הם מתלבטים, מהססים, לא לגמרי סגורים על המפלגה שיצביעו בעדה — לראשונה בחייהם — בבחירות הקרובות. הם מתווכחים בלהט בינם לבין עצמם. בדבר אחד הם מאוחדים: בסלידתם העמוקה ממערכת הבחירות המתנהלת כעת. מערכת שהיא, כך הם מסכימים, "מגעילה". מגעילה ודוחה.
שבעה בני נוער, שלוש נערות וארבעה נערים (ראו בתמונה), הגיעו לבית "ידיעות אחרונות" לשוחח איתנו על הבחירות. על מסעי התעמולה השליליים של המפלגות המתמודדות, על המצעים שישנם ושאינם, על אפס התעניינות בבוחרים צעירים, על ההתעלמות מכלכלה וחברה, על הסיכונים לדמוקרטיה, על בנימין נתניהו, בני גנץ וכמובן, איך לא, על קנאביס ("בלבול מוח בנושא הזוי") ורותם סלע ("כל הכבוד לה").
לא רציני לסכם דיון ער של שעות בכמה משפטים, ובכל זאת, הנה המסר העיקרי של האנשים הצעירים מאוד: היו בעבר מערכות בחירות בהן המפלגות דיברו לבוחר הצעיר בעיקר על שלום. היו בחירות בהן דיברו המפלגות בעיקר על צדק. במערכת בחירות השנה הן לא מדברות על שלום ולא מדברות על צדק. בכלל לא מדברות אלינו.
פתח את השיחה אִיתַי. הבחירות, אמר, מסתובבות סביב אדם אחד, ביבי. כן ביבי, לא ביבי, זה כל הסיפור. אותנו, הצעירים, הוא לא מעניין. אנחנו רוצים תוכניות, הצעות, פתרונות.
איתי: "תכלס לי נראה שמערכת הבחירות היא בזבוז כסף. מבזבזים מאות מיליוני שקלים רק כדי לפלג את הישראלים ולהסית אותנו אחד נגד השני".
ליאור: "מערכת הבחירות מבולבלת ומבלבלת. לנו, הצעירים, לא ברור על מה היא ואיזו מפלגה אוחזת באיזו אידיאולוגיה. אין בהן בכלל התייחסות לאידאולוגיה. הכל אישי. אי־אפשר לדעת מה הן מציעות".
רועי: "מתרכזים באישיותו של נתניהו כדי להוכיח שאין הבדל בין שמאל לימין. שהכול אותו דבר, חוץ מביבי. ההתייחסות לבוחרים ממש מעליבה. ויש גם כמות יוצאת דופן של ידיעות שקריות, פייק ניוז".
רחיל: "אני מתביישת מתעמולת הבחירות. הייתי רוצה שלא ידברו אליי בשפה צהובה, צעקנית. ילדותית. המפלגות הגדולות מצטיינות בכך, מפיצות רכילויות אלו על אלו ומקניטות זו את זו".
מרים: "אני לא מבינה למה המנהלים של קמפיין הבחירות מתעסקים כל הזמן בלכלוכים. מלכלכים על יריביהם הפוליטיים במקום לדבר על מצע חיובי של מפלגותיהם".
דביר: "מערכת הבחירות הזו מגעילה אותי. המתמודדים במפלגות השונות רק יורדים אחד על השני, רק מחליפים מהלומות. נמנעים מלחשוף כוונות ותוכניות. אני וחבריי מתרשמים שאין להן בכלל תוכניות".
עדי: "בבית הספר שלי נערך פאנל של נציגי מפלגות לקראת הבחירות, והדיון בו התפוצץ. ראיתי באיזה חוסר כבוד התייחסו הדוברים זה לזה, איך פסלו אחד את השני, ונחרדתי. תארים מסוימים המשקפים עמדה לגיטימית כבר הפכו לקללה. קשה לי עם חוסר הכבוד וההסתה".
"אני יודע שלא אוכל לקנות דירה"
הצעירות והצעירים המשתתפים ברב־שיח של "ממון" ילכו לקלפי למרות הכעסים, לממש את זכותם האזרחית, אך יעשו זאת בכעס ובחירוק שיניים. אלו בהחלט לא הבחירות עליהן חלמו.
המפלגות, אתם אומרים, זורקות סיסמאות שאתם לא מעוניינים לשמוע. במה כן יש לכם עניין? מה הייתם רוצים לראות בתעמולת הבחירות?
