תיאטרון האוהל
צה"ל צה"ל כבר באים: 43 שנים (לך תזכור) אחרי שפרץ לחיינו, הופך סרט הקאלט המיתולוגי "גבעת חלפון אינה עונה" ‑ להצגה, בתיאטרון הבימה. עלינו על מדי ב' והצטרפנו לחזרות, כדי לברר למה שלומי קוריאט, שנכנס לנעליים המצוחצחות של סרג'יו קונסטנזה, רועד מפחד? איזה מסר פמיניסטי קיבלה רוני דלומי מיעלי, שאותה היא מגלמת? מה גרם לאסי דיין לפרוץ בבכי קורע לב? מה סוד הנעורים הנצחיים של ניצה שאול? ומה חושבים על כל זה ויקטור חסון וג'ינג'י המקוריים ‑ הלוא הם שייקה לוי וגברי בנאי, והאם הם מודדים כבר את חליפת האיומים?
ניצה שאול וטוביה צפיר יושבים בחדר החזרות של תיאטרון הבימה. משה אשכנזי, שנכנס לנעלי הלקה הגדולות של סרג'יו קונסטנזה, מצטרף אל השניים, תוך שהוא זורק לעברם במבטא רומני בולט: "ז'וז'י, תביא פה שני מרטיני כחול און דה רוק".
כולם צוחקים כאילו לא עברו 43 שנים מאז הוקרן לראשונה סרט הקאלט המפורסם "גבעת חלפון אינה עונה", בבימויו של אסי דיין ובכיכובם של חברי "הגשש החיוור". 43 שנה, ועדיין כולם זוכרים כמעט בעל פה את הקומדיה המטורפת שהצליחה ללכוד פיסת ישראליות מצויה ‑ כפי שהיא משתקפת בשירות המילואים.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
גם שאול, שגילמה את יעלי ("בולה בולה איפה את?") המתוקה וצפיר, המח"ט שמגר שהיום היה כנראה עומד לדין על הטרדה מינית, נשטפים עכשיו בנוסטלגיה. "מה שקורה כאן, בחדר הזה מעורר בי געגועים לתקופת ההיא, במיוחד כשטוביה נמצא כאן לצידי כמו פעם", אומרת שאול. "אנחנו מסתכלים אחד על השני ונזכרים בצילומים בחולות ניצנים, בארבעים מעלות חום, באסי המתוק והמוכשר ובפולי, ופתאום נדמה לנו שהזמן נעצר".
"ניצה נשארה צעירה ויפה כמו אז", אומר צפיר. "כל הבנות מהדור שלי אומרות: 'לעזאזל, מה היא עושה שהיא נראית ככה?’"
"רק אל תצפו שאתרוצץ כאן עם ביקיני כמו בסרט, אני כבר מזמן לא יכולה להיכנס לביקיני ההוא", צוחקת שאול.
אסי הולך לאיבוד
שאול וצפיר לא נמצאים כאן רק כנציגי הקאסט המקורי. שניהם גם משחקים בעיבוד הבימתי שכתב דניאל לפין לסרט המיתולוגי שעולה בסוף השבוע בהבימה. שאול היא כבר סבתא יעלי במחזה החדש וטוביה הוא שמגר המבוגר, ששומר עדיין על ליבידו פעיל. בפינת החדר, נחבאים משהו, יושבים המלחין נפתלי אלטר, מי שהיה שותף להפקה ולכתיבת התסריט יחד עם דיין וסייע עכשיו גם ללפין בכתיבת המחזה, וליאור דיין, הבן של ובעל הזכויות, ונקרעים מצחוק בפעם המי יודע כמה.
"צריך לחקור, ברמה הנוירולוגית, איך יכול להיות שלמרות שהבדיחות כאן כבר משומשת, הן עדיין מצחיקות כל כך", אומר דיין. "אין עוד מישהו שכתב ברמה הזאת, מלבד מקרים חריגים כמו חנוך לוין, מאיר אריאל ודוד אבידן. אבא שלי הצליח ללהטט עם העברית”.
