עלה עולה
בעוד חודש וחצי, אולי חודשיים, אם וכאשר תושבע ממשלת נתניהו החמישית, יציג ראש הממשלה על דוכן הכנסת את שר האוצר החדש, משה פייגלין.
נשמע דמיוני? ככה זה נשמע גם בפעם הקודמת, כשברגע האחרון נבחרה איילת שקד לשרת המשפטים ונפתלי בנט שודרג לתפקיד שר החינוך. מי האמין אז ששנואי נפשם של הזוג נתניהו, במפלגה עם שמונה מנדטים, יקבלו תפקידים כל כך בכירים. אבל אחרי שליברמן הודיע ברגע האחרון שהוא לא בקואליציה, לא נותרה לנתניהו ברירה אלא לצרף אותם – ובתנאים המפליגים שלהם.
כדי לשבור את התנגדותה העזה של שרה נתניהו, נאמר לה שללא השניים האלה בממשלה, היא תצטרך להתחיל לפנות את בלפור. כולנו יודעים כמה קשה לבני הזוג נתניהו "לאבד בית", כפי שנתניהו עצמו העיד על החוויה הטראומטית שליוותה אותם בתום הקדנציה הראשונה. שרה, שיותר משהיא שונאת את בנט ושקד היא אוהבת את הבית – ויתרה. לפייגלין יהיה לה הרבה יותר קל להגיד כן.
מי שכנראה מאמין בתסריט הזה, שעד לא מזמן היה נראה לרובנו כחלום, שלא לומר חלום בלהות, זהו פייגילין עצמו. ביום שלישי השבוע, באולם שלא היה גדול מספיק כדי להכיל את עשרות הצעירים שהגיעו לבית ויצ"ו ברעננה כדי לשמוע את הבשורה, הוא פתח ואמר בשביעות רצון: "אפשר לפרוש מהמרוץ. אנחנו את שלנו עשינו".
אם לשפוט על פי הבאזז שעושה מפלגתו בשבועות האחרונים, ובמידה ובאמת יתברר ב־9 באפריל שהסקרים המחמיאים אינם תופעה מתעתעת – פייגלין עוד עשוי להיות ראש המפלגה הראשון שנתניהו מתקשר אליו. כל שאר מפלגות הימין פשוט בכיס שלו. נתניהו מבין, אומר פייגלין, שהתופעה של זהות אינה שולית. הוא כבר מתייחס לשיטת השוברים בחינוך שאנחנו מציעים, והתחיל לדבר על לגליזציה לקנאביס. אנחנו, הוא אומר, כבר משנים את השיח.
מפלגת זהות, שחוצה כבר בחלק מהסקרים את אחוז החסימה, מתכוונת לדרוש בממשלה הבאה שני תיקים: את תיק האוצר ותיק החינוך. למרות הסתייגותו של נתניהו מפייגלין לאורך השנים, ולמרות הבטחתו השבוע לשמור על תיק החינוך בליכוד, נתניהו מוכן לעשות הרבה, שלא לומר הכל, כדי לשמור על הגוש ולהקים את הקואליציה שלו. בדיוק כפי שהיה מוכן בשלב מסוים להפקיד בידי סמוטריץ' את תיק החינוך אם יסכים לאיחוד בימין - כך גם לא יהסס להפקיד תיקים חשובים בידי אדם שמציע להתנקש במנהיגי איראן, לכבוש מחדש את עזה ואת ערי הגדה ולהשית עליהן משטר צבאי, לעודד טרנספר של ערבים באופנים שונים ובבוא היום להקים שוב את בית המקדש. במצב כזה השאלה לא תהיה ביבי או טיבי, אלא סמוטריץ' או פייגלין.
אבל פייגלין אינו טירון שיורה לעצמו ברגל. בכנס ברעננה, בנוכחות של כ־200 צעירים, הוא דיבר רק על ענייני חינוך וכלכלה. אף מילה על השאיפות האחרות של מפלגתו הימנית קיצונית. ולא רק הוא. בין כל השאלות שנשאלו שם על ידי צעירים שגילם הממוצע הוא לכל היותר 27, רובם הגדול חילונים, לא הייתה אפילו שאלה אחת (אפילו לא אחת!) שנגעה לעניינים האלה. השאלות, אינטליגנטיות יש לומר, התייחסו כולן לנושאי כלכלה. חלקן הופנו אל מספר 3 ברשימתו של פייגלין, הכלכלן גלעד אלפר, חבר המועצה הכלכלית המייעצת לשר האוצר ואנליסט בבית השקעות גדול.