איתי: "אני הייתי רוצה לשמוע איך הן מציעות לפתור את הבעיות המעיקות עלינו. מה יעשו כדי להוזיל דירות, כדי לשפר את החינוך, כדי לשחרר את הפקקים בכבישים ועוד־ועוד. ואם כבר (תועמלני המפלגות, ס"פ) מתאמצים להעלות פתרון, לזמן קצר בלבד, לכל היותר תקופת כהונתו של שר בממשלה. לא יותר. אני כבר יודע שבעוד כמה שנים, אחרי הצבא, לא אוכל אשכרה לקנות דירה. גם אם אעבוד כמו חמור".
ליאור: "אני לא רוצה שידברו איתי על לגליזציה של קנאביס. הפוליטיקאים חושבים שאנחנו בני הנוער לוקחים הכל בקלות ולכן אין בעיה לשכנע אותנו להצביע למפלגה כלשהי רק מפני שהיא פתאום תומכת בלגליזציה של סמים קלים. זה מעליב. המפלגות פתאום משנות את המצע שלהן לכיוון פופוליסטי כדי למשוך את המצביעים הצעירים. אני מחפש מפלגה שיהיה ברור לי מה המצע שלה, מה הצעותיה בנושא הסכסוך עם הערבים. זה מאוד חשוב לי, אני הולך להתגייס עוד מעט".
רועי: "גם לי מפריעה הבריחה של כמעט כל המפלגות, ולבטח המפלגות הגדולות, מנושא הסכסכוך הישראלי פלסטיני. אף אחת מהן לא מגיעה אלינו עם איזשהו פתרון ריאלי. עם מצע מדיני מגובש וברור. הן לא מדברות על שלום, משתמשות במילים מכובסות. נראה שהן מתביישות לגעת בנושא. אבל שלום הוא מסר חיובי. מותר וצריך לדבר עליו".
רחיל: "בתור נערה ישראלית בת 18 שהיא גם ערבייה, גם מוסלמית וגם אזרחית במדינה הזאת, שנולדה כאן ומחשיבה את עצמה כציונית, הייתי רוצה ששיח הבחירות המנוהל על ידי המפלגות ייגע בכל הנקודות הללו. שיענה על השאלה האם תמיד ארגיש כאורחת במדינה הזאת, שהיא ארצי מולדתי? בשנת השירות הלאומי שלי אני חשופה לאנשים בתנאי חיים קשים מאוד. רואה בעיניי את הפערים העמוקים בחברה הישראלית. רוב המפלגות הרצות לכנסת מתעלמות מהם במסעי הבחירות. מתעלמות מהעיקר, חושבות שמספיק להציג גבר גבוה בעל עיניים כחולות כדי לנצח בבחירות. אבל בחירות הן לא תחרות דוגמנים".
או דוגמניות?
רחיל: "אם אתה מתכוון לרותם סלע, אז טעינו בקשר אליה. הייתי בהלם מזה שמישהי שעד כה חשבתי שהיא רק פרצוף יפה עם עיניים ירוקות־כחולות כותבת את מה שהיא כתבה על הערבים בישראל, בלי להסס ובאומץ שכזה. לא מעשה מובן מאליו; אני מעריצה אותה. וכועסת עוד יותר על ביבי שהוא מתעסק בה, ברותם סלע, במקום להתעסק במצב המדינה".
עדי: "אני מצפה ממפלגה שרוצה שאצביע לה להראות לי מה היא תעשה לתיקון החברה הישראלית. בכמה יועלו קצבאות זקנה, נכים, שורדי שואה. אבל המפלגות הגדולות לא רק מפחדות לדבר על פתרון לסכסוך, לא רק פוחדות מהמילה שלום, הן גם מפחדות לדבר בבירור על פתרונות לחברה במצוקה".
מרים: "מפריע לי כל הצד האישי של הבחירות, שתוקפים את היריבים באופן אישי. ואני עדיין מחכה לפוליטיקאי שיקום ויודה בטעויות שעשה".
פוליטיקאי העורך חשבון נפש עשוי לשכנע אותך?
מרים: "בדיוק. אני ממתינה לאחד שיפסיק לרגע לפאר ולהלל רק את עצמו ויודה שגם האחרים צודקים והוא לפעמים טועה. בעיני אנשים צעירים הודאה כזו אינה מפגן של חולשה, היא מפגן של עוצמה".
דביר: "במקום לבנות גשרים, הפוליטיקאים במערכת בחירות זו רק מפזרים רעל".