מה סוד הקסם של גבעת חלפון שעושה לנו את זה כל כך הרבה שנים?
"סוד הקסם טמון בסיטואציה אחת: המילואים. אני זוכר את עצמי יושב בגיל עשר בסלון ואבא שלי מקבל טלפון. הוא מרים את השפופרת ופניו נופלות, ואני שומע אותו מגמגם והולך לאיבוד בדרך לא אופיינית. ואבא שלי ידע טוב מאוד ללכת לאיבוד. ואז הוא אומר להם: 'אני לא אתן לכם, זו החופשה שלי מהחיים. אני ממשיך במילואים, אתם לא תשחררו אותי'. הבנאדם אהב את המילואים בצורה שאי־אפשר להסביר. אחר כך הוא ניתק את הטלפון ובכה. הציעו לו להתנדב, אבל הוא אמר, 'לא, אני רוצה להיות חלק אינטגרלי מזה'. הדמעות האלה הן הסיבה שגבעת חלפון עדיין עובדת. הסרט לא היה נוצר אלמלא המילואים של אבא שלי בשארם א־שייח. הדברים התחילו להסתבך אצלו בחיים, כשנגמרה התרופה שנקראת מילואים".
מה אבא שלך היה אומר לו הוא היה יושב איתנו עכשיו בחדר החזרות?
"הוא היה שמח, מתרגש ובוכה. הוא היה רוצה את זה כמה שיותר גדול, עם כמה שיותר אנשים וכמה שיותר רועש".
אז אולי תתגייסו לצלם גם את “גבעת חלפון 2”?
“דבר אחד בטוח, כבר לא יהיה סרט המשך לגבעת חלפון. אין טעם להרוס, מה עוד שפולי כבר איננו וגבעת חלפון בלי פולי היא לא גבעה. חוץ מ’הסנדק’, גם כל סרטי ההמשך לא היו מוצלחים. אם כי באותה מידה אתה יכול להגיד שההמשכים במשפחת דיין לא משהו. תראה אותי. מהמשפחה שהביאו לכם את שמות כמו שמואל דיין ומשה דיין, יצא ליאור דיין”.
המחזה שמביים משה קפטן, נפתח בסיפור מסגרת עדכני: במהלך הכנת עבודת השורשים שהוא צריך להגיש בבית הספר, מבקש נכדם של סרג'יו קונסטנזה ושפרה חסון — המכונה סרג'יו ג'וניור — להבין מה קרה אי אז בגבעה, מה שורשי הריב הגדול עם דוד ג'ינג'י ומדוע המשפחות לא מדברות כבר שנים. עבודת השורשים הזאת מחזירה את כולם לחולות סיני 1976 ולסרט המיתולוגי, שנמצא שם ברקע גם באולם החזרות.
"בהתחלה מאוד נלחצתי ממה שגברי בנאי יחשוב על המשחק שלי", מודה טל מוסרי, שמגלם את סמ"ר רפאל מוקד, המכונה ג'ינג'י. "אבל בסוף הקריאה הראשונה ליאור דיין ניגש אליי, חיבק אותי בחום, ואמר: 'יש לי תחושה שאתה הולך להפתיע את כולם כי הפתעת אותי מאוד'. ברור שאני מחכה לחיבוק של גברי אחרי ההצגה".
איך עבדת על הדמות של ג'ינג'י?