פייגלין מדבר עם הצעירים בשפתם. הוא כריזמטי, ענייני ומלא הומור. קצת לפני האיחוד של מפלגת כחול לבן, הייתי בכנס של בוגי יעלון ברמת־השרון. הגיל הממוצע של המשתתפים היה מעל 60. יעלון ניסר בקולו המונוטוני את האוויר. אחרי רבע שעה ניתן היה לשמוע קולות נחירה מתוך הקהל. השאלות היו משעממות. התשובות היו ארוכות, שום דבר שהזכיר את הערנות, הריכוז והסקרנות, שאפיינו את הכנס השבוע.
כששאלתי את הצעיר שישב לצידי למה הוא וחבריו לא שואלים כלום על השאיפות המדיניות והביטחוניות של מפלגת זהות ועל נטיותיה המשיחיות, ענה לי הבחור שהוא מעדיף לשים את הנושאים האלה בצד. הם לא מעניינים אותו. אפילו עניין הקנאביס לא באמת חשוב לו. מה שמעניין אותו, זה איך מתכוון פייגלין ליישם את תפיסת העולם הליברלית שלו בנושאים הכלכליים והחברתיים.
ההתרשמות שלי היא, שבתקשורת נוטים לייחס חשיבות יתר לנושא הלגליזציה, אולי בגלל שיותר קל לתאר את תומכי פייגלין כסטלנים שכל רצונם זה לעשן בשקט. האמת הרבה יותר מטרידה. מדובר בצעירים רציניים, חושבים, שנוהים אחרי פייגלין בגלל העמדות שלו בנושאים שמעניינים אותם, והבטחותיו להחזיר לדור הצעיר את המדינה שלו. לשחרר אותו מהשבי, כפי שהוא מכנה את זה. הסיפור שמהדהד בכל הכנסים של זהות, הוא על החתן של פייגלין, לוחם קרבי, שמתוך הצוות שלו בגולני - כרבע מהם, שישה במספר, חיים בחו"ל. עם זה, כך מסתבר, הצעירים מזדהים בקלות.
הר הבית בידיו
פייגלין מצידו טוען שהוא לא מסתיר מהציבור שום דבר. אני הפוליטיקאי הכי שקוף, הוא חוזר ואומר. ואכן, המצע של מפלגתו משתרע על פני 344 עמודי ספרו "להיות יהודי חופשי", שלדבריו נחטף בחנויות כמו לחמניות חמות. משה מוכר ספרים.
פייגלין לא מסתיר את עמדותיו, אבל הוא עושה משהו הרבה יותר מתוחכם: מכיוון שאנחנו לא מתמודדים על ראשות הממשלה, הוא אומר לשומעיו (עדיין לא, הוא מוסיף בחיוך), ואני לא מתכוון לדרוש את משרד הביטחון והחוץ, הרי שאין מה להתמקד בנושאים מעבר לתחומי כלכלה וחינוך. הדברים האלה אמורים ככל הנראה להרדים את כל מי שחוששים מהרעיונות המסוכנים שזהות נושאת באמתחתה. נו, אם אין כוונה לכבוש מחר שוב את עזה, אז אפשר להצביע בעד קמפיין שמדבר על שוק חופשי, הורדת יוקר המחיה, והפרדת הדת מהמדינה. ומי לא היה קונה את החזון שמציע אלפר לשומעיו ברעננה: לאמץ אלמנטים מרכזיים במודלים כלכליים של המדינות הכי מצליחות במערב. מה שנתניהו עשה ב־2002 כשהיה שר אוצר, הוא אומר, אלה דברים נכונים. אבל הוא שילם עליהם מחיר פוליטי כבד ולקח זמן עד שהם הבשילו. אנחנו, אמר אלפר, מתכננים דברים שרואים מיד. חצי שנה אחרי שנהיה שם (במשרד האוצר, מן הסתם) אנשים ייראו את התוצאות.
הזיות באספמיה? לאו דווקא. בשיחה איתי רומז פייגלין שהוא קיבל כבר מסרים על אפשרות שיקבל את מבוקשו. וגם אומר שהיו כבר הצעות. קודם כל ניסו לגרום לאיחוד של מפלגתו עם מפלגות הימין. שלחו אליו פרופסורים, מומחים לקבלת החלטות, רבנים – מה לא. וכולם קיבלו תשובה אחת: לא בא' רבתי. אמרו לי שאני מבזבז קולות שילכו לפח. אני מבזבז לימין קולות? הקולות שלנו שייכים לנו, לא להם. פייגלין יודע לשחק את המשחק היטב. הוא חוזר ואומר בכל הזדמנות שהוא ילך עם כל מי שיבטיח לקדם את הרעיונות של מפלגת זהות.
אנחנו לא שייכים לשום גוש, לשום מערכת. היא שייכת לנו. בבחירות האחרונות לא הלכתי להצביע, הוא אומר, ואני גאה בזה. כי אני לא אחראי לחורבן של שום התנחלות. יש לנו זכות לא לבחור. הקול הוא שלי, לא של אף אחד. ומרגע שזה הובהר, אומר פייגלין, הסקרים מתחילים לדבר על 4, 5 מנדטים, ועכשיו גם הפוטנציאל הוא בשמיים.
