אותי. אני לא פה ולא שם"
    אלון הדר | צילום: אטנהו גולה

    השבועות האחרונים של בית לחם אסמאמאווה (בתי) לוו בהמתנה לשיחת טלפון מישראל. היא קיוותה לעלות על מטוס לארץ, יחד עם קבוצת שחקנים אתיופים, להמשך צילומי סרט ישראלי המתעד מסע מפרך של משפחה יהודית בדרכה לישראל, אבל רשות האוכלוסין וההגירה טרם הנפיקה לה ויזה. "אני מרגישה שישראל מערימה עליי קשיים", היא מספרת בשיחה מאדיס־אבבה. "יש לי קרובי משפחה כאן, וחוששים שאנצל את הביקור ואשאר בישראל".

     

    מה את מרגישה?

     

    "זה נורא פוגע. לא רק שנמנע ממני לראות את המשפחה שלי — אני גם לא יכולה לעבוד. צילמנו חלק מהסרט, שמביים שמואל ברו, באתיופיה, ואנחנו אמורים להשלים את הצילומים בישראל. אני באמת לא מבינה את המדינה. זה עניין של גזענות? של ביורוקרטיה? אני מרגישה כלואה".

     

    זו לא הפעם הראשונה שהשחקנית נפגעת מהיחס שהיא זוכה לו בישראל. לדבריה, היא לא מצליחה לפתוח בהליכים לעלייה — חלום של שנים, שהייתה בטוחה שתגשים כשהגיעה להקרנת הסרט "עץ תאנה" בפסטיבל חיפה, וכבשה את הצופים.

     

    בתי אסמאמאווה. " איך שנחתתי הרגשתי שישראל היא המקום בשבילי. יש בית ליהודים, ואני צריכה להיות בו" צילום: אטנהו גולה
    בתי אסמאמאווה. " איך שנחתתי הרגשתי שישראל היא המקום בשבילי. יש בית ליהודים, ואני צריכה להיות בו" צילום: אטנהו גולה

     

     

    במאי האחרון הגישו קרובי משפחתה של אסמאמאווה החיים בארץ בקשה לרשות האוכלוסין וההגירה, אבל לדברי הקרובים, מעולם לא נענו. בספטמבר, עם ביקורה של אסמאמאווה בישראל, פנתה גם במאית "עץ תאנה" עלמוורק דוידיאן, שמתרגמת את השיחה מאדיס־אבבה, לרשויות, בניסיון לעזור. אך גם זה לא צלח. "אני מדברת על זה ועולה בי זעם", אומרת אסמאמאווה. "לפעמים יש בי חרטה ש־20 שנה אני חיה כיהודייה. אם לא הייתי יודעת שאני יהודייה, הייתי חיה בשלום עם הזהות האתיופית שלי. אבל אני יהודייה! באתיופיה לא מקבלים אותי ואני נאלצת להחביא את היהדות שלי — ומתברר שגם בישראל לא מקבלים אותי. אני לא פה ולא שם".

     

    איך את מסבירה את היחס הזה?

     

    "אני מאמינה שישראל מתייחסת אליי ככה בגלל שאני שחורה. אני בטוחה שיהודים ממדינות אחרות זוכים ליחס אחר".

     

    "עץ תאנה" שעלה אתמול לאקרנים הוא יצירה יוצאת דופן: זה הסרט העלילתי הארוך הראשון שנוצר על ידי במאית יוצאת אתיופיה, הוא צולם ברובו המוחלט בפאתי אדיס־אבבה וכולו דובר אמהרית. העלילה מתרחשת בעיצומה של מלחמת האזרחים באתיופיה ב־89', שבה כל הנערים מגיל 15 ומעלה גויסו בכוח לצבא, ועוסקת במאבקן של משפחות יהודיות להצליח להיכנס לרשימה החשאית לעלייה לארץ, שאותה אירגנה ישראל. במרכז הסרט, סיפור האהבה בין מינה (אסמאמאווה), נערה יהודייה שמשפחתה קיבלה אישור עלייה, לבין אלי (יוהנס מוסה), שמשפחתו עדיין ממתינה לאישור הנכסף. מינה מסרבת לקבל את הפרידה הקרבה ונאבקת לדחיית העלייה של משפחתה כדי שאהוב ליבה יעלה גם הוא ויינצל מהגיוס הכפוי, מאבק שהיא משלמת עליו מחיר כבד.