"לאורך החזרות התחלתי לשמוע הרבה יותר גשש. אני חי גששית כמעט ארבעה חודשים, מהרגע שקפטן הודיע לי שאשתתף בהצגה. אם יש משהו שאני רוצה שיעבור, לא רק לגברי ולשייקה, אלא לכל הקהל שיבוא, זה האהבה הגדולה והכבוד שאנחנו רוחשים לגשש. זו גם הסיבה הכי גדולה להעלות היום את גבעת חלפון. כשקיבלתי את התפקיד, הטלפון הראשון שרציתי להרים היה לפולי. כנער, גרתי בשכנות למשפחת פוליאקוב. הייתי החבר הכי טוב של יעל, אריאל ואיתמר, הילדים של פולי. לי ולפולי היו המון שיחות על החיים, על תיאטרון ועל משפחה. אהבתי אותו וגם הערצתי אותו".
רוי מילר, שמגלם גם הוא את ג'ינג'י, לצד מוסרי, היה צריך להתגבר על מכשול אחר — הרי"ש הגרונית והרועמת של גברי בנאי. "שבועות שלמים עשיתי לאשתי חור באוזן ולא הצלחתי לעשות אותה", הוא מגלה, "עד שלקחתי מורה פרטי לפיתוח קול. כשהצלחתי, הרגשתי כאילו הודיעו לי עכשיו שאני הולך לעשות את סופרמן בהפקה הוליוודית נוצצת".
לעומתם, משה אשכנזי התזזיתי (“מטומטמת”) התחבר לסרג'יו קונסטנזה במהירות. "אני חושב שהתכוננתי לדמות הזאת כל החיים כי גדלתי על הסרטים האלה", הוא אומר. "כילד עכואי פריפריאלי סרטי הבורקס היו התנ"ך שלנו, האורים והתומים — 'חגיגה בסנוקר', 'אסקימו לימון', 'הגונב מגנב פטור', כל הזאביק רווחים. היינו צופים בהם כל הזמן ומצטטים מכל כיוון. את סרג'יו ציטטתי מגיל צעיר מאוד, וכשהגעתי לחזרות כבר ידעתי חצי סרט בעל פה. אבל בחזרות, כשאתה נכנס לדמות, אתה מגלה עוד הרבה פוטיפורים ומלא מטבעות לשון שלא הכרת קודם".
שלומי קוריאט, שמגלם לצידו, לסירוגין את קוסטנזה, ראה אמנם את הסרט עשרות פעמים, אבל זה לא מצליח להרגיע אותו. "תסלחו לי, אבל פשוט רועדות לי הביצים", הוא מודה. "הסרט הזה הוא קודש הקודשים בתרבות הישראלית, קלאסיקה, וחלק מהיוצרים, שייבדלו לחיים ארוכים, עדיין פעילים. ככל שההצגה הראשונה הולכת ומתקרבת אני יותר ויותר בסטרס. אני פוחד מאוד ממה שהם יגידו ואיך זה יתקבל. מצד שני, הפחד הזה גם מחדד לך את החושים, אתה לא הופך לשאנן מדי".
גם קובי מאור (”סברי מרנן”) — שסיגל לעצמו חי"ת ועי"ן מסתלסלים כדי להיכנס לדמותו של ויקטור חסון, מצפה לשמוע מה חושב עליו שייקה לוי. "נולדתי בירושלים וחסון מזכיר לי את האזור הירושלמי בחיי", הוא אומר. "גם שייקה נשמע ירושלמי בחיתוך הדיבור שלו. כשהייתי ילד, הייתי בטוח שהוא קרוב משפחה שלנו. אני זוכר שביום שבת הייתי שומע אותו ואת הגששים בטרנזיסטור מתחת לשולחן במטבח, וחוזר אחרי המילים".
לא מפחיד קצת להיכנס למדים הרחבים של ויקטור חסון?
"התלבטתי המון. זה כמו לקרוא שיר, שיש לו כבר לחן מוכר, בצורה אחרת. אבל הבאתי הרבה מעצמי. גם עכשיו אני צופה כל יום בסרט, ולומד. הוא סוג של תנ"ך בשבילי".
מי חשב על שלאגר?
