סתיו 1989, דרזדן, ימיה האחרונים של מזרח גרמניה. אלפי מפגינים פורצים לתוך מטה השטאזי, המשטרה החשאית, בעיר והורסים את המשרדים מהם יצאו הוראות לבצע מעשים איומים. כשסיימו, החלו ההמונים לצעוד אל עבר מבנה של הק.ג.ב במורד הרחוב. שם ישב קצין צעיר בשם ולדימיר פוטין. הוא ראה את האלפים מתקרבים וביקש תגבורת, אבל אף סמכות עליונה לא אישרה. פוטין לא האמין שהבוסים שלו כל כך נחלשו. הוא לבש את מדיו הצבאיים, יצא החוצה בלי נשק ובלי גיבוי, ואמר להמון: "לחיילים בבית הזה יש נשק והם קיבלו ממני הוראה אחת: לפתוח באש לעבר כל מי שנכנס למתחם". הוא הסתובב וחזר אל המבנה. המפגינים התפזרו.
אומרים שפוטין מאוד אוהב את הסיפור הזה, שהוא כנראה אמיתי למדי, ולמה שלא יאהב. אנשים שחוקרים אותו באובססיה רואים בסיפור הזה את יום ההולדת של פוטין, הרגע בו החלה דרכו של מי ששולט לחלוטין ברוסיה מאז תחילת המאה, כולל בארבע השנים בהן לא היה נשיא. ועדיין, קשה להם להסביר איך הפך הבירוקרט האפור שלא הפגין שום סימני שאפתנות, לאיש הכי משמעותי שיצרה אמא רוסיה על הבמה העולמית מאז מיכאיל גורבצ'וב. למעשה, אם שואלים את סטיבן לי מאיירס, עיתונאי רב־פעלים וידע שמכיר את פוטין כנראה יותר טוב מכל פרשן מערבי, "הוא הרוסי הכי משפיע מאז סטאלין, יותר מגורבצ'וב ובוריס ילצין", אומר מאיירס בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" לרגל צאת הביוגרפיה של פוטין בעברית. "זו תהיה השאלה הנצחית, איך הפך אדם עם קריירה מאוד ממוצעת בק.ג.ב ובפוליטיקה, מישהו שאף פעם לא היה מרגל ולא הרשים אף אחד סביבו, לאיש שאומרים שהצליח להכריע בחירות בארה"ב".
את התעלומה הזו יצא מאיירס לחקור הרבה לפני שפוטין הפך למיתוס הנוכחי, והרבה הרבה לפני שמישהו חשב שארה"ב תשלח לבית הלבן אוהד גדול של השליט הרוסי. מאיירס שימש כתב של ה"ניו־יורק טיימס" במוסקבה מ־2002 עד 2007, חזר לוושינגטון, עשה קפיצה לעיראק, וב־2013 שב לרוסיה. עם כל המטען הזה הוא כתב את "הצאר החדש" (מאנגלית: כרמית גיא / הוצאת עם עובד) — אולי הביוגרפיה הפוטינית הטובה ביותר שנכתבה במערב.
חסר רחמים
מאיירס החליט לכתוב את הספר ב־2011, כשפוטין הודיע כי הוא חוזר לפוליטיקה — לא שהוא אי פעם באמת עזב, אבל לפחות רשמית, הנשיא היה ולדימיר מדבדב — והיה ברור כי הוא יהיה בשלטון הרבה שנים. "חשבתי שיהיה מעניין לכתוב ספר שיסביר את האיש הזה בדרך שלא תיראה כמו קריקטורה", אומר עכשיו מאיירס, אדם רציני במיוחד, שמשקיע מחשבה לפני כל לגימה שהוא לוקח מהקפה הניו־יורקי שלו. "רציתי לסיים לפני האולימפיאדה ב־2014 אבל הפלישה לקרים דחתה קצת את היציאה. זו הייתה נקודת שבירה, הרגע בו היה ברור כי נגמרה כל תקווה לשלום אמיתי עם המערב״.
ועכשיו הוא שולט בעולם.