     

     

    קשה להחמיץ את קווי הדמיון בין הסיפור האישי של אסמאמאווה לבין העלילה. היא נולדה בעיר גונדר לפני 20 שנה. כשהייתה בת שש נפטרה אמה ממחלקה קשה, מאוחר יותר התייתמה מאביה וגדלה אצל סבתה מצד אמה. "בבית שמרנו כשרות, קידשנו שבת וחגגנו את החגים. סבתא אסרה עליי לאכול בבתים של לא־יהודים".

     

    כשמלאו לה 12 נפטרה סבתה, ואסמאמאווה עברה לגור אצל סבתה מצד אביה, שהייתה נוצרייה. "אז התחיל הסיוט הגדול", היא מספרת. "ידעו שאני יהודייה ועשו לי את המוות. קראו לי בשמות גנאי. באתיופיה יש עולם שלם של דימויים על יהודים. קוראים להם צבוֹעים, רואים בהם מכשפים ומכשפות. מאמינים שאם יהודי מסתכל על תינוק, זה מביא מזל רע. סבתא שלי ביקשה שלא אגיד בחוץ שאני יהודייה, לא רצתה שאפיץ את זה. הסתרתי את היהדות שלי גם מפני החברים שלי".

     

    כדי לשמור על זיקה ליהדות הולכת אסמאמאווה בסתר לדודתה מצד אמה או שומעת שיעורים במחנה היהודים בגונדר. "העברית מאוד עניינה אותי, ניסיתי ללמוד מבטא נכון", היא מספרת. ישראל הייתה עדיין חלום רחוק. לדבריה, בעבר ניסתה סבתה היהודייה לעבור את התהליך שבסופו תוכל לעלות לארץ. "ב־2008 תישאלו אותה ועימתו אותה עם העובדה שאחת מהסבתות־רבתא שלה התבוללה. לחצו עליה ואמרו שהם לא מאמינים שהיא שייכת לשושלת יהודים, ובסוף היא התבלבלה ואמרה שהיא נוצרייה. היא סיפרה שבאותו רגע ביטלו את הבקשה, למרות שחלק מבני המשפחה קיבלו אישורים עוד בשנות ה־90 ועלו לארץ ולמרות שהמשפחה שמרה על חוקי היהדות. הקרובים בארץ ניסו להסביר שהיא התבלבלה, אבל זה לא עזר. היא כל כך רצתה להתאחד עם המשפחה בישראל, בדיוק כמו בסרט, כשהסבתא עושה מאמצים גדולים לעלות לארץ ולפגוש את הילדים שלה".

     

    בדיעבד, אומרת אסמאמאווה, סימון סבתה כנוצרייה, פגע גם בסיכויים שלה עצמה.

     

     

    הצלפות בסרפדים

     

    את עולם המשחק גילתה בנעוריה. "בגונדר היה מרכז לתיאטרון ילדים ואני הלכתי לצפות בהצגות. התאהבתי במקצוע והשתתפתי בחוג משחק בסיום הלימודים. הייתי צריכה להסתיר את זה מסבתא והמשפחה. ידעתי שהם לא יקבלו את זה".

     

    למה?

     

    "היה להם דימוי מאוד רע על שחקניות. כאילו זו תרבות רעה, מתירנית. עבריינות מוסרית. שיקרתי שאני הולכת ללמוד אצל חברה והלכתי לשיעורים. לפעמים תפסו אותי והיו מצליפים בי בסרפדים. הבטחתי להם לא ללכת, אבל לא יכולתי לעמוד בפני עולם המשחק.

     

     

    "כשהיו מכים אותי, הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת את עצמי כשחקנית גדולה ומפורסמת בעולם, מספרת ומשחקת את הקשיים שעברו עליי בחיים".