מזדהים עם קפיטליזם, מחפשים גם חמלה
מאכזב אותם, את הבוחרים הצעירים, האופן המזלזל בו מתייחסות הרשימות הגדולות — וגם הבינוניות — למצעים הכלכליים. אם כבר מתפרסם מצע, הוא מסתכם בכמה סיסמאות חפוזות ותפורות לקושש קולות.
איתי: "המועמדים של המפלגות לא מבהירים לנו איפה הם עומדים בשאלות יסוד, כמו מה התפקיד הרצוי של ממשלה במשק, איפה ואיך היא צריכה להתערב ולהגן על האזרחים והאם לסמוך רק על השוק החופשי. אני לא יודע מה הדעה הכלכלית של הליכוד, של העבודה, של כחול לבן. באמת, אני לא זוכר שהם מביעים אותה יותר מדי".
ליאור: "הרושם שלי הוא שכל המפלגות הגדולות מקבלות היום ללא ערעור את הגישה הליברלית־קפיטליסטית לכלכלה. אף שאני מזדהה עם הגישה הזו, חובה לדעתי להוסיף אליה חמלה והתחשבות באנשים חלשים. להוסיף מרכיב חברתי".
סוציאליזם לא מדבר לצעירים ישראלים, בעיות סוציאליות כן מדברות?
ליאור: "בדיוק".
רועי: "אני מסכים עם ההערכה שאין הבדל מהותי בין המצעים הכלכליים של המפלגות הגדולות. כולן מקדשות את התחרות הקפיטליסטית כשיטה הכי טובה. אני אישית חולק על כך; מגדיר את עצמי כסוציאל־דמוקרט, מצדד במעורבות ממשית של המדינה בכלכלה, במיוחד בהגנה על מי שאין להם ולא מסוגלים להתמודד עם האכזריות של השוק".
בוודאי שמתם לב שהמילה "מסים" לא עולה בכלל על שפתיהם של נואמי הבחירות...
רועי: "זו עוד דוגמה להתחמקות מלהגיד לנו את האמת. ברור שאחרי בחירות לא יהיה מנוס מהעלאת מסים, לפחות על הכנסות גבוהות".
רחיל: "אני גרה בקומונה עירונית עם עוד עשרים אנשים צעירים. אנחנו מנהלים את חיינו בשותפות אמת, מחליטים על הכסף ביחד. מסכימים שאנחנו מגיעים ממעמדות כלכליים שונים ומאזורים במצב סוציו־אקונומי שונה. אני מבינה שזו לא אופציה ריאלית לניהול מדינה אך זו כן אופציה לחיזוק הקהילייה ומסר הקהילייתות בארץ".
דביר: "מצעי המפלגות מושכים חזק לצד הימני של המפה הכלכלית. ובכל זאת, הזוי שלליכוד, מפלגת שלטון בעשר השנים האחרונות, אין בכלל מצע. זה זלזול בבוחרים שלהם".
עדי: "או שהם מזלזלים או שמסתירים את הנושאים הכלכליים העקרוניים מפני שאין להם איזו עמדה ברורה. בבחירות הללו הרי אף אחד לא שואל מה טוב לאזרחים, כולם שואלים מה טוב למפלגה. זו חרפה במדינה שיש בה שיעורי עוני כה גבוהים ומערכת בריאות מתפוררת".
מרים: "מפלגות לא מתעסקות בכלכלה כי הן בטוחות שעיסוק בה לא יביא קולות. וכאשר המפלגות לא מדברות על כלכלה, גם האזרחים לא מוצאים בה עניין. האזרחים חיים את חיי היומיום, רגילים למה שקורה ומשלימים איתו.
בבחירות הללו נקבעה הדעה שדיבור על כלכלה רק מוריד מנדטים למפלגה. מותר לדבר על שמאל או ימין מדיני, לא על שמאל או ימין כלכלי".
אתם חושבים שזהו ערפול מכוון.
דביר: "מכוון או לא, ערפול כלכלי משרת את רוב המפלגות".
רועי: "הוא משרת במיוחד את רשימת כחול לבן. הודות לו ראשיה יכולים להימנע מלנקוט עמדה ברורה".
מרים: "הם מדברים יפה בלי להגיד דבר".
ואולי הבריחה מכלכלה משקפת את העובדה שלמרבית האזרחים פשוט טוב? הטענה שמצבה הכלכלי של ישראל מעולם לא היה טוב יותר הפכה באחרונה למוטיב מרכזי בתעמולת הבחירות של ראש הממשלה נתניהו.