ובאמת, לא פחות מדיין ואלטר, הסרט חייב את ההצלחה שלו לשילוש הקסום של ויקטור חלפון, סרג'יו קונסטנזה וג'ינג'י ‑ בגילומם הבלתי נשכח של שייקה לוי, ישראל פולי פוליאקוב המנוח וגברי בנאי, בהתאמה ‑ הלוא הם להקת הגשש החיוור.
אלטר מגלה שכשחשבו על העיבוד המחודש, עלה גם הרעיון לשתף את לוי ובנאי בהצגה, ונפסל מהר מאוד. "הייתה מחשבה שהדמות של ג'ינג'י תופיע בסוף ההצגה, אבל בעיניי זה היה תפקיד קטן מדי בשביל להביא מישהו כמו גברי. אתה לא מלהק אייקון בסדר גודל כזה, רק כדי להכניס אותו בסוף המחזה. אני מתאר לעצמי שאם פולי היה בחיים ‑ היינו עושים סצנות נפלאות יחד עם שלושתם, קונצרט לתפארת, אבל זה כבר לא יקרה, למרבה הצער".
שייקה לוי, מצידו, עדיין לא ביקר בחזרות, אבל נשמע קצת סקפטי. "שום דבר בעולם לא יכול להיות כמו הסרט", הוא משוכנע. "הוא היה כל כך טוב שקשה להתקרב לרמתו. אנחנו עשינו את שלנו. עכשיו חובת ההוכחה היא על השחקנים בהצגה".
אתה מעודכן במה שקורה במחזה?
"לא, אבל שמעתי שעושים בהצגה את סרג'יו בדיוק כמו פולי ותמיד החיקוי נראה פחות טוב מהמקור. קשה גם להתחרות עם אגדה כמו פולי, אבל ההצגה יכולה גם להצליח בזכות הכישרון של השחקנים החדשים והחומר המקורי. הקהל שאוהב את הסרט יבוא גם להצגה. אני מניח שיהיו כל הזמן לחישות, 'הנה הוא עושה את פולי', ו'הנה זה עושה את שייקה' ויהיו השוואות, אבל אם יזמינו אותי לפרמיירה של ההצגה, אשמח לבוא".
בנאי דווקא אופטימי. "אני מאמין שגם ההצגה יכולה לעבוד טוב", הוא מצהיר. "אם זה יהיה מצחיק ומעניין — אין סיבה שזה לא יצליח, אבל צריך גם משהו עכשווי כדי שהקהל יזדהה איתו, ההצגה צריכה להיות בראש אחר. בגבעת חלפון היו תום ונאיביות. היום זה ראש אחר, מהיר, עם שירים של אירוויזיון. גם המציאות השתנתה בארבעים השנים האחרונות. אנחנו חיים במדינה שרחוקה מאוד מהתמימות ההיא".
בנאי מאמין שחלק מקסמו של הסרט, נעוץ גם בכיף שכל החבר'ה עשו בצילומים. "הרבה אנשים שואלים אותי כל הזמן מה סוד ההצלחה של גבעת חלפון, ואין לי תשובה ברורה. דבר אחד ברור: רואים שכל השחקנים נהנו לעשות את הסרט. וזה באמת נכון. הרגשנו כמו בקייטנה. היום אף אחד כבר לא היה מסכים להצטלם במקום כמו ניצנים, בתנאים של טירונות. גרנו שם בצריפים. היום כל אחת באה לסט עם המאפר האישי שלה, עם הסטייליסטית הקבועה, ועם הספרית שמשייפת לה שערה שערה. הזמנים השתנו לבלי הכר".
חשבת שהסרט יהיה כזה שלאגר?