״אני לא יודע אם הוא שולט, אבל התדמית שלו בוודאי הרבה יותר חזקה בגלל מה שקרה בבחירות באמריקה, ברקזיט והמלחמה בסוריה. זה נראה כאילו הוא מנצח, אבל באופן מוזר הוא דווקא לא משיג מטראמפ את מה שהוא קיווה לקבל. ברור שטראמפ מחבב מאוד את פוטין ורוצה לתת לו הרבה יותר, אבל הוא לא יכול לעשות את זה, דווקא בגלל מה שקרה בבחירות והחקירות המתמשכות״.
הילד ולדימיר פוטין, כמה לא מפתיע, סבל בבית הספר. הוא היה קטן פיזית ועבר התעללויות. זה עיצב את כל הדרך בה הוא מתנהל בחיים, פיזית ומנטלית. "הוא גולש, והוא עובד כל הזמן על הכושר", אומר מאיירס, "יש פה קצת פיצוי יתר, אבל גם היום הוא מרגיש שהוא חייב להיות חזק פיזית, אחרת יפגעו בו".
בגלל זה גם התמונות שלו בלי חולצה, מטיס מטוסים ונלחם בכרישים?
"בוודאי. הטלוויזיה מוכרת אותו בדיוק כמו שהוא רוצה, עד לרמת זוויות צילום. הדובר שלו אמר פעם שהוא לא מצטלם בכוונה בלי חולצה, אבל ידוע שפוטין מאשר כל תמונה שלו שיוצאת לפרסום".
אז אם הוא היה אדם לא מרשים בכל צורה, איך הוא הפך לצאר הזה?
"אנשים שמכירים את פוטין מתקשים להאמין שהוא במעמד כזה היום, שזו חייבת להיות או התערבות שמימית או איזה תסריט של הק.ג.ב. אבל זה פשוט צירוף מקרים. הוא היה במקום הנכון ובזמן הנכון, הוא היה חכם, בירוקרט אפקטיבי, והיה ואקום שהוא נכנס אליו. אחרי שהמושל שהוא עבד בשבילו בסנט־פטרסבורג לא זכה בבחירות, פוטין היה די על הפנים. אני חושב שאז הוא גם התחיל לייצר טינה כלפי כל הדבר הזה שנקרא בחירות דמוקרטיות והרוב קובע. זה היה באוגוסט 1996. שלוש שנים אחרי, באוגוסט 1999, הוא כבר היה ראש ממשלה, וכמה חודשים אחר כך גם הנשיא שפיקד על המלחמה בצ'צ'ניה. זו קפיצה מדהימה״.
הוא דיקטטור חסר רחמים, או שלהגיד דבר כזה זו בדיוק הקריקטורה?
"הוא בוודאי חסר רחמים, והוא אוטוקרט. הוא מנהל מערכת פוליטית שהיא כאילו דמוקרטית. אנשים באמת מצביעים, אבל השלטון דואג לקבל את התוצאות שהוא צריך. מאידך, זו לא דיקטטורה. אני גר עכשיו בסין, והחברה הרוסית הרבה יותר פתוחה מזו של סין. יש ברוסיה מפלגות אופוזיציה אמיתיות שמותר להן לדבר, אם כי אין לזה הרבה ערך. בסין הנאמנות המוחלטת היא למפלגה, ופה זה מזכיר קצת מאפיה, יש בוס שמנהל את העניינים ומחלק משימות, ואנשים נאמנים לו אישית״.
ציני עד אימה
לדברי מאיירס, יש מעט אנשים, אם בכלל, שעליהם סומך פוטין בעיניים עצומות. "אולי שומרי הראש שלו", הוא אומר. "יש קבוצה קטנה וסגורה של חברים שנמצאים איתו עשרות שנים, אבל אני לא חושב שיש מישהו שהוא לא יוותר עליו אם הוא חייב. הוא כל כך ציני".
מה המטרה שלו בעצם, להחזיר את ברית־המועצות? לעשות את רוסיה גרייט אגיין?