מרים: "המדינה במצב טוב אבל לרבים מהאזרחים קשה מאוד. קבוצות וקהיליות לא מעטות סובלות מהזנחה, מרמת חיים נמוכה, מבריאות וחינוך ירודים. רק שכל זה, כמו שאמרתי, לא תופס את המקום הראוי בשיח הבחירות. רק ביבי ואנטי־ביבי".
עדי: "אני מסכימה שהמצב הכלכלי הכללי כרגע טוב למדי — אבל מה עם העתיד? אם הליקויים לא יתוקנו במהרה, צפויים לנו, לצעירים, שנים כלכליות קשות".
דביר: "דווקא מפני שהמצב המשקי טוב לא מתקבלת על דעתי הצפיפות הנוראה בבתי חולים או בכיתות. מה זה, הדבר הזה?! אני לא מסוגל לקלוט איך הפוליטיקאים בשלטון נותנים לזה לקרות. למה לא משקיעים, למה לא בונים?".
רועי: "לא משקיעים כי לא רוצים להכניס את היד לכיס האמידים. החלשים לא נחשבים, במיוחד בבחירות העכשוויות. מצבם מצוי נמוך מאוד בסדרי העדיפות של מרבית המפלגות".
רחיל: "אין טעם לדבר על המצב הכלכלי הכללי כאשר יש כל כך הרבה שכבות וקבוצות חלשות שמצבן על הפנים. הן מושתקות".
ליאור: "המצב הכלכלי לבטח לא נוראי כמו שאומרים. הסתכלו על התעסוקה המלאה: אני יכול למצוא היום עבודה בשנייה. בבאר־שבע ממנה אני בא ניתן לחוש את השיפור הבולט גם בחינוך וגם בהשקעה ציבורית. להגיד שאין השקעות ואין שיפור זה לעצום את העיניים כדי לא לראות את ההתקדמות".
התקדמנו בזכות נתניהו?
ליאור: "התעמולה של נתניהו מפריעה לי משום שהוא מנכס לעצמו את כל ההצלחות במשק אבל לא לוקח אחריות על אף כישלון. מחירי הדירות נרגעו? זה לא הישג של כחלון, זה של ביבי. הגירעון בתקציב זינק? זה לא כישלון של ביבי, זה של כחלון. או שאתה מנהיג או שלא. אני מתכוון לדו־פרצופיות שלו. אם אתה לוקח אחריות על הדברים הטובים, אתה צריך לקחת אחריות גם על הדברים הפחות טובים. גם על כישלונות".
רועי: "נתניהו נוהג לקחת קרדיט גם על החלטות שהוא בעצם התנגד להן. למשל: העלאת שכר המינימום, שהוא שלל בעבר. כשר אוצר (בשנים 2003 עד 2005) פגע נתניהו הכי קשה בשכבות החלשות וחטף על כך בבחירות. הבאים אחריו נאלצו לתקן את הטעויות. אבל את הפרק הזה הוא משכיח".
איתי: "בעשור שחלף ביבי לא תרם כלום לכלכלה, חוץ מלמנות שרי אוצר שאחר כך השמיץ אותם. כחלון לפחות רצה לפעול ולשנות לטובה".
דביר: "זה די טבעי, לא? אם אתה פוליטיקאי ערב בחירות — האם תיקח אחריות על טעויות? הפכנו לחברה של חאפרים".
"ראש הממשלה צריך להיות דמות מופת"
איתי: "לא תמיד היה כך. בעבר הפוליטיקאים היו הרבה יותר אחראים. יצחק רבין התפטר מראשות ממשלה על כמה אלפי דולרים בחשבון בארה"ב. לפי כתב החשדות של היועץ המשפטי, נתניהו קיבל מתנות במאות אלפי שקלים".
מרים: "אני מרגישה בושה וסלידה עמוקה כשאני חושבת על התנהגותו זו. ראש ממשלה מייצג את המדינה; הוא צריך להיות דמות מופת, לפחות בשביל הבוחרים הצעירים. דמות שמסתכלים עליה ורוצים להידמות לה. לא מישהו שמקרין שחיתות, ובכך נותן לגיטימציה לשחיתות. אפס בדוגמה אישית, מרים את עצמו מעל כולנו".