"מה פתאום? מי חשב בכלל שזה יהיה הצלחה?! אפילו אסי ונפתלי לא תיארו לעצמם. המבקרים גם קטלו אותו. ב'הארץ' כתבו שאסור שאסי יתקרב למצלמת קולנוע. יום אחד שאלתי את מוישל'ה איש כסית, שהשתתף בסרט, איך הולך, כי לא היה לי שמץ של מושג. והוא אמר: 'גברי, אנשים יוצאים מהצגה ראשונה והולכים לקופה לקנות כרטיסים להצגה השנייה. זה שלאגר אדיר'. הסרט הוא אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי בחיי, ויישאר עוד הרבה שנים. זאת באמת הייתה תופעה. פעם באלף שנה קורה דבר כזה. עד היום אנשים זורקים לי ציטוטים ממנו, אומרים לי, 'אתם קלאסיקה', 'שלום ג'ינג'י', 'חבל שלא עשיתם גם 'גבעת חלפון 2'".
הציפורים נוחרים
חמש בבוקר, תחילת השבוע שעבר. "אפילו הציפורים עוד נוחרים על העצים", כמו שאומר סרג'יו קונסטנזה. קרן שמש ראשונה מלטפת את הדיונות שמפרידות בין חולון לראשון־לציון ("לפחות היו שמים שלט 'חולות טובעניים', זה המינימום שהבן אדם מחפש"), והשחקנים מגיעים כדי לצלם את קטעי המחווה לסרט, שיוקרנו על הבמה במהלך ההצגה.
צפיר ושאול נזכרים כמובן מיד בצילומי הסרט, כשאסי דיין ניסה להחניק ללא הצלחה, באמצעות חולצה שכיסתה את פיו, את הצחוק שלו במהלך הטייקים. צפיר בן ה־73 שועט שוב במהירות במעלה הדיונות, בצעקות: “בולה בולה”. "הרגשתי כמו ילד בן חמש שקיבל צעצוע ליד ורצתי בקלילות שהפתיעה גם אותי", הוא אומר. "החזרות להצגה החזירו אותי להוראות הבימוי של אסי".
איזה למשל?
"כששאלתי אותו איך שמגר צריך לדבר, הוא אמר לי, 'תחשוב כאילו יושבת לך על השפה העליונה חתיכת חרא מסריחה וחם לך, ותדבר'. ברגע שהתחלתי לעשות את זה, הוא אמר: 'יופי, יש לך את זה'. זה גם מה שלימדתי את אורי הוכמן, שמשחק את שמגר הצעיר".
מתגעגע לימים ההם?
"יש לי געגועים עזים לפולי. היינו חברים קרובים מאוד. כשמשה (אשכנזי) ושלומי (קוריאט) עושים את קונסטנזה, אני נזכר בו ובגאונות שלו ובא לי לבכות מגעגועים. הוא היה מהטובים ביותר שהיו כאן".
"כשהייתי צעיר, עשיתי הרבה בולה בולה", מעדכן הוכמן. "היום אני בעיקר עושה בולה בולה עם עצמי".
גם נפתלי אלטר לא מפסיק להתגעגע לאסי דיין. "בעבודה המשותפת שלנו לא היה מעורב שום אגו. אני לא רציתי לביים והוא לא רצה להיות מוזיקאי. הלכנו יד ביד, בפרגון הדדי מקסימלי, וגם עשינו הכל ביחד. אני לא זוכר שרבנו אי פעם בכל השנים הארוכות האלה. לאסי היה איזה קטע שהוא היה סוגר חשבונות עם אנשים בעיתונים בצורה איומה, אפילו עם בני המשפחה הכי קרובים, לא איתי. היחסים בינינו היו של אהבה שלא תלויה בשום דבר. הילדים שלי זוכרים אותו כדוד אסי. האובדן שלו משפיע עליי כל יום".