     

    הקשיים לא שברו אותה. לפני כמה שנים הקימה עם חברים קבוצת תיאטרון קהילתי, שמעלה קומדיות ודרמות שעוסקות בסיפורי מתבגרים ומשפחה, בהפקה עצמית. מחודש לחודש צברו קהל, והקבוצה התפתחה. "לשחקניות מאוד קשה להצליח באתיופיה", מספרת אסמאמאווה. "יש במאים ומפיקים נחמדים, אבל להגיע אליהם כמעט בלתי אפשרי, והרבה במאים ומפיקים רוצים לנצל את הבנות. הרבה פעמים שחקנית נדרשת לעבור דרך המיטה. אז אני חושבת פעמיים אם ללכת לאודישנים, מרגישה שאורבים לי בכל מקום. אני צריכה לשמור על עצמי מעל ומעבר. מאוד קשה לפעול בפוזיציה הזו".

     

    מפגש אחד, לפני כשנתיים, שינה את חייה. הבמאית עלמוורק דוידיאן (38) עלתה מאתיופיה בגיל 11. היא התחנכה בפנימיית הכפר הירוק, שירתה כמורה חיילת וכשהשתחררה, למדה קולנוע במכללת תל־חי ואז בסם שפיגל, שם הייתה לבוגרת הראשונה יוצאת אתיופיה. לאחר בימוי כמה סרטים קצרים שזכו לפרסים ולהערכה, החלה לעבוד על "עץ תאנה".

     

    "בגלל שבאתיופיה אין סוכנויות שחקנים, וכל הסרט היה אמור להתבסס על שחקנים מקומיים, התחלנו לחפש בבתי ספר וחוגים למשחק", היא מספרת. "ככה הגענו לכיתה שבה בתי למדה. ברגע שהיא קלטה אותי היא כבר התחילה לשחק. היא הייתה אסרטיבית וחדה. שאלה מי אנחנו, מה אנחנו עושים. זה היה חריג, בדרך כלל לא פונים אלינו. היא נבחנה לאודישן אחד, הזמנו אותה שוב, והתחלנו לצלם".

     

     

    גם מבחינת אסמאמאווה המפגש היה מפתיע. "נסעתי לאדיס עם קבוצת התיאטרון, במטרה לפגוש מפיקים ואנשי תיאטרון", היא מספרת. "על הדרך נרשמתי לקורס משחק מול מצלמה בעיר".

     

    עד לשלב מתקדם בצילומים, נמנעה השחקנית מלשתף את הצוות בסיפורה האישי. לא יהדותה, לא המאבק של סבתה לעלות לארץ ולא הביוגרפיה הקשה שלה. "מגיל צעיר הסתרתי את יהדותי", היא אומרת, "וגם בסרט עניין אותי רק לקבל את התפקיד ולעשות אותו טוב. הזהירו אותי שעלמוורק קשוחה וזה מה שהיה חשוב מבחינתי. רק כשפגשתי את כל האנשים הלבנים, הבנתי שיש לי הזדמנות לפגוש את המשפחה שלי בישראל".

     

    מה זאת אומרת?

     

    "עד אז פגשתי רק את עלמוורק ואת המלהקים המקומיים, ולא קישרתי את זה לישראל. הדבר היחיד שהפתיע אותי זה שזו במאית אישה. רק כשהגיע הצוות הישראלי, הלבן, הבנתי — וסיפרתי לעלמוורק את הסיפור שלי. עלמוורק מאוד הרשימה אותי. אישה אתיופית שמובילה צוות גדול של לבנים שעובדים תחתיה. היא הייתה בעיניי ג'אגְנָה, גיבורה".

     

    דוידיאן: "בתי מאוד נגעה לליבי. נערה בת 18, נראית צעירה יותר, יפהפייה, אינטליגנטית בטירוף שנמצאת שם לבד — בלי הורים, אחים, סבתות. הרגשתי שהיא נורא חשופה. זה מקצוע שמנצל את השחקניות. פעם היא שאלה אותי: אני יכולה להתייחס אלייך כאמא שלי? אמרתי לה: לא! אני לא אמא שלך. לא רציתי להשלות אותה, אבל הלב שלי נשבר".

     

    במאית אתיופית ועוד מישראל. עד כמה היית חריגה בנוף?