ליאור: "לא נפריז. ראשי מדינות רבים קיבלו ומקבלים מתנות מחברים עשירים, נתניהו לא יוצא דופן. אין לי בעיה עם ההתנהגות שלו בעניין המתנות. זה לא פוגע בי בשום דבר כאזרח. להפך: לדעתי נוצר סביב הסיפור הד תקשורתי שכל מטרתו להעיף את ביבי מהשלטון עוד לפני שנשפט. אני חושב שזה לחפש אותו בקטנות. אני כן כועס על התגובה שלו לציוץ של רותם סלע על השוויון לאזרחים ערבים. במקום להנהיג את המדינה הוא מתעסק לי בציוצים עם שחקניות ודמויות בטלוויזיה".
חזרנו לרותם סלע?
איתי: "כן, כי זה סימפטום. היא הרי אמרה דברים שהם לא ימין ולא שמאל, דברים מאוד נכונים חברתית. לעומת זאת התבטאויות כמו של נתניהו נגדה יוצרות שיח בחירות רעיל. הן מכינות את הקרקע להתייחס למיעוטים כאל אזרחים מסוג ז׳ ובעתיד לשלול מהם זכויות אזרח בסיסיות".
ליאור: "במערבולת מערכת הבחירות עברה לא פעם במוחי המחשבה המצמררת שישראל עלולה להידרדר למדינה לא דמוקרטית. כמו לא מעט מדינות בעולם ובמיוחד סביבנו. אני רואה בכך אסון: ישראל חייבת להשאיר דמוקרטיה כדי לשרוד. היותנו מעוז של שפיות דמוקרטית בלב המזרח התיכון הבלתי־דמוקרטי מעניק לנו חוסן פנימי ומיתוג בינלאומי. לכן אני שולל את הפסילה של המפלגות הערביות והיהודיות מהתמודדות בבחירות. אנחנו חייבים להישאר מדינה דמוקרטית ואנחנו נישאר מדינה דמוקרטית, למרות שיש לנו שיח הנשמע לפעמים לא דמוקרטי".
רועי: "דעותיי רחוקות מדעותיו של ליאור, ובכל זאת אני חושב שלא היה מקום לפסילת מפלגות הקיצון, גם מימין וגם משמאל. ישראל דמוקרטיה מספיק חזקה לתת להן לרוץ בבחירות. הטענה העיקרית שמפנים כלפי מפלגות הערביות אומרת שהן לא ציוניות. אז מה? גם יהדות התורה היא מפלגה לא ציונית, ובכל זאת משתתפת רצויה בקואליציות. רק כאשר חברי כנסת ערבים לא ציוניים, זה פתאום נורא מפחיד. בגלל המוצא הלאומי פוסלים אותם מראש משיתוף בקואליציה. כל עוד קורה, הדמוקרטיה שלנו לקויה".
רחיל: "עכשיו הכל כאן עדיין עטוף נורא יפה בעטיפת דמוקרטיה, אבל המים המורעלים של אנטי־דמוקרטיה חודרים עמוק".
עדי: "את הסתירה בין מצב הדמוקרטיה הישראלית לבין האופי היהודי של המדינה לא ניתן ליישב בקלות. אני נמצאת הרבה פעמים בדילמה - מה אני מעדיפה שיהיה ולא יהיה. לא תחבורה ציבורית בשבת, כי זה מבטא את האופי היהודי של המדינה? או כן תחבורה, כי זה מבטא את הדמוקרטיה? הנושא כבד, דורש ליבון ברמה לאומית. לא בנאומים, לא בתעמולה, כפי שהיא מתרחשת במערכת הבחירות הנוכחית".
דביר: "הדמוקרטיה בישראל לא בסכנה כל עוד אפשר להחליף את השלטון ליד הקלפי ולהביע דעה בחופשיות. בסופו של דבר אל לנו לשכוח שאת ראש הממשלה בחרו האזרחים, הוא לא נכפה עליהם. וגם לא ייכפה בבחירות הקרובות".
רחיל: "הפקדנו יותר מדי כוח בידי הממשלות, פחות מדי בידי עצמנו, האזרחים, במיוחד האזרחים הצעירים. הממשלות לא תעשנה הרבה לטובת האזרחים בלי שהם יקומו ויעלו את דרישותיהם בקול משותף גדול. גורלנו כצעירים ישראלים בידינו, לא בידי הפוליטיקאים ועושי הוראותיהם. אז אל לנו שוב לשבת אחרי הבחירות בחיבוק ידיים. עצוב לראות את התרדמת הזאת. בואו נהיה אנחנו הדומיננטיים על הבמה".
בבקשה, תהיו. קראו עיתונים, הביעו דעה והשפיעו.