אלטר, שבילה עם אסי דיין אולי יותר מכל בנאדם אחר ‑ מאמין שהבמאי והיוצר המפורסם היה אוהב את מה שמתבשל עכשיו בחדר החזרות. "נראה לי שאסי היה חושב — אם אפשר להרוויח מזה כסף, אז למה לא, על הכיפאק", הוא מחייך. "לכסף לא היה שום ערך בעיניו. הוא הרוויח אותו בקלות וביזבז אותו עוד יותר בקלות. בשנים האחרונות, כשהוא כבר היה צריך לדאוג לשכר דירה ‑ הוא מכר את עצמו די בזול לכל מיני אנשים שרצו שיערוך להם משהו או שיכתוב. עצוב נורא שהוא היה צריך להגיע למצב כזה".
המוות שלו הפתיע אותך?
"בשנים האחרונות אסי כמעט התעלל בעצמו. הוא עישן שלוש חפיסות קאמל ביום, אכל בורקסים, שתה הרבה קפה והשמין מאוד. הגיע למשקל 150 קילו. כשהודיעו לי שהוא נפטר זה היה שוק גדול, אבל אמרתי לעצמי, 'טוב, זה היה כמעט צפוי'. יצא לי לעבוד גם עם אחרים מאז שאסי איננו, אבל זה לא היה ולא יהיה אותו הדבר".
עדנה בליליוס, שמוכרת בעיקר כמירב חסון מהסדרה "סברי מרנן", מאמינה שדמותה של שפרה נותרה עדיין אקטואלית כפי שהייתה, למרות הזמן שחלף. "שפרה היא אישה שמשתוקקת לאהבה, כמו כולם", היא אומרת. "כל בנאדם רוצה אהבה, ומהמקום הכי חשוף והכי עדין שיש. גם אני. יש לשפרה שמונה משפטים בערך ועשרים נשיקות במחזה. לפחות משה אשכנזי ושלומי קוריאט יודעים לנשק", היא מחייכת.
קיבלת השראה ממיקי קם, ששיחקה את שפרה בסרט?
"לרוני דלומי יש את ניצה כדי ללמוד ממנה, אבל אני בחרתי לא להתייעץ עם מיקי קם. אגב, רק עכשיו גיליתי שהאחים שלי, שזוכרים את כל הרפליקות של שפרה בעל פה — כמו: 'אפשר להקים שם שיכון לדגים צעירים' — צחקו עליי שנים מאחורי גבי שאני שפרה חסון, כי גם אני מאוד גבוהה, אבל לא ידעתי את זה. רק כשקיבלתי את התפקיד הם סיפרו לי".
שפרה אומרת שהיא תמיד רצתה חבר חייל.
"האמת שגם אני נורא רציתי".
רוני דלומי, יעלי 2019, נהנית להקשיב לעצות של המנטורית ניצה שאול. “בהתחלה חששתי מהדמות של יעלי, מה עוד שניצה כאן, אבל היא בנאדם מדהים ואדיב ונותנת לי טיפים כל הזמן”, היא אומרת. “ניצה אמרה לי את מה שאמר לה אסי דיין, שיש ביעלי חוצפה, משהו פמיניסטי. היא לא תיתן שיחליטו בשבילה”.
גם את כזו?
“אני בהחלט מאמינה בכוח הנשי. חוצפנית? לפעמים, אבל במידה הנכונה. אני מקווה שאני מביאה יעלי קצת שונה מהסרט, יעלי שהיא גם הרבה רוני”.
משה קפטן, האיש מאחורי ההפקה, חושב שהמסרים של גבעת חלפון עדיין רלוונטיים. "יש לי משיכה למיתוסים ישראליים והיה נדמה לי שמתוך כל הסרטים של פעם, גבעת חלפון הוא הסרט הראשון שצריך לטפל בו. התלווה לזה גם פחד גדול, כי העיבודים הבימתיים שעשו בארץ לסרטים לא ממש הצליחו, לא אמנותית וגם לא כל כך אצל הקהל. התלבטנו אם לוקחים קומיקאים מובהקים, נניח כמו שלישיית מה קשור, אבל החלטנו ללכת על שחקני תיאטרון. בדיעבד, אני חושב שזו בחירה נכונה, כי הם יכולים להביא הרבה מעבר לחיקוי".