     

    "באתיופיה יש משהו מפתיע. מצד אחד חברה פטריארכלית עם יחס מדכא לנשים. מצד שני, נשים מצליחות להגיע לעמדות מפתח. מונו לא מעט שרות בממשלה".

     

    גם בשובה של דוידיאן לישראל, דמותה של אסמאמאווה לא עזבה אותה. "בדרך כלל אני לא שומרת על קשר עם השחקנים אחרי הצילומים, אבל כאן אמרתי, אין מצב. בתי נתנה לי את הטלפון של הדודים שלה בארץ. יצרתי קשר, אבל הם היו חשדניים, שאלו מי אני".

     

     

    שנה לאחר תום הצילומים נפגשו השתיים שוב. "עץ תאנה" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה (ולבסוף זכה בפרס הצילום) ובחמש קטגוריות בטקס פרסי אופיר. לאחר מאמצים הצליחה ההפקה להשיג לשחקנית הראשית ויזת תייר, ולאחר שנים שבהן לא התראו, פגשה אסמאמאווה את קרוביה בטירת־כרמל. "מיד הרגשתי שזה המקום בשבילי", היא אומרת. "יש בית ליהודים, ואני צריכה להיות בו. הרגשתי פה בנוח".

     

    מה הפתיע אותך?

     

    "הופתעתי מהתנאים הקשים שהקהילה האתיופית חיה בהם ועם הקשיים שלה כאן. לא ידעתי כמה בישראל עובדים קשה וכמה השכר נמוך".

     

    דוידיאן המשיכה לנסות לעזור לה, הפעם מהארץ, אך ללא הצלחה. "התקשרתי למנהל האוכלוסין ואמרו לי שיש רשימה להעלאת בני פלשמורה לארץ, והיא כבר סגורה. בתי הייתה אז אצלי בבית וכשהיא הבינה שאין סיכוי שיקדמו את הבקשה שלה, היא נכנסה לדיכאון טוטאלי. בכתה, הפסיקה לאכול, ירדה במשקל. ממש קרסה. הבחורה שהייתה קמה בבקרים זורחת — ישנה כמעט יומיים רצופים. היא הייתה שבורה לחלוטין. אמא שלה הייתה יהודייה, הדודים חיים בארץ, היא לבד באתיופיה, והיא פה בביקור. למה אי־אפשר שמישהו יפגוש אותה ויבין את הסיפור שלה? זה משחק בחיי אנשים! הקהילה פה נמצאת במצב אבסורדי. באתיופיה אנחנו נחשבים זרים, עם דימויים קשים, נוראים. כשחיינו שם הייתה לנו פנטזיה שיש לנו בית בציון. ערגנו אליו. חשבנו שאם רק נגיע, יהיה טוב. בדור של ההורים שלנו, האנשים נורא סמכו על הממסד פה ולא פתחו את הפה. עכשיו אנחנו, בני הדור השני, שעלו כילדים או נולדו כאן, מתעוררים ורוצים לעשות את העבודה בעצמנו ולא לסמוך יותר על אחרים ואנחנו עדיין נתקלים ביחס של 'עוד עולה מאתיופיה'. בשביל הממסד והחברה הישראליים זה כל הסיפור: עלו משם לפה. אף אחד לא רואה את האנשים עצמם, את התרבות שלהם, מה עבר עליהם שם — במנותק מסיפור העלייה. למשל היחס מהאתיופים הנוצרים או הגיוס בכפייה בגיל 15. זה לא מעניין. מחקו לנו את העבר, את העולם שבו חיינו, היסטוריה, תרבות, מנהגים. יש פה דיכוי תודעתי, סירוס מוחלט. למה? כי אנחנו שחורים. מבחינתי, המחיקה הזו היא הביטוי הכי משמעותי של הגזענות. יותר מסוכן מאלה שקוראים לך 'כושי' ברחוב".

     

    עד כמה לדעתך התופעה הזו מושרשת בחברה הישראלית?

     

    "בשנות ה־80, כשהמדינה תבעה מהקייסים, הכהנים הגדולים שלנו, לעבור גיור — זה פשוט קבר את האנשים".