"אני חושב שהוא אמנם כואב מאוד את נפילת ברית־המועצות, אבל הוא מספיק חכם לדעת שהיא לא הייתה יכולה לשרוד. עכשיו חשוב לו לשמור את רוסיה מאוחדת, כי הוא בטוח שהמערב רוצה לפרק אותה. מכאן באו המלחמה בצ'צ'׳ניה או הפלישה לקרים. יש סיבה שהוא פופולרי ברוסיה. רוב האנשים בכל מקום רוצים שהמדינה שלהם תצליח. הרוסים זוכרים את השפלות שנות ה־90, והנה עכשיו אנחנו מנצחים, עכשיו אנחנו מארחים את הגביע העולמי ואת האולימפיאדה, עכשיו מכבדים אותנו".
לא סתם מכבדים, הנה, אומרים שאנחנו קבענו מי יהיה נשיא ארה"ב.
"הרבה רוסים ליברלים שאני מכיר חושבים שעצם הרעיון שרוסיה שינתה את הבחירות בארה"ב הוא אבסורד. הם צוחקים על זה. אני מניח שהאמת נמצאת באמצע. המטרה הראשונית של הרוסים הייתה פשוט לערער את הדמוקרטיה האמריקאית ולעשות בלגן, בלי קשר לטראמפ. עם הזמן זה כנראה השתנה. בסופו של דבר הייתה שנאה גדולה להילרי קלינטון באמריקה והם ניצלו את זה".
פוטין ממש שונא אותה.
"ממש, זה אישי. הוא בטוח שהיא ניסתה להפיל אותו".
יש לו בכלל בעיה עם נשים חזקות. הוא שונא גם את אנגלה מרקל. להביא כלב לפגישה איתה בידיעה שהיא פוחדת מכלבים זה באמת שיטות של מאפיה.
"כן, גם פה זה אישי, הוא היה מקורב מאוד לקנצלר הקודם, גרהארד שרודר, ונפגע מכך שהוא הפסיד בבחירות, ועוד לאישה ממזרח גרמניה. כשהוא לוקח דברים אישית, הוא יכול להיות מאוד אכזרי. וכן, הוא סקסיסט".
ולאומן לבן.
"זה כבר יותר מסובך. הוא לא גזען. רוסיה מדינה מולטי אתנית, יש בה 20 מיליון מוסלמים, לא מעט יהודים, היהדות היא דת מוכרת. פוטין נזהר שלא לשחק עם קלף הלאומנות חזק מדי. הוא יודע שלאומנות רוסית יכולה להפוך למשהו מכוער. יש לו קשרי עבר מעניינים עם יהודים, הוא לא אנטישמי כמו דמויות רוסיות היסטוריות, וקשה לזכור אמירות גזעניות שלו. הוא לא קריקטורה, הוא מאוד חכם וקשה להגדיר אותו".
אגב קשרים מעניינים עם יהודים, נראה שהוא מנסה למצוא לעצמו נישה בין ארה"ב לישראל.
"הוא מאוד פרגמטי. הוא יכול לראות את האינטרסים של רוסיה בכל מצב. היחסים של ישראל עם ארה"ב והמערב קצת הסתבכו בעשור האחרון והוא ראה מקום להיכנס. מאידך, הוא מוכר טילים לאירן וסוריה. הוא יעשה מה שצריך. אני מוצא לא מעט דמיון בינו לבין בנימין נתניהו".
נתניהו בעיקר רוצה לשרוד.
"גם פוטין. שניהם ערמומיים וציניים ושורדים. אני לא יודע לגבי נתניהו, אבל פוטין חושב שהוא חיוני לעצם קיומה של רוסיה. מבחינתו, בלעדיו אין רוסיה. זה אבסורד, הוא הרי ימות מתישהו, אבל הוא מאמין שהמערכת לא יכולה בלעדיו. חזרתי לא מזמן ממוסקבה, ואני חייב לומר שהחיים שם יותר טובים משהיו אולי אי פעם. אפילו המטוסים הרוסיים כבר לא מתרסקים כמו פעם". •