גם אודליה פרידמן, מנכ"לית התיאטרון, רואה ב"גבעת חלפון אינה עונה" יותר מעוד הצגה ברפרטואר. "חיפשנו בעונת המאה להבימה את האפשרות לשקף את ההווי הישראלי הקשור בהומור, בסאטירה, ובשירות המילואים בחיי כל משפחה ישראלית. גבעת חלפון הוא המחזה האולטימטיבי. הוא מחזיר לחיים את הציטוטים, האמרות והשירים שליוו דור שלם של ישראלים".
קובי מאור, שמשחק את ויקטור חסון, מתגעגע לישראל של 1976. “אז המלחמות איחדו בינינו ויצרו איזושהי ערבות, היום אנחנו מגינים רק על עצמנו ולא אכפת לנו מאחרים”, הוא אומר. “הכל קורה היום כל כך מהר — אנשים רוצים להיות כוכבים בין לילה, ונראה לי שכבר אין לנו זמן להיות נחמדים. כל העניין הזה של הגדרות — יהודים, ערבים, חרדים, הומואים — הוא המצאה של השנים האחרונות. מהסרט עולים ריחות ואדים של תבשיל שלא קיים פה יותר לצערי הגדול”.
לפני שהחזרה מסתיימת, מגיע תורו של שיר הנושא. "אם חייך שוד ושבר", שרים כולם, "אם פורחים העצבים/ אז תעלה מיד על ספיישל/ ותרד למילואים".
"כשהציעו לי את התפקיד לא ידעתי איך זה יעבוד", מסכמת ניצה שאול, "אבל בחזרה לפני כמה ימים ראיתי שזה פשוט מקסים. זה לא עוד ניסיון להעביר סרט לבמה. יש פה מחווה ואהבה, ממרום שנותינו, לשנים האלה שלא יחזרו יותר. הסרט הזה הוא כבר חלק מהדי־אן־איי שלנו, ויישאר כזה תמיד". ×
לא בלי שייקה
השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" שגברי בנאי הודיע לראש עיריית תל־אביב, רון חולדאי, שהחליט לוותר על אות יקיר העיר, אלא אם כן יקבל אותו גם חברו, שייקה לוי. "כתושב תל־אביב במשך שישים שנה אני נהנה לשמח את אזרחי המדינה", כתב בנאי במכתב ששיגר לראש העיר, "אבל תרומתי הייתה כחלק בלתי נפרד משלישיית הגשש החיוור, שכללה גם את פולי ושייקה. אי־אפשר להפריד את העשייה המקצועית שלנו. לאור בחירתכם בי, ללא שייקה, אני נאלץ לוותר על הפרס. לא אוכל לעמוד על הבמה ללא שייקה שראוי לפרס לא פחות ממני".
"התבשרתי על בחירה בי על ידי אחד העיתונאים", אומר בנאי השבוע. "חשבתי שזה סתם. בדרך כלל מצלצלים מהעירייה ומודיעים. אבל אחרי שעה הגיע שליח עם זר פרחים ומכתב מראש העיר, שמברך אותי על קבלת הפרס. צילצלתי אליו ישירות, והודעתי לו על ההחלטה.
אמרתי לו שאם הייתי מקבל את פרס יקיר ירושלים, לא הייתי מסרב. אני ירושלמי וכל המשפחה שלי ירושלמית, אבל שנינו, גם אני וגם שייקה, גרים שישים שנה בתל־אביב. הוא אמר, 'אתה צודק, אבל זה לא תלוי בי. יש ועדה שמטפלת בעניינים האלה. בשנה הבאה נדאג שגם שייקה יקבל'. אז השנה אני מוותר על הכבוד”.
גבעת חלפון אז והיום
לפנייה לכתב/ת 