הוא צודק. כבר ראינו איך שבוע לפני הבחירות, בדיוק כשאין סקרים, מפלגה יכולה להוסיף לעצמה גם עוד שישה מנדטים. זה מה שקרה ליש עתיד ב־2013.
אבל נדמה לי שרוב גדול, גם בימין, לא רוצה להתעורר יום אחרי הבחירות עם מפלגה שיש בכוחה להכריע לא רק בענייני חינוך, אלא גם בשאלה אם צה"ל יחזור לשלוט בעזה ובגדה. על פי חזון פייגלין, לא יהיו עוד "התנחלויות", הארץ כולה תהיה שלנו, ישראל תוותר על הסיוע האמריקאי, היא לא זקוקה לו, ועל חרם אירופי נגיב בחרם נגדי.
"מטרופולין ירושלים", כפי שמכנה זאת פייגלין, צריך לכלול את בית לחם וגוש עציון, את רמאללה ואת מעלה אדומים ויריחו. תחת שלטון פייגלין יוחל פינוי־פיצוי של תושבים סמוכים להר הבית והעתקה של קריית הממשלה לקרבת העיר העתיקה וההר. הריבון היחיד בהר הבית תהיה מדינת ישראל, וכל גורם זר (הוואקף מן הסתם) יורחק ממנו לצמיתות.
ומי לא רוצה להיות נוכח כאן ברגע שבו ישראל תשלח כוחות כדי להתנקש במנהיגי איראן? כשאני שואלת אותו אם הוא מבין את המשמעות של חיסול מנהיג זר על ידי ישראל, הוא לא חוזר בו. אני בהחלט מבין, הוא אומר. אבל אני חושב שמי שקורא לחיסולנו צריך לחסלו.
הבשורה על פי פייגלין היא שהפלסטינים שישרדו אחרי כיבוש עזה והגדה יוכלו לבחור בין שלוש אפשרויות: סל הגירה נדיב, להישאר בביתם עם זכויות אדם אבל בלי זכויות אזרח, או, אם ירצו, הם יכולים להפוך לאזרחים. למשל על ידי כך שישרתו בצה"ל, ושנאמנותם והתאמתם תיבחן בטווח הארוך. פייגלין מעיד, לא פחות, על ערבים אינטליגנטים שנוהרים אליו בהמוניהם, והם אפילו מסכנים את חייהם כדי לעזור לו.
הוא מדגיש שוב ושוב שהם לא בכיס של אף אחד. אז שאלתי השבוע את לפיד אם יש אפשרות שכחול לבן, אם תנצח בבחירות, תלך לקואליציה עם זהות. אני ממש מציע לאנשים להקדיש שלוש דקות כדי לבדוק במה האיש הזה מאמין, אמר לפיד. למשל, בהתייחסות שלו לבתי המשפט ולאופן שבו ימונו שופטים.
לפיד מתכוון לעמדת פייגלין לפיה היועצים המשפטיים יהיו משרת אמון ונבחרי הציבור לא יהיו חייבים לציית להם, הממשלה תוכל למנות ולפטר את היועץ המשפטי שלה, ובית המשפט העליון ייבחר על ידי נציגי ציבור.
ברור שצריך בית משפט עליון, מרגיע פייגלין, אבל שופטי בג"ץ צריכים להיבחר על ידי הציבור או נבחריו.
פייגלין מסתובב בימי אלה עם מאבטחים. לדבריו, הוא מקבל איומים על חייו. ממי בדיוק, שאלתי. מהימין, הוא אומר, שמתנגד להצעותיו להפרדת הדת מהמדינה, וגם מהשמאל. הוא מראה לי טוקבק של קורא "הארץ". "יש לי הצעה", כתב הטוקבקיסט. "במקום להתנקש במנהיגי איראן, למה שלא ננסה קודם להתנקש בפייגלין. היתרונות גדולים. נמנע מלחמה עם מיליוני הרוגים וניפטר ממתנחל מצחין".
נו מילא. אם קוראי "הארץ" הם המאיימים על חייו של פייגלין, הוא כנראה יהיה איתנו עוד הרבה זמן.
חלב שנשפך
לא רק תיק החינוך מאוים על ידי פייגלין. גם תיק האוצר. אבל פייגלין הוא לא היחידי ש"מועמד" לתיק. השבוע פורסם שנתניהו הזמין סקר לבדיקת האפשרות שימנה את עצמו או את ניר ברקת לשר האוצר בממשלתו הבאה. אם לא מספיק שנתניהו בודק את האפשרות להחלפתו של כחלון – הוא גם עושה את זה עם שנוא נפשו של יו"ר כולנו, ראש עיריית ירושלים לשעבר.