     

    תסבירי.

     

    "הקייסים הם מנהיגים דתיים. הכוח שלהם נבע מהסמכות הדתית שלהם, ופתאום מפקפקים ביהדות שלהם? הם עברו עם הקהילה ממדינה למדינה והגיעו איתה סוף־סוף לכאן — ואתה שורף אותם? באתיופיה אין ספק: אתה יהודי. אתה מסומן. פתאום, באופן אבסורדי, פה לא מכירים בך? זה כמו שיגידו לך שאתה לא מי שחשבת וידעת שאתה כל החיים. אתה לא הבן אדם שחשבת. אתה בכלל נמר".

     

    איך זה השפיע על הקהילה?

     

    "זו הייתה פגיעה קשה מאוד. הקהילה שיוועה אז להנהגה, במיוחד בתקופה של העלייה. הקייסים הם שומרי הרוח, מלכדי הקהילה, מעודדים את האמונה. זה היה הכוח שלהם. והמדינה ריסקה אותם. זה גמר את האנשים. הם חזרו לבית שלהם אחרי שנים של ערגה וקיבלו נבוט בראש".

     

    סירוב בכל המעגלים

     

    את הימים האלה עוברת אסמאמאווה בהתנודדות בין תקווה לייאוש. בין המתנה לאישור, שאולי לא יגיע, שיאפשר לה לסיים את צילומי הסרט החדש בישראל — לבין תהייה על הבאות.

     

    כשאני שואל איך היא מדמיינת את עתידה באתיופיה, היא מתקשה לענות. "השאלה מצמררת אותי", היא אומרת לבסוף. "אין לי כאן שום תקווה. אני מרגישה כמו גזע בלי שורשים, שנגדע מהאדמה, שאין לו סיכוי להצמיח ענפים ופירות. מה שמחזיק אותי הוא הפנטזיה שיום אחד אצא מפה ואהפוך לשחקנית בינלאומית. אני מאוד מאמינה בעצמי, ובטוחה שיום אחד זה יקרה ואגיע להוליווד".

     

    היא מודעת לכך שהיא סיפור אחד מיני רבים. "את הסירוב אני פוגשת בכל המעגלים: בסרט, בסיפור האישי שלי, וגם בחיי יהודים רבים פה. יש הרבה ילדים שחיים פה וההורים בישראל. יש לי דודה שהאחים שלה בארץ, היא מכרה את רכושה והגיעה לגונדר במטרה לעלות, ואותה לא מעלים. היא בייאוש מוחלט, ויש רבים כמוה. אנשים ששכרו דירה ועובדים בעבודות זמניות וחיים כמו בתחנת מעבר בהמתנה לאישור. דודה שלי מחכה שבע שנים. בכל פעם שהיא מרימה ידיים, המשפחה בארץ אומרת: סבלנות, בסוף יגיע האישור. אבל הוא לא מגיע".

     

    אסמאמאווה עם השחקן יוהנס מוסה ב"עץ תאנה". "אין לי שום תקווה באתיופיה. אני כמו עץ בלי שורשים"
    אסמאמאווה עם השחקן יוהנס מוסה ב"עץ תאנה". "אין לי שום תקווה באתיופיה. אני כמו עץ בלי שורשים"

     

    היהודים באתיופיה מרגישים שמדינת ישראל הפנתה להם את הגב?

     

    "זה מצב מאוד מתעתע. לרגעים יש תקווה. ישראל אומרת, מעכשיו המדיניות תשתנה ופותחים את השערים ואז שוב נועלים — ואנחנו נכנסים לייאוש. אנחנו נעים בין הגלים האלו".

     

    דוידיאן: "אנחנו לא נחשבים 'סקסיים' מספיק בישראל, לא העדה המועדפת. היחס אלינו מעליב, בושה. זה מצב קיומי נוראי, שבו משפחות שלמות קרועות ולא יודעות אם יזכו לראות את יקיריהן, וזה נמשך שנים. העיקר שיש להם רשימות".

     

    התפיסה הזו מתבטאת לדעתך גם בפרשת אברה מנגיסטו, השבוי בידי חמאס?