כחלון נשמע השבוע קר ומפוכח כשציין בתגובה שרק הכוח הפוליטי יקבע מי יקבל איזה תיק. אם יהיה לי כוח, הוא אומר, אני אקבל את תיק האוצר גם אם נתניהו לא ירצה. ואם לא יהיה לי די כוח – לא אקבל אותו גם אם הוא ירצה.
שאלתי את כחלון אם נכונים הפרסומים על כך שאמר שבממשלה הבאה הוא יפסיק להגן על מערכת המשפט, ושהודיע לשופטי בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק ויצחק זמיר, שהוא אינו מתכוון להמשיך להיות המתאבד השיעי שלהם.
כל מה שאמרתי, אומר כחלון, הוא שצריך להכין את חוק יסודות החקיקה ולהגדיר את גבולותיה. אי־אפשר יותר לעמוד במלחמה היומיומית הזאת, שבה בג"ץ מנהל את מדיניות המסים של מדינת ישראל. הם התערבו לי במע"מ על דירה שלישית, ברפורמת החלב והטבק. אי־אפשר יותר לעבוד ככה. אם יהיו גבולות, יהיה נוח לכולם.
שאלתי, האם גם בכל מה שנוגע לחוקים אחרים הוא יפסיק להתערב. כמו החוק הצרפתי, או חוק החסינות. חוקים פרסונליים לא יהיו, אומר כחלון. אין שינוי בעמדה שלנו כלפי החוק הצרפתי, וכפי שבלמנו אותו בפעם הקודמת - כך נבלום אותו בהמשך.
שאלתי, אם עכשיו, כשהוא על סף אחוז החסימה, הוא מצטער שלא הצטרף לליכוד. כחלון מספר לי את הסיפור הבא: באותו יום חמישי שבו הוגשו רשימות המפלגות לוועדת הבחירות, פנו אליו מלשכת ראש הממשלה. מסתבר שנתניהו ביקש את אישורו של ישראל כץ, יו"ר מזכירות הליכוד, לצרף קבוצה מ"כולנו" לליכוד גם בלי שזה יעבור את אישור המרכז. כץ אישר את בקשתו של נתניהו. מלשכת נתניהו פנו לבית הדין של הליכוד בראשות עו"ד מיכאל קליינר, בבקשה שיאשר את בקשתו של ראש הממשלה לפטור אותם מכינוס המרכז ולתת סמכות לנתניהו לצרף את כחלון ואלי כהן. קליינר אישר. התוכנית הייתה שכחלון יהיה מספר 2 בליכוד.
זמן קצר לפני המועד הסופי להגשת הרשימות, התקשר כחלון ללשכת נתניהו ואמר שלא יעשו שום מאמץ, והלך להגיש את רשימת מפלגתו.
אז את שואלת אם אני מצטער? אומר כחלון. אני מוכן לקחת את כל הסיכונים בעולם ולא לאבד את הדרך. הרי אם הייתי מטשטש את הזהות שלי לא הייתי יכול לעשות שום פעולות חברתיות. ובשביל זה אני כאן.
והנה. בפרפרזה על השיר של מוקי: כולם מדברים על זהות. לאחד זה גן עדן, לאחר גיהינום.
עמדה ושאלה
הדברים שאמרה רותם סלע לא היו אמורים לזעזע. סלע, למרות הלעג בחוגים מסוימים - היא בחורה אינטליגנטית, שכמו הילדה מהשיר, עמדה ושאלה למה.
מה שצריך לזעזע, זה הזעזוע שבו התקבלו דבריה. ההתייחסות אליהם כאל מעשה של אומץ. כמה נורא לחשוב שבמדינה שלנו דברים כמו שאמרה סלע על ערביי ישראל, דברים שצריכים להיות מובנים מאליהם, נחשבים לעניין הירואי. ומיד כל הרי הגעש וכל הסערות, עומדים מזעפם ולא מוצאים תשובה.
אבל זה הרבה פחות מזעזע מהדברים שאמר נתניהו בתשובה לה. ראש ממשלת ישראל נתן לסלע ושכמותה שיעור באזרחות, וחשף בכך משהו נורא מתפיסת עולמו. מדינת ישראל, כתב נתניהו לסלע, היא לא מדינת כל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ושלו בלבד. הנה, כעבור יממה, הוא ענה לאזרח דרוזי שהוטרד מחוק הלאום כי "לאזרחים הערבים יש 22 מדינות לאום מסביב, הם לא צריכים עוד אחת". טוב, אם כבר מדברים על בעיות זהות, נראה שלראש ממשלתנו אין אחת כזו.