     

    "הסיפור של אברה מעורר בי הרבה חרדות פנימיות, נוגע בנימים הכי דקים שלי, באופן הרחב של היותי אדם שחור בתוך מבט לבן, שיש בו יחסי כוחות ברורים. הסיפור שלו חושף את המערכת הגזענית שמייצרת עוולות חברתיות, את הדירוג החברתי שקיים כאן, עבור מי נלחמים ועבור מי לא. לא משנה באיזו זווית מסתכלים על אברה, כאדם שחור או כפגוע נפש, המחשבה מבעיתה. אין שום חמלה, שום דאגה. זה לא מעניין אף אחד".

     

    הוריו של אברה מנגיסטו בהפגנה למען בנם השבוי. הבמאית עלמוורק דוידיאן: "הסיפור של אברה חושף את המערכת הגזענית. בשביל מי נלחמים ובשביל מי לא"
    הוריו של אברה מנגיסטו בהפגנה למען בנם השבוי. הבמאית עלמוורק דוידיאן: "הסיפור של אברה חושף את המערכת הגזענית. בשביל מי נלחמים ובשביל מי לא"

     

    ממנהל רשות האוכלוסין נמסר בתגובה לדברים:

     

    "לגבי ביקור הגב' אסמאמאווה ושחקנים אתיופים נוספים בישראל, לצורך צילומים: ההפקה נתבקשה להפקיד ערבות עבור כל השחקנים, כנהוג במקרים שבהם עולה חשש או ספק שמבקרים אולי לא יעזבו בתום הביקור. ערבות זו מוחזרת בתום הביקור.

     

    "בקשתה של בית לחם לקבל מעמד בישראל, אינה קשורה לסוגיית הביקור. אם לאדם זה או אחר יש כוונה להגר או לעלות לישראל, יש לכך מסלול מסודר, ולא ניתן להשתמש במסלול הגעתו כאמן לצורך הזה.

     

    באשר לטענה לגבי הבקשה לעלות או להתאחד עם קרובים בישראל: לא ידוע לנו על בקשה כזאת. אם תוגש, היא תטופל על פי הנהלים.

     

    "ככלל, הגעת בני הפלשמורה נעשית בהתאם להחלטות ממשלה ובהן מפורטים הקריטריונים המדויקים לגבי הזכאות. הרשות פועלת בהתאם להחלטות אלה".

    הבמאית דוידיאן
    הבמאית דוידיאן

     

    הבמאית דוידיאן מגישה: מה הייתי אומרת ל...

    יוסי ואסה:

    "ראיתי הרבה מהעונה הראשונה של 'נבסו', ויוסי ממש מביא את ההומור האתיופי לטלוויזיה. כבן אדם שכותב דרמות היה לי קשה להתחבר, אבל הוא מביא הומור מעולה".

     

    יוסי ואסה
    יוסי ואסה

     

    מהרטה ברוך־רון:

    "אני מאוד שמחה שהיא הולכת עם מרצ. גם אני מאמינה בדרך שלהם ובמיוחד שמחה שמישהי מהקהילה הולכת עם קול שפוי נגד הזרם. זו מפלגה מאתגרת עם אמירות חברתיות ברורות. אני מאוד גאה בה".

     

    מהרטה ברוך־רון
    מהרטה ברוך־רון

     

    אסתר רדא:

    "המוזיקה שלה מושפעת מג'אז אתיופי, זה מדהים ויפה. אני אוהבת את זה שהשירים שלה מאוד אישיים. היא לא באה עם אג'נדה גדולה של ייצוג, אלא מדברת את עצמה ואת העולם שלה. היא השתתפה בסרט הגמר שלי בסם שפיגל 'אצלנו', ושיתפה אותי בקושי להקים להקה. היא כל כך רצתה להתקדם עם החומרים שלה, ואני שמחה שזה הצליח".

    אסתר רדא
    אסתר רדא

     

    דונלד טראמפ:

    "אמא שלי קוראת לזה השתלטות של בורות על העולם".

     

     

    דונלד טראמפ
    דונלד טראמפ

     


    פרסום ראשון: 13.03.19 , 00:13